היום, לפני מאה שנים התפרסם מאמרו המכונן של זאב ז’בוטינסקי “על קיר הברזל”, שנראה רלוונטי היום יותר מתמיד. אבל לפני שנסביר מה הופך את המאמר למכונן, ולכזה שהשפיע עמוקות על התנועה הציונית כולה, בואו נחזור כמה אלפי שנים לאחור, אל טרויה.
הביצורים האיתנים של העיר טרויה עמדו לה במשך עשר שנות מלחמה מפרכות. נפילתה של העיר אירעה לאחר שהיוונים העמידו פנים שהם התייאשו מן המצור על טרויה ונסוגו בלילה, לא לפני שהם השאירו מחוץ לחומת העיר את מתנת הפרדה המפורסמת בדמות סוס עץ ענק שהכיל בתוכו לוחמים. הסיפור על הסוס הטרויאני מובא לרוב בהקשר של תחבולות ואחיזת עיניים, אך ההתמקדות בצד היווני מרחיקה את הדיון מסוגיה חשובה לא פחות בצד הטרויאני: מה גרם לטרויאנים לפתוח את השער?
“על קיר הברזל” יכול לתת לנו תשובה טובה לשאלה הזו.
הבעיה: התנגשות אינטרסים חסרת פתרון מעשי
המאמר “על קיר הברזל”, או בשמו המלא: “על קיר הברזל (אנחנו והערבים)”, פורסם לראשונה ב-4.11.1923 בשפה הרוסית, בביטאון היהודי ראזסווייט. התרגום הראשון לעברית פורסם רק כשנתיים לאחר מכן בעיתון “הארץ”. את המאמר כתב ז’בוטינסקי לאחר שפרש מההסתדרות הציונית על רקע מחלוקות בנוגע לאופי המשטר שיש לכונן בארץ ישראל.
במאמר פורש ז’בוטינסקי את מדיניותו הציונית הנשענת על שני קווים מנחים. הראשון הוא ההנחה שדחיקת רגליהם של הערבים מארץ ישראל בלתי אפשרית. השני הוא הכלל הקובע כי שוויון הוא זכות אוניברסלית המגיעה לכל העמים. אולם, קיים מתח בין שני עקרונות אלה. כיוון שעימות הוא בסיס היחסים בין קבוצות לאומיות, ובהקשר זה בין היהודים השבים לארצם לבין ערביי ארץ ישראל, הרי שרק כאשר יכירו ערביי ישראל בציונות הם יקבלו זכויות פוליטיות ותרבותיות מלאות. מצב זה, טוען ז’בוטינסקי ומחזק את הטענה בציטוטים מתוך פרסומים של ערביי ישראל, אינו אפשרי שכן אין בכוונת ערביי ישראל להכיר בזכות היהודים לחזור ולהתיישב בארצם, שכן משמעות הסכמה זו הוא רוב יהודי בארץ ישראל.
קיר הברזל: עוצמה ונחישות בשלב ראשון, שלום בשלב שני
לאחר ששולל ז’בוטינסקי פתרונות אחרים, כמו, למשל, הכרה של הערבים שאינם מתגוררים בישראל בזכות ההתיישבות של יהודים בישראל, הוא שואל את קוראיו שאלה חדה: בהינתן הסירוב הערבי הגורף, עד איזה גבול אנחנו, היהודים, צריכים להיות תלויים ביחס ובסבלנות של הערבים כלפי ההתיישבות היהודית. “לפיכך”, כותב ז’בוטינסקי, “ההתיישבות שלנו יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע“.
בחלקו האחרון של המאמר מתמודד ז’בוטינסקי עם השאלה על מוסריותו של הפתרון שהוא מציע. הוא משיב את מה שמשיב, אך מסיים בתובנה חשובה: קיר הברזל הוא זה שיביא את השלום, כיוון שרק לאחר שיכירו ערביי ישראל בקיומו של הקיר, הם יסכימו להיפתח לוויתורים:
“עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא ראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות, שסיסמתן היא ׳לעולם לא׳, וההשפעה עוברת לידי קבוצות מתונות. רק אז יבואו אלינו אנשי הקבוצות האלה ובידם הצעות לוויתורים הדדיים... הדרך היחידה להשגת הסכם כזה היא הקמת קיר ברזל“.
ממה בנוי קיר הברזל? אנחנו מחליטים
כאשר כתב זאב ז’בוטינסקי את מאמרו הוא לא התווה בו דרך ברורה, אלא קבע מדיניות או גישה. ז’בוטינסקי, עיתונאי ופובליציסט, לא כתב תוכנית הנדסית כיצד לבנות את הקיר או השאיר לנו הוראות איך לדאוג לתחזוקתו בעתיד. הוא השאיר את זה לנו.
ואכן, לאורך השנים קיבל הקיר פרשנויות שונות. הפרשנות המקובלת היא שז’בוטינסקי איים להכניע את הערבים בכוח צבאי חזק, אך יש שסברו שהקיר מתייחס לגבולות הגיאוגרפיים ולחוסר נכונותו להתפשר על חלוקת הארץ. ואולי, ז’בוטינסקי מנסה להעביר לנו מסר אחר. מסר מטרויה
אם נחזור לסיפור של טרויה, היסטוריונים רבים גירדו בראשם במטרה להבין מה גרם לאנשי טרויה לפתוח את שער העיר. מרשים ככל שסוס עץ ענק יכול להיות, החומה הטרויאנית הייתה פלא הנדסי שכמותו לא נודע בכל אזור הים התיכון. האם טעות הטרויאנים נעוצה בשיכרון כוח, עייפות מלחימה רבת שנים או מ”קונספציה” שנוח היה להם להאמין בה, כאילו ויתרו היוונים על כיבוש העיר? איך שלא נהפוך בסוגיה, קיר הברזל הטרויאני נפל לא בשל עוצמת התוקפים, אלא בשל סדק בנחישות המגינים.
וזה בדיוק המסר של ז’בוטינסקי, שכל כך רלוונטי גם לימינו אנו. ז’בוטינסקי מאמין שהערבים יהיו מוכנים לקבל את רעיון המדינה היהודית, רק כאשר לא תהיה להם שום ברירה אחרת. כלומר, הם ימשיכו להתנגד לנו כל עוד הם יכולים, ולכן עלינו להקפיד על שלילה מוחלטת של יכולות אויבינו. אולם, בכך אין די. כדי לשמור על קיר הברזל, אנחנו חייבים תעצומות נפש, ואת אלה אפשר לקבל רק על ידי אמונה בצדקת הדרך. על כוונות הערבים איננו יכולים לשלוט, כפי שהטרויאנים לא שלטו בכוונות היוונים, אבל נחישותנו שלנו אל מול האויב – הכרחית לביטחוננו.
קיר הברזל הוא סמל ללכידות בלתי מתפשרת שנבנית על סמך התובנה שזו הדרך היחידה לשרוד כאן ולהגיע בהמשך לפתרון. ההכרה בעובדה שהערבים בישראל ומחוצה לה עדיין מתנגדים לנוכחות יהודית בישראל ומתכחשים לקיומה של מדינת ישראל דורשת מאיתנו להמשיך ולתחזק את קיר הברזל שלנו ולדאוג שלא יהיו בו סדקים. אם כמו הטרויאנים נגלה רגע אחד של חולשה, סדק קטן של חוסר לכידות ונחישות, בין אם בעוצמה הצבאית שלנו ובין אם בפשרות מול דרישותיהם, לעולם לא נוכל להגיע לשלב השקט שלאחר המלחמה.
