ב-27 ביוני 1976 יצא מטוס אייר פראנס מנמל התעופה בן-גוריון לפריז, כשעליו 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות. המטוס עצר לחניית ביניים באתונה, ובעת העצירה עלו עליו ארבעה מחבלים – גבר ואישה גרמנים, ושני גברים פלסטינים המשתייכים לחזית העממית לשחרור פלסטין. לאחר ההמראה השתלטו הארבעה על המטוס והורו לקברניט לטוס לבנגאזי שבלוב. המחבלים הנחיתו את המטוס לשעות ספורות בבנגאזי שבלוב, כדי לתדלק ולהעלות שלושה מחבלים נוספים. שליט לוב, מעמר קדאפי, סירב לאפשר למטוס להישאר בלוב, וכך הוא המריא שוב, ובבוקר ה-28 ביוני נחת בשדה התעופה באנטבה, עיר באוגנדה שבאפריקה. באנטבה הצטרפו אל שבעת החוטפים עוד שישה פלסטינים חמושים שסייעו בשמירה על בני הערובה. החוטפים התבצרו יחד עם החטופים בטרמינל, והודיעו שמלכדו את האזור כולו.
יומיים לאחר החטיפה שוחררו כל הנוסעים שאינם יהודים או ישראלים. לקברניט המטוס ואנשי הצוות הוצע להשתחרר גם, אך הם בחרו להישאר עם החטופים, וכך נותרו 117 בני ערובה: 105 נוסעים ו-12 אנשי צוות.
שליט אוגנדה, אידי אמין, תמך בחוטפים ואפשר את המשך שהייתם בטרמינל. החוטפים הציבו למדינת ישראל אולטימטום ואיימו להוציא להורג את כל החטופים, אם עד ה-1 ביולי לא ישוחררו 53 “לוחמי חופש” – כלומר מחבלים – שרובם כלואים בישראל. כמו כן דרשו החוטפים חמישה מיליון דולרים מממשלת צרפת. דרישות החטופים נודעו לציבור בישראל, ומשפחות החטופים שלחו מברק אל ראש הממשלה יצחק רבין והפצירו בו להיכנע לדרישות בטענה כי “חיי אדם יקרים מעקרונות”.
ממשלת ישראל הבינה ללב המשפחות אך חששה שהיענות לדרישות החוטפים תיצור תקדים מסוכן ותעודד מעשי חטיפה נוספים. לבסוף הכריע השיקול השני, ורבין הורה לבחון אפשרות למבצע צבאי לשחרור החטופים.
בלי זמן ובלי מידע: היערכות למבצע
במטרה למשוך זמן, ישראל הסכימה לנהל משא ומתן עם החוטפים לגבי שחרור המחבלים, וכך נדחה האולטימטום ל-4 ביולי.
בזמן הזה, מחלקת המחקר של אמ”ן פעלה במרץ כדי לרכז ידיעות ולנתח אותן. כיוון שאוגנדה לא ניהלה באותה עת יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך גם לא נחשבה למדינה תומכת טרור פעילה, לא היה למודיעין הישראלי מספיק מידע עליה
כדי לדלות פרטים בכל זאת, המודיעין התייעץ עם ברוך בר-לב שהיה הנספח הצבאי האחרון מטעם ישראל באוגנדה ומקורב לאידי אמין. במקביל, המוסד שלח לניירובי סוכן במסווה של טיסה אזרחית שצילם את שדה התעופה והטרמינל. מידע חשוב נוסף הגיע מפי אחת הנוסעות שהייתה על המטוס והצליחה להיחלץ ממנו בעת שעצר בלוב. הנוסעת – ישראלית בעלת אזרחות בריטית – שכנעה את החוטפים שהיא בהיריון ומדממת והם הסכימו לשחרר אותה. כאשר היא הגיעה לאנגליה היא מסרה למודיעין הבריטי את הפרטים הראשונים על המחבלים, דיווחה מה הם הצהירו ותיארה את האווירה במטוס. המודיעין הבריטי העביר את המידע למודיעין הישראלי, ובזכותו התברר שהחוטפים משתייכים לארגונו של ודיע חדאד ששימש בעבר קצין המבצעים של החזית העממית לשחרור פלסטין.
בזכות מאמצים אלה ואחרים הצליח המודיעין הישראלי לגבש תמונת מצב עדכנית בתוך זמן קצר, ולאסוף מספיק נתונים בשביל לבנות תוכנית פעולה צבאית לשחרור החטופים.
המרצדס שנועדה לבלבל: מהלך המבצע באנטבה
בצוהרי ה-3 ביולי, יום לפני פקיעת האולטימטום החדש, המריאו ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר הישראלי משארם א-שיח לכיוון שדה התעופה של אנטבה. במטוסים היו 176 לוחמים מסיירת מטכ”ל, צנחנים וגולני. בשל לחץ הזמן, המטוסים יצאו לדרך עוד לפני שהממשלה נתנה אישור סופי למבצע, ורק כשהם כבר היו בשמיים האישור ניתן.
בליל ה-4 ביולי נחתו המטוסים בשדה התעופה באנטבה. לשם ההטעיה פרקו הכוחות ג’יפים ומכונית מרצדס זהה לזו שבה נהג אידי אמין, ונסעו לעבר המבנה שבו הוחזקו החטופים כשהם מתחזים לשיירת המאבטחת של נשיא אוגנדה.
על פי התכנון, הכוח היה אמור לנסוע ישירות למקום שבו רוכזו החטופים, אך בדרך לשם הוא נתקל בשני חיילים אוגנדים. מפקד סיירת מטכ”ל, סא”ל יוני נתניהו, פקד לירות בהם. קולות הירי משכו למקום את כוחות הביטחון האוגנדיים, והכוח הישראלי איבד את אלמנט ההפתעה ונאלץ לנוע אל עבר המבנה תחת חילופי האש.
למרות השיבושים, הכוח הצליח להגיע אל היעד, השתלט על האולם, הרג את המחבלים ושחרר את החטופים.
בהרכב כמעט מלא: תוצאות המבצע
בתוך 24 שעות נהרגו שבעת החוטפים וכ-20 חיילים אוגנדים, ובני הערובה הועברו למטוס פינוי והוטסו לישראל. למרות ההצלחה המרשימה, הכוח הישראלי לא יצא נקי מפגיעות. מפקד סיירת מטכ”ל, יוני נתניהו, אחיו הבכור של בנימין נתניהו, נהרג בחילופי האש, ולימים הוחלט לקרוא למבצע על שמו – “מבצע יונתן”. גם ארבעה חטופים ישראלים נהרגו: שלושה מהם במהלך המבצע, ואחת מהם – ישראלית בת 75 – נרצחה כפעולת נקם בבית חולים מקומי שאליו פונתה לפני המבצע.
כל יתר הלוחמים, המחלצים ובני הערובה הגיעו לארץ בשלום, והתקבלו בשדה התעופה בן-גוריון בקבלת פנים מרגשת. המבצע, שהתנהל בלחץ של זמן ועם מעט מאוד מודיעין, עורר רושם עז ברחבי העולם, והוכיח שוב את כוחו של צה”ל ואת עוצמתה של הרוח הישראלית. המבצע הנועז אף זכה להיכנס אל התרבות הפופולרית בישראל, בסרט בכיכובו של יהורם גאון כיוני נתניהו, שהופק בשנת 1977.
