אוגוסט 1897. באולם "בית הקזינו" בבזל מתכנסים 200 יהודים נרגשים, צירים מ-17 מדינות. רובם אינם יודעים שהם עדים ללידתה של מהפכה. נאומים חוצבי להבות, ויכוחים על זמני הדיבור, תוכנית פעולה נועזת ושורה של החלטות שמטרתן אחת – ליצור עתיד חדש לעם היהודי בארץ ישראל. חמישים שנה אחר כך, המדינה שקמה כאן נולדה למעשה באותו חדר דחוס.
הקונגרס הציוני העולמי הראשון נערך בעיר בזל שבשווייץ ב-31-29 באוגוסט 1897 (א'-ג' באלול תרנ"ז), ביוזמת בנימין זאב הרצל. ההחלטה לכנס את הקונגרס דווקא בשנה זו לא הייתה מקרית – היא נולדה על רקע מאורעות היסטוריים, חברתיים ופוליטיים דרמטיים, שהובילו את הרצל ותומכיו להבנה כי יש להקים תנועה לאומית יהודית מסודרת, מדינית וציבורית.
עם המאורעות האלה נמנים כמה מעשי אלימות שבוצעו ביהודים באירופה, דוגמת פרעות "סופות בנגב" שהתרחשו ב-1881. משפט דרייפוס, שבו קצין יהודי בצבא צרפת הואשם בריגול, השפיע גם הוא על התחושות של הקהילה היהודית, ובמיוחד על הרצל שסיקר את הפרשה כעיתונאי. מעבר לכך, היהודים באירופה חוו אכזבה מהאמנציפציה, והבינו שהם לא באמת יכולים ליהנות משוויון זכויות.
הרצל החליט לקחת את התחושות הקשות הללו ולנתב אותן למעשים. בשנת 1896 הוא פרסם את הספר "מדינת היהודים", שבו הניח את הבסיס הרעיוני והמעשי של הציונות. כשנה לאחר מכן הוא כבר הצליח לגייס כספים מהבנקאי היהודי ההולנדי יעקובוס קאן, לממן באמצעותם קונגרס שנועד להפגיש את תומכי הרעיון של תחייה לאומית יהודית בארץ ישראל, וליצור לראשונה תנועה מדינית מסודרת שתפעל להשגת מטרה זו.
הקונגרס היה אמור להתקיים במינכן. אולם בעקבות התנגדות של יהודי גרמניה שחששו שהקונגרס יציג אותם כלא פטריוטים, הוחלט להעבירו לשווייץ
עשר דקות לכל נואם: לא דיוק שוויצרי
במקור, הקונגרס היה אמור להתקיים ב-25 באוגוסט במינכן. אולם, בעקבות התנגדות של יהודי גרמניה שראו בעצמם "גרמנים בני דת משה" וחששו שהקונגרס יציג אותם כלא פטריוטים, הוחלט להעביר את הקונגרס לשווייץ. לקונגרס הוזמנו נציגים יהודים מכל רחבי העולם, בהם ראשי קהילות, רבנים, עיתונאים וחברי אגודות ציוניות מקומיות. חלקם קיבלו הזמנות אישיות מחברי הוועד להכנת הקונגרס, ואחרים שמעו על הקונגרס באגודות הציוניות השונות או קראו עליו בעיתונות היהודית. בסך הכול הגיעו לקונגרס כ-200 נציגים מ-17 מדינות שונות – מרביתם מאירופה, אך חלקם מצפון אפריקה, אמריקה וארץ ישראל.
הכינוס התקיים באולם "בית הקזינו" בבזל, והתנהל ברובו בשפה הגרמנית, שהייתה השפה הדיפלומטית והאינטלקטואלית הרווחת באירופה באותה תקופה, במיוחד בקרב יהודים משכילים. הקונגרס נחלק לוועדות שונות וכלל דוברים רבים, בהם מקס נורדאו, נחום סוקולוב והרב יצחק ניסנבוים. הרצל ניסה להקפיד שהנואמים לא יחרגו מהזמן שהוקצב להם (לרוב עשר דקות), אך לא כולם יישרו עימו קו. ד"ר קרפל ליפה הרומני, נשיא הקונגרס ומוותיקי תנועת חובבי ציון, חרג ב-20 דקות מזמן הנאום, והתעלם מארבע פניות מצד הרצל לסיים את דבריו. למרות קוצר הרוח של הרצל, נראה שהקהל דווקא היה סלחן כלפי הנואם המתעכב, ואף הגיב בתשואות רבות כאשר ליפה קרא "הדבר היחיד שאנחנו זקוקים לו הוא מולדת". לפי התיעוד, התשואות הללו נמשכו כרבע שעה, מה שעיכב עוד יותר את לוח הזמנים המתוכנן של הרצל, וכנראה הבהיר לו שגם אם הקונגרס מתקיים בשווייץ – דיוק שוויצרי לא יהיה פה.
