ברגע שתא"ל (במיל') אורן שמע את מטח הרקטות העצום בבוקר ה-7 באוקטובר הוא הבין שהפעם זה משהו אחר. מתוך עוצמת המטח – שנשמע היטב בקיבוץ בעוטף עזה שבו הוא מתגורר, פחות מ-ארבעה קילומטרים מהגבול עם עזה – הוא הבין שהחלה אותה "פשיטה בהפתעה" שאליה התכוננו באוגדת עזה.
כמי ששימש במטה לביטחון לאומי שבמשרד ראש הממשלה, ובשירות המילואים שלו משרת כמנהל הלחימה של האוגדה, הוא היה מחובר היטב לתמונה המודיעינית ערב הפלישה. למעשה, את בוקר יום שישי של ערב שמחת תורה הוא בילה במפקדת אוגדת עזה, אבל בהכנות לתרגילים ובאימונים. אולם, גם אם הבין מייד שמדובר בתרחיש של "פשיטה בהפתעה", לא היה לו מושג עד כמה גדולה היא תהיה. התרחיש שאליו התכוננו באוגדה היה של שתיים עד ארבע פשיטות במקביל, ולא עשרות פשיטות במקביל. לתרחיש כמו זה שהתממש בפועל האוגדה לא התכוננה.
הוא מעיר את אשתו והילדים, ואומר להם (בלי "בוקר טוב") "זאת הפשיטה. תרדו למטה, תסגרו את הבית היטב". הוא לובש מדים ומצרף אליו את בנו, המשמש קצין מודיעין של הגזרה הצפונית באוגדת עזה, ובמקרה ישן אצל הוריו בערב החג, עם אשתו ובתם התינוקת. הם מתכננים לצאת אל האוגדה. לבנו אין מדים, והוא יוצא בבגדי חג. שניהם חמושים באקדח בלבד.
ראשונים בחניון המסיבה ברעים
"בדרך לרכב אני כבר שומע את המקלעים, ואני אומר לבן שלי, 'אתה רואה? הפשיטה אצלך בגזרה'. בראש שלי יש פשיטה מקומית. כשאנחנו יוצאים משער הקיבוץ אני מתקשר לרבש"ץ ואומר לו לסגור את השערים, יש אירוע. אנחנו עוברים את עלומים, ובעלומים כבר יורים עלינו צרורות מקלעים בעצימות גבוהה. הבן שלי רואה מחבלים על טנדר ואני מופתע: הם הגיעו עד כאן? אני נותן גז ואנחנו מצליחים לא להיפגע. אנחנו ממשיכים לאזור בארי, שוב רואים מחבלים, שוב יורים עלינו, ושוב אנחנו מצליחים לעבור בלי להיפגע. בדרך אני מנסה לסמן בהבהובי אורות ובידיים לכל הרכבים שמגיעים ממולי שיש אירוע".
אחרי בארי הם מגיעים לחניון רעים, ושם נגלה לעיניהם מחזה שלא מאפשר להם להמשיך בדרכם לאוגדה. "אנחנו רואים עשרות רכבים עומדים, תקועים, מנסים לברוח מהמסיבה. בשלב הזה עוד לא נורתה ירייה אחת, עוד אין שם מחבלים, רק המון אזרחים שוכבים בצידי הכביש עם ידיים על הראש, מתגוננים נגד רקטות. למעשה, אנחנו הראשונים שמגיעים לשם. אני יודע שיש מחבלים והם עוד לא יודעים את זה. אני מחנה את האוטו בצד, יוצא מהרכב ואומר לבן שלי: אנחנו לא הולכים לאוגדה, המשימה שלנו כאן היא להציל את האזרחים".
תתאר לי מה קורה ברגעים האלה בשטח המסיבה.
"אני צועק להם 'רוצו, רוצו, לכיוון השדות, כיוון נתיבות', אבל אנשים עוד מבולבלים ולא מבינים מה קורה. הם אומרים לי 'יש לי דברים באוטו'. אנחנו מריצים ומפנים עשרות ומאות אזרחים, והם עוד לא מבינים את הסיטואציה. בתוך זמן קצר מתחילים לשמוע יריות בתוך המסיבה, ומתחילים להגיע פצועים מתוך המסיבה. במקביל, מחבלים מתחילים לירות לעברנו על הכביש. מגיעים שני שוטרים אמיצים, מיכאל ואורון, שאחר כך התברר לי שהיו חלק מצוות האבטחה במסיבה. אמרתי להם 'בואו נעשה פה השהיה. אתם בצד שמאל, אני והבן שלי בצד ימין'. כלומר, אז עוד חשבתי במונחים של 'השהיה' כי סברתי שתכף יגיעו כוחות צה"ל".
אתה מדווח לאוגדה על מה שמתרחש?
"כבר קודם לכן התקשרתי לקמב"ץ של האוגדה, להגיד לו שיש ירי בעלומים ובבארי, ועכשיו אני מדבר איתו שוב ומתאר לו את הסיטואציה. הוא אומר לי 'יש פשיטות בכל מקום, אין לי כוחות'. המחבלים שעל הכביש יורים עלינו ועל הרכבים, כולל אר–פי–ג'י שמתפוצץ לידנו, ואחד שעף מעלינו. זה קרב קשה, ואנחנו כל הזמן יורים לעברם, אבל האקדחים שלנו כמו קפצונים".
מוריד את הדרגות: "אם יהרגו אותנו, שלא יֵדעו שהרגו קצין בכיר"
כעבור כשעה של קרב, אחת מחוליות המחבלים מתחילה להתקרב אליהם. "הם מגