בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, מייד עם צאת יום הכיפורים, יצאו מאות צעירים וצעירות מבסיסי התארגנות במרכז הארץ והחלו את דרכם דרומה ב-200 משאיות עמוסות ציוד. בחסות החשכה פרקו הצעירים חומרי בנייה, צריפים ואוהלים על קרקעות שנרכשו מבעוד מועד. עד עלות השחר הוקמו אחד-עשר יישובים חדשים שכללו גדרות תיל, מגדלי מים מאולתרים וצריפים ראשונים. הלילה הזה, שזכה לשם "ליל 11 הנקודות", היה לא רק מבצע לוגיסטי מרשים אלא גם מהלך מדיני מתוחכם – ניסיון להציב בפני הבריטים והקהילה הבינלאומית עובדה בלתי ניתנת לערעור: היהודים מתיישבים בנגב ומבקשים להפוך אותו לחלק מן המדינה שתקום.
הרקע המדיני: איום ממשי על עתיד הנגב
בשנת 1946 חיו בנגב כ-50 אלף תושבים, שמתוכם היו רק כמה מאות יהודים וכל היתר בדואים. הנגב נתפס, אם כך, כמרחב ריק מנוכחות יהודית – מצב שאיים על חלומו של דוד בן-גוריון ושל מדינאים נוספים להפוך את המדבר לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לעלייה הצפויה. ביולי של אותה שנה פורסמה תוכנית מוריסון-גריידי, שהציעה להקים מדינה יהודית על שטח מצומצם ביותר – 17% בלבד משטחי ארץ ישראל – והשאירה את הנגב מחוץ לגבולותיה.
ההנהגה הציונית הבינה כי ללא שינוי בשטח, ייגזל מהמדינה העתידית הפוטנציאל להתפתח. לוי אשכול, אז ראש מחלקת ההתיישבות בפועל, הבין שיש צורך במהלך דרמטי שיבטיח את מקומו של הנגב במפת המדינה – וכך יזם תוכנית להקמה מהירה וחשאית של יישובים בנגב. הוחלט שהיישובים יהיו סמוכים כדי שיוכלו לסייע זה לזה בהיבטים לוגיסטיים וביטחוניים, ובעיקר כדי ליצור מציאות של רצף התיישבות יהודי.
חברי הסוכנות היהודית הבינו מיד את היתרונות בתוכנית של אשכול, וקיבלו אותה. יוסף ויץ, מראשי קק"ל, תיאר זאת ביומנו: "אותו שעה, נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאיתנו. הקמת עמדות – זו הייתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות".
לוי אשכול יזם תוכנית להקמה מהירה וחשאית של יישובים בנגב, שייצרו רצף התיישבות יהודי.
ההכנות לתוכנית: סודיות, ציונות ותעוזה
ההחלטה על המבצע התקבלה בסוכנות היהודית בחשאי, והפעולה יצאה לדרך. בשלב הראשון נרכשו קרקעות בנגב, חלקן באמצעות חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת לישראל, וחלקן באמצעות הכספים הפרטיים של הציוני משה סמילנסקי.
נוסף על כך, מהנדס המים של חברת מקורות, שמחה בלאס, הכין מתווה עתידי להנחת שני צינורות, שיובילו מים מאזור קידוח בניר-עם אל היישובים החדשים.
את הציוד הנדרש להקמת היישובים סיפקה חברת "סולל בונה", ומאות אנשים התנדבו לדאוג להובלת החומרים ולתפעול השיירות. מלאכת איוש הנקודות הוטלה על אחד-עשר גופים התיישבותיים, בהם גרעיני נוער של השומר הצעיר, הפועל המזרחי והפלמ"ח.
כל אחד מהגופים הללו נדרש לארגן חוליה של 25 חברים וחמש חברות שיהיו אלו שיקימו את היישובים בפועל. המיקום המדויק שאליו נשלחה כל חוליה נשמר בסוד עד ליל העלייה.
ההערכה הייתה שהבריטים לא יצפו שהיהודים ינקטו פעולות משמעותיות מייד אחרי צום יום הכיפורים.
ליל העלייה: בין אמונה למעשה
בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר המבצע יצא אל הפועל. התאריך שנבחר לא היה מקרי – היה זה צאת יום הכיפורים, וההערכה הייתה שהבריטים לא יצפו שהיהודים ינקטו פעולות משמעותיות מייד אחרי הצום. התאריך גם חל במוצאי שבת, ערב לפני יום המנוחה השבועי של הבריטים, כך שהכוננות של הצבא הבריטי הייתה נמוכה מהרגיל.
