צילום: מיכה פרי. באדיבות: לע"מ
צילום: מיכה פרי. באדיבות: לע"מ

מלחמת "חרבות ברזל" היא לא המלחמה הממושכת הראשונה שיודעת ישראל. מלחמת העצמאות, שפרצה עוד לפני ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה, נמשכה כשנה ושמונה חודשים – מנובמבר 1947 ועד סיום החתימה על הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949.

את החלק המבצעי של המלחמה חתם מבצע "עובדה", שבו ביססה ישראל את ריבונותה בשטחי הנגב הדרומי ודרום עמק הערבה. למרות החשיבות האסטרטגית והמדינית של המבצע, כיום הוא זכור בעיקר בגלל דגל ישראל שהוכן בשטח מתוך אילוץ. הדגל הזה, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, קיבל לימים את הכינוי "דגל הדיו", והפך לסמל מרכזי של מלחמת העצמאות. תיעוד תליית הדגל קיבל גם הוא מעמד מכובד, ונחשב עד היום לאחד מהתצלומים האייקוניים ביותר בתולדות צה"ל.

קובעים עובדות בשטח: הרקע למבצע

מבצע עובדה נערך בתחילתו של חודש מרץ 1949. באותם ימים החלו להיחתם הסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות האויב שלחמו נגדה, מתוך מטרה להביא לסיום מלחמת העצמאות. ב-1 בינואר 1949 נחתם ההסכם הראשון מול מצרים, וב-4 במרץ החלו השיחות עם ירדן. כבר בתחילת המו"מ התברר שירדן דורשת לעצמה בעלות על הנגב הדרומי, לרבות על העיר אילת. דרישתה של ירדן זכתה לתמיכה מצד הבריטים, שהיו מעורבים מאוד בנעשה בממלכה הירדנית, ושאפו ליצור רצף טריטוריאלי בין עבר הירדן לתעלת סואץ, שיהיה נתון להשפעתם.

מנגד, למדינת ישראל היו טיעונים מדיניים וצבאיים חזקים לכך שהיא זאת שצריכה לשלוט על מרחבי הנגב, ולא היה בכוונתה לוותר על שליטה זו. כדי להעמיד בפני הירדנים את השליטה על הנגב כעובדה מוגמרת, הוחלט לצאת כבר ב-6 במרץ למבצע השתלטות על האזור, שקיבל את השם "מבצע עובדה".

היי דרומה לאילת: מהלך המבצע

מטרת מבצע עובדה הייתה להגיע עד אום רשרש – כפר בדואי קטן לחוף מפרץ אילת, תוך השתלטות על כל שטחי הנגב והערבה שנמצאים בתחומי ארץ ישראל. במבצע השתתפו שלוש חטיבות – הנגב, גולני ואלכסנדרוני. חטיבת הנגב וחטיבת גולני יועדו להגיע עד אום רשרש, תוך שהן נעות במסלולים שונים. חטיבת אלכסנדרוני, לעומתן, פעלה במבצע ייצוב צדדי ויועדה לפעול בצפון-מזרח הנגב. כוחות של חיל האוויר השתתפו גם הם במבצע, וסייעו בעיקר באמצעות תצפיות והנחתת כוחות ואספקה.

הכוחות הרגליים החלו לנוע דרומה בשעות הצוהריים המוקדמות של ה-6 במרץ. כוחות החלוץ של חטיבת הנגב היו הראשונים להגיע לאזור שדה אברהם, ובהמשך היום הצטרפו אליהם כוחות נוספים מהחטיבה, יחד עם תגבור קרקעי של חיל האוויר שסייע בהכשרת השטח. במקביל התקדמו הכוחות של חטיבת גולני במזרח הנגב, ולעת ערב הם התבססו באזור עין חצבה.

ביומיים הבאים הוסיפו כוחות הנגב וגולני להתקדם במסלולים שהוגדרו להם, תוך שהם כובשים יעדים לאורך הדרך, בהם עין יהב, עין ע'אמר ועין רדיאן (כיום אזור יטבתה). במקביל השלימה חטיבת אלכסנדרוני את מבצע הייצוב והצליחה להשתלט ללא קרב על עין גדי ומצדה.

קבוצת חיילים מגדוד 19 של חטיבת גולני במהלך מבצע עובדה
קבוצת חיילים מגדוד 19 של חטיבת גולני במהלך מבצע עובדה

הישורת האחרונה: סיום המבצע והנפת הדגל

בבוקר ה-10 במרץ, התגלה בהאזנות כי הלגיון הערבי הורה לכל כוחותיו לסגת מזרחה מהגבול הבינלאומי. בתוך כך, סיור של חיל האוויר גילה כי המשלט הירדני שהיה בסמוך למשטרת ראס אל-נקב המצרית ננטש.

