תחום הפרדסנות בישראל מצוי במשבר עמוק מאז ה-7 באוקטובר, והמצב רק מחריף, שכן עונת הקטיף היא כעת בעיצומה, ובהיעדר עובדים הפירות נערמים על הקרקע. המשבר כואב במיוחד משום שהחקלאים רואים את עצמם כחלק מחגורת הביטחון האקטיבית של ישראל, וה-7 באוקטובר הוכיח זאת. שוחחנו עם דניאל קלוסקי, מזכיר ארגון מגדלי ההדרים, ועם יענקל’ה מוסקוביץ’, יושב ראש הוועדה לעובדים זרים בהתאחדות חקלאי ישראל, כדי להבין את המצב, ולבחון כיצד אפשר לשנות אותו.
75% מהעובדים – פלסטינים
“אומרים ‘במקום שעוברת המחרשה שם עובר הגבול'”, אומר דניאל קלוסקי, “אבל צריך לזכור שהמחרשה לא עוברת בעיר, היא עוברת במקום שיש בו התיישבות חקלאית – ליד הכפרים, המושבים והקיבוצים – ובשבת הארורה הזאת ראינו עד כמה החקלאים במקומות האלה הם שומרי הגבולות. החקלאות הוכיחה שהיא לא רק מספקת מזון, אלא גם ביטחון. החקלאים הפגינו גבורה והיו חלק מהמערכה”.
אבל בעוד החקלאים לוקחים חלק פעיל בלחימה, המדינה לא מספקת פתרונות חלופיים למשבר שנקלעו אליו לאחר שנאסרה כניסת עובדים פלסטינים. “המדינה קיבלה החלטה שלא מכניסים פלסטינים, ואני מבין את זה, אבל עברו שלושה חודשים, הם לא נותנים שום פתרון חלופי לחקלאים שהעסיקו פלסטינים, והנזקים הולכים וגדלים. לא מדובר רק בנזק עכשווי, זה נזק מתמשך. אם לא יתחילו לגזום, לא יהיו פירות קיץ, ואם לא יקטפו את ההדרים, הנזק יימשך גם לשנה הבאה”, אומר יענקל’ה מוסקוביץ’, יושב ראש הוועדה לעובדים זרים בהתאחדות חקלאי ישראל.
משבר העובדים מחריף במיוחד בימים אלה בתחום פירות ההדר. בפרדסנות 75% מהעובדים הם פלסטינים, אבל החל מתחילת המלחמה לא נכנסו פלסטינים, מלבד 8,000 פלסטינים שהותר להם לעבוד באזורי התעשייה ביהודה ושומרון. “מאז תחילת המלחמה אני כל שבוע בכנסת”, אומר קלוסקי, “לפעמים יותר מפעם בשבוע. משרד החקלאות מפנה לאוצר, האוצר מפנה לרשות האוכלוסין. הם עושים מאיתנו צחוק”.
החקלאים הציעו שורה של הצעות לפתרון המשבר – למשל, לאשר הקצאה של עובדים עונתיים לתחום ההדרים, או לאשר הקצאות לעובדים שיתחלקו בין זוגות חקלאים שזקוקים לעובדים זמניים בעונות שונות – כך שבחורף העובד יהיה אצל מעביד אחד, ובקיץ הוא יהיה אצל מעביד אחר. אבל המדינה, אומרים החקלאים, גוררת רגליים.
“אדם שיוצא מהחקלאות – לא חוזר”
קלוסקי אומר: “הבאתי איתי לכנסת שני חקלאים: בתקופה הזאת הם רגילים להעסיק 120 עובדים כל אחד. היום יש להם 6–15 תאילנדים. מתפוקה של מאות ואלפי טונות פירות בחודש הם ירדו לכמה עשרות בקושי. יש לפרדסנים מיליארד ו-600 מיליון שקל על העצים. עם כוח העבודה הקיים – הפירות נושרים על הקרקע. מה שיקרה זה שאנשים יפשטו רגל וימכרו את הנכסים שלהם, ואדם שיוצא מהחקלאות לא חוזר”.
הפרדסים בישראל משתרעים על פני כל חלקי הארץ – כ-155 אלף דונם, כשהפרדס הדרומי ביותר הוא באילות והצפוני ביותר ליד מטולה – אבל 70% מהפרדסנות היא באזור המרכז, בין גדרה וחדרה. כל אזור מאופיין בתנאי גידול מסוימים ובזנים שונים: בערבה מגדלים פומלות, בצפון אשכוליות, ובמרכז מגדלים הכול. במרכז אין אומנם שטחי אש, אבל גם שם, אומר קלוסקי, אין פרדס אחד שעובד בתפוקה מלאה. “מה שכן, אנחנו קודם כול קוטפים לשוק המקומי. ייצוא הוא בסדר עדיפות משני. אנחנו לויאלים למדינה שלנו, ולא רוצים שאנשים יבואו לסופר ולא יהיה להם תפוז או לימון. אנחנו רוצים שאזרחי המדינה שלנו הם אלה שייהנו מהתוצרת”.