עם רדת הלילה יצאו לשטח כאלף איש. השיירות נעו מבסיסי יציאה שונים ונסעו בדרכים עוקפות כדי לחמוק מעיניהם של הבריטים ושל תושבי באר שבע הערבית.
עד הבוקר הוקמו בנגב 11 נקודות התיישבות חדשות: קדמה, חצרים, משמר הנגב, שובל, כפר דרום, נירים, תקומה, אורים, נבטים, גלאון ובארי.
מתכונת ההקמה הזכירה את מבצעי "חומה ומגדל", וכל יישוב כלל גדר תיל, מגדל מים מאולתר, מספר צריפים ואוהלים.
האווירה הייתה של חג ותקווה, אך גם של מתח – איש לא ידע אם הבריטים ינסו לפנות את המתיישבים, ואם הפעולה אכן תוביל לשינויים מעשיים בשטח.
התגובות למבצע: הבריטים הפתיעו
למוחרת בבוקר הגיעו הבריטים ליישובים החדשים, אך להפתעת המתיישבים לא ניסו לפנותם בכוח. הם הסתפקו בתחקור קצר, וזאת מכמה סיבות: החוק העות'מאני שעוד היה בתוקף ואסר על הריסת מבנים מקורים, ההנחה שמדובר בתחנות ניסוי חקלאיות ולא ביישובים של ממש, ובעיקר החשש מתגובה שלילית של אומות העולם ובמיוחד של ארצות הברית.
בעוד הבריטים נמנעו מתגובה, ביישוב היהודי חגגו את הבשורה. "יישובי הנגב נגאלו מבדידותם", הכריזה כותרת עיתון "דבר" מה-7 באוקטובר, ובהמשך העמוד נכתב: "ארץ ישראל נתברכה אתמול באחד-עשר יישובים עבריים חדשים בשממות הנגב".
בעיתונות הערבית, לעומת זאת, הידיעה על היישובים החדשים התקבלה באופן שונה לגמרי, ונרשמה שם ביקורת חריפה נגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".
בקרב הבדואים תושבי המקום התקבלו תגובות מעורבות. חלקם התנגדו נחרצות לנוכחות היהודית בנגב, אך אחרים דווקא קיבלו את היהודים בברכה וקיוו שיחד איתם גם יגיעו למקום קדמה ופיתוח.
תוצאות המבצע: השפעה מכרעת על תוכנית החלוקה
הקמת היישובים לא הייתה סוף פסוק אלא התחלה. בינואר 1947 יצאה לפועל תוכנית המים של שמחה בלאס, וצינורות באורך כ-200 ק"מ נפרסו מאזור ניר-עם במטרה לספק מים לנקודות החדשות.
כחודש לאחר מכן הוקמו באזור שלושה יישובים יהודיים נוספים – מבטחים, צאלים ועלומים.
אולם המהלך החשוב ביותר אירע ביוני 1947. באותו חודש הגיעה לישראל ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם, שנועדה לבחון שוב את תוכנית חלוקת הארץ.
הוועדה נסעה לביקור בנגב, והתרשמה מאוד מהקהילות הצעירות שהתבססו במדבר ומהשדות המושקים. בעקבות הביקור הוחלט להכליל את רוב שטח הנגב במפת החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
בכך, 11 הנקודות וקו המים חיזקו את התביעה הציונית על אזור הנגב, והפכו את חלום ההתיישבות במדבר למציאות מדינית.
ועדת אונסקו"פ התרשמה מאוד מהקהילות הצעירות במדבר והוחלט להכליל את רוב שטח הנגב במפת החלוקה
לילה אחד ששינה את ההיסטוריה
כמעט שמונה עשורים חלפו מאז ליל 11 הנקודות, ועד היום הוא נחשב לאחד ממבצעי ההתיישבות הנועזים והמשמעותיים ביותר.
בתוך לילה אחד שינה היישוב היהודי את מפת הנגב, יצר מציאות שעיצבה את גבולות המדינה, הוכיח את חשיבות ההתיישבות בכל חלקי הארץ, והבהיר כמה רחוק אפשר להגיע כשחזון ציוני ונחישות מבצעית משלבים ידיים.
היישובים שהוקמו אז מהווים עד היום חלק חשוב ממרקם ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
בסמוך ליישובים חצרים ונבטים הוקמו בסיסים של חיל האוויר, הקיבוצים בארי ונירים הפכו לסמל של מתקפת השבעה באוקטובר וכעת משקמים את עצמם מחדש, ובמושב תקומה הוקמה לאחרונה המכינה הקדם-צבאית הראשונה של תנועת הביטחוניסטים, ששמה לה למטרה להפיח רוח חדשה בעוטף.