נוכח מידע זה הבין מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, שהכוחות קרובים להשיג את יעדם – כיבוש אום רשרש, אלא שאז הוא הבחין שאין בידיהם דגל ישראל כדי להציב במקום ולקבוע עובדה. שריג הורה לחייליו לייצר דגל ואלו נרתמו למשימה. את הדגל הכינה לבסוף המזכירה הפלוגתית, פועה אראל. לפי עדותה היא השתמשה בסדין לבן שמצאה, ועליו ציירה מגן דוד ושני פסים באמצעות דיו.

הדגל המאולתר הועבר לאחד ממפקדי הפלוגות בחטיבת הנגב, אברהם אדן. בהתאם להוראתו של שריג, אדן התקדם עם כוחותיו רגלית אל עבר אום רשרש. שריג עצמו התקדם לאזור בדרך עוקפת באמצעות שני ג'יפים. בשעות אחר הצוהריים של אותו יום הגיע לאום רשרש כוח חלוץ של חטיבת הנגב שמנה 13 קצינים וחיילים. איתם היה גם הדגל הפשוט שהכינה המזכירה.

כוח החלוץ עסק תחילה בטיהור המבנים באזור, ובפרט בטיהור תחנת המשטרה הבריטית שניצבה באותו כפר. לאחר שהתברר שהתחנה אכן נטושה, התפנה הכוח לטקס הנפת הדגל. אברהם אדן טיפס על התורֶן שהיה במקום ותלה שם את הדגל שהוכן מסדין שעליו צויר בדיו. את הפעולה הזו תיעד מיכה פרי, סגן מפקד הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, ששימש גם צלם. בסיום תליית הדגל, הלוחמים במקום פצחו בשירת התקווה.

למרות האלתור המוצלח, דגל הדיו לא נשאר זמן רב בראש התורן. כשעתיים לאחר טקס התלייה הגיעו למקום כוחות גולני, והביאו איתם דגל ישראל תקני שהחליף את הדגל שהכינה חטיבת הנגב.

התמונה המפורסמת של הנפת דגל הדיו. צילום: מיכה פרי. באדיבות: לע"מ

התמונה המפורסמת של הנפת דגל הדיו. צילום: מיכה פרי. באדיבות: לע"מ

המאורע הגדול ביותר: תוצאות המבצע והנצחת אתוס דגל הדיו

עם כיבוש אום רשרש שלחו נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, ונחום גולן, מפקד חטיבת גולני, מברק שבו כתבו: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל".

למוחרת כתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביומנו: "זה היה המאורע הגדול ביותר בחודשים האחרונים, אם לא בכל מלחמת השחרור והכיבוש".

טופס המברק ששלחו מפקדי החטיבות בסיום המבצע
טופס המברק ששלחו מפקדי החטיבות בסיום המבצע

מבצע עובדה אכן היה אחד המבצעים החשובים במלחמת העצמאות, והוא עיצב במידה רבה את קו הגבול הדרומי המוכר לנו כיום. למרות דרישותיה המקוריות של ירדן, בהסכם הפסקת הנשק שנחתם מולה ב-3 באפריל 1949 נקבע כי היעדים שכבשו כוחות צה"ל במהלך מבצע עובדה – לרבות העיר אילת – ייכללו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.

באשר לדגל הדיו – למרות חשיבותו הסמלית וההיסטורית, הוא נעלם ככל הנראה כבר במהלך המבצע. למעשה, במשך חמש שנים אף אחד כמעט לא היה מודע לכך שזה היה הדגל הראשון שהתנוסס מעל תחנת המשטרה הבריטית הנטושה באום רשרש. רק ב-10 במרץ 1954, בגיליון של השבועון "דבר לילדים", שהוקדש לציון חמש שנים לכיבוש אילת, פורסמה לראשונה התמונה שצילם מיכה פרי. התמונה הזאת נחרטה מייד בזיכרון הלאומי והפכה לסמל לסיום מלחמת העצמאות.

ב-1996 נחנך באתר תחנת המשטרה הישנה של אום רשרש באילת פסל מתכת שיצר האומן דניאל כפרי. בפסל, שנבנה בהשראת צילומו של פרי, רואים את דמותו של אדן כשהוא תולה את דגל הדיו על התורן. התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, נבחר כתאריך הרשמי לציון יום אילת, ובכך נעשה הדגל לחלק בלתי נפרד מהמורשת של העיר.

פסל הנפת דגל הדיו באילת. צילום: יעקב סער, לע"מ

פסל הנפת דגל הדיו באילת. צילום: יעקב סער, לע"מ