שניהם מציינים את החשיבות של החקלאות לביטחון המדינה מעבר לעניין הכלכלי. “לפני יותר מעשור ישראל כמעט חתמה על הסכם עם טורקיה להביא מים באוניות, עד שבדקה ה-90 היא התעשתה והחליטה להקים מתקני התפלה. מה היה קורה אם היינו צריכים להסתמך היום על המים של טורקיה?”, שואל מוסקוביץ’. “אותו דבר לגבי מזון. מדינה שרוצה להבטיח את ביטחון המזון והמים שלה צריכה לדאוג לייצר אותם בעצמה ולא לסמוך על מדינות שמחר בבוקר יתהפכו עלינו. ראינו את זה עכשיו במלחמה”.
קלוסקי עצמו הוא פרדסן, המחזיק עם משפחתו במשק חקלאי של 600 דונם באזור עמק חפר, שם הם מגדלים את כל סוגי ההדר. “אבא שלי מנהל המשק ואני ואחי עוזרים לו. עובדים אצלנו גם שני עובדים ערבים-ישראלים, שאחד מהם הוא מנהל העבודה, והוא איתנו מגיל 13 – גדלנו כמו אחים. אם לפני המלחמה היינו מעסיקים תשעה תאילנדים וקבוצה של 25–30 פלסטינים לזמן הקטיף, היום נשארו רק התאילנדים, ואנחנו קוטפים לאט. אין שום תחלופה לעובדים שאינם”.
“הנשים המתנדבות עבדו יותר טוב”
ההתנדבות, שהייתה בשיאה בתחילת המלחמה, לא יכולה להיות פתרון, הם אומרים. “המזל הגדול שלנו זה שעם ישראל נרתם לסייע, אחרת הייתה קטסטרופה”, אומר מוסקוביץ’. “יש גם כאלה שמגיעים מחו”ל על חשבונם, ממדינות כמו הולנד וצרפת, וזה מרגש מאוד”. וקלוסקי מוסיף: “המתנדבים חיממו את הלב. הם העלו את התפוקה מקרוב ל-25% לכמעט 60%. אבל ככל שנכנס החורף והמשק חוזר לשגרה, ההתנדבות יורדת בצורה חדה, ודווקא כשעונת הקטיף בעיצומה. היום כמעט לא נותרו מתנדבים. גם משרד החקלאות, שהיה מממן ביטוחים והסעות למתנדבים, הפסיק את המימון הזה”.
איך היה לעבוד עם המתנדבים?
קלוסקי: “היה נהדר לעבוד איתם. אלה אנשים שבאו מרצון טוב, וחלקם עבדו בצורה פנטסטית – אגב, נשים עבדו הרבה יותר טוב מגברים, היו הרבה יותר חדורות מטרה. אבל למתנדב יש 10–15 אחוזי תפוקה מזו של עובד רגיל. צריך גם לקחת בחשבון שלחלק מהחקלאים היה מאתגר להיות נגישים בצורה כזאת לעובדים, להסביר וללוות אותם, הם לא רגילים לזה. אבל היום לא רק שקשה יותר למצוא מתנדבים, גם עברנו מ’קטיף תלישה’ ל’קטיף מקטפות’ שכדי לבצע אותו נדרשת מיומנות יותר גבוהה”.
“הזקנים מספרים לי כמה טוב היה פעם”
כמובן, הבעיות של תחום פרי ההדר לא התחילו במלחמה. “הבעיה בפרדסנות הישראלית היא שמאז 1980 התוצרת נמכרת באותו מחיר”, אומר קלוסקי. “ב-1980 מכרו תפוזי שמוטי ב-4 שקלים לקילו – וגם היום הם נמכרים באותו מחיר. אבל בעבר החקלאים היו משלמים על מים 30 אגורות לקילו במקום קרוב ל-2 שקלים היום, ונוסף לזה לא היינו כפופים לחוקי שכר מינימום, והיו לנו עובדים מעזה ומיו”ש כמה שרצינו. היום מדינת ישראל שולטת לא רק במשאבי הקרקע והמים אלא גם בכמויות העובדים, וזה גורם לעלייה עצומה בעלויות”.
קלוסקי עצמו הוא דור שלישי במשק, והחקלאים סביבו הם בני הדור הקודם – צעירים בורחים מהתחום. “הזקנים מספרים לי כל הזמן כמה טוב היה פעם. היו חקלאים שהחזיקו עשרה דונם ויכלו להתפרנס מזה כל השנה. היום לכל פרדסן יש 200 דונם, וגם זה הרבה פעמים עיסוק צדדי או לפחות חלקי כי חקלאים צריכים פרנסה נוספת. אבל אנחנו אנשים אופטימיים”.
קרדיט תמונה ראשית: דניאל קלוסקי