נשיא הקונגרס חרג ב-20 דקות מזמן הנאום וזכה לעוד רבע שעה של תשואות מהקהל כשאמר "הדבר היחיד שאנחנו זקוקים לו הוא מולדת"
התוכנית: "בית מולדת לעם היהודי"
במשך כל ימי הקונגרס עמלו הוועדות השונות על גיבוש רעיונות מעשיים. מובן שבמהלך הדיונים התגלעו מחלוקות בין המשתתפים. במיוחד בלט הוויכוח בין חובבי ציון שדגלו בעלייה ובהתיישבות באופן מיידי בישראל, לבין הרצל ואנשיו שסברו שיש להשיג קודם את הסכמת אומות העולם. לימים, הוויכוח הזה הביא ליצירתם של שני זרמים ציוניים שונים – הציונות המעשית והציונית המדינית – אך באותו אירוע הצליחו הצדדים להגיע להסכמות שנוסחו במליאת הקונגרס ביומו השלישי.
ראשית אושרה במליאה "תוכנית בזל", ששימשה מצע של התנועה הציונית, ובה הוגדרה מטרת הציונות: הקמת בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל. כותבי התוכנית הקפידו לשמור על ניסוח מעורפל, ולהימנע משימוש במונחים משפטיים ופוליטיים שהיו עלולים להיתפס כחתרניים. זו הסיבה שאת המילה "מדינה" החליף הביטוי "בית מולדת".
לצד הגדרת המטרה הרשמית של התנועה הוחלט על הקמת ההסתדרות הציונית והוועד הפועל הציוני. נוסף על כך נקבעו שיטת המיסוי ואופן הבחירות. כך הוחלט שכל מי שישלם את "השקל הציוני" (פרנק אחד לשנה), יהיה זכאי לבחור את הצירים שישתתפו בקונגרס הבא.
הקונגרס הציוני העולמי הראשון גם הוביל בהמשך להקמת גופים נוספים, בהם אוצר התיישבות היהודים (1899) ששימש למימון פרויקטים, והקרן הקיימת לישראל (1901) שפעלה לרכישת קרקעות בארץ ישראל.
אולם, מעבר לכל הצעדים המעשיים, כוחו הגדול ביותר של הקונגרס הראשון היה בהעלאת המודעות לבעיית היהודים, ובגיוס הקהילות היהודיות בעולם למען מציאת פתרון ישים. אחריו כונסו עוד כמה וכמה קונגרסים ציוניים עולמיים, שהבהירו שהיהודים איתנים בדעתם ונחושים לפעול למען השגת מטרתם.
היום שאחרי: בתקשורת היהודית והעולמית
בקונגרס הציוני הראשון נכחו עיתונאים רבים – יהודים ולא יהודים – שסיקרו את האירוע. בעיתונים יהודיים רבים, כמו העיתון "די ולט" של הרצל, זכה הקונגרס לסיקור אוהד והוצג כנקודת מפנה היסטורית. אולם היו גם עיתונים יהודיים ליברליים, שבהם הובע חשש שהקונגרס יגביר את האנטישמיות. גם בקרב יהודים חרדים נרשמה התנגדות לקונגרס, שמקורה בתפיסה הדתית שיישוב הארץ יכול להתרחש רק לאחר גאולת המשיח.
גם בסיקור בעיתונות הכללית היו דעות חלוקות. היו שהביעו את התרשמותם מהשאיפות של היהודים, אך אחרים התייחסו לקונגרס בבוז וטענו שהציונות היא דמיון משיחי. היו גם מי שהשתמשו בקונגרס כחיזוק לעמדתם האנטישמית, וטענו שהוא הוכחה לכך שהיהודים אינם נאמנים למדינות שבהן הם חיים.
הקונגרס גם נתפס כאיום מצד גורמים שונים. הכנסייה הקתולית, למשל, התנגדה לרעיון שהיהודים ישובו לשלוט בארץ הקודש, והאפיפיור דאז אף הזעיק אליו את נציגי הוותיקן מקושטא (קונסטנטינופול) כדי להתייעץ עימם כיצד לפעול נגד הציונים. מובן שגם גורמים פוליטיים באימפריה העות'מאנית, ששלטה אז בארץ ישראל, לא ראו בעין יפה את רצונם של היהודים לשוב וליישב את ארצם.
אין זו אגדה: מהקונגרס להקמת מדינה יהודית
הקונגרס הציוני העולמי הראשון סימן את לידת התנועה הציונית ככוח פוליטי מאורגן, אך גם חשף את הקונפליקטים הפנימיים בעם היהודי, ואת המחלוקות בנוגע לאופן שבו יש לפתור את בעיית היהודים.
הקונגרס גם עורר ביקורת רבה בקרב היהודים עצמם וגם בקרב גורמים דתיים ומדיניים שונים. ביקורת זו ליוותה את הציונות לאורך כל דרכה, אך גם חידדה את מטרותיה והובילה אותה לגיבוש דרכי פעולה חדשות.
בסיום הקונגרס חזר הרצל לווינה ושם כתב ביומנו: "אילו באתי לסכם את קונגרס בזל באִמרה אחת – שעליי להישמר לא לבטאה בפומבי – הרי הייתה זו: בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וּודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכול".
50 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל, שיסודותיה הונחו באותו קונגרס היסטורי.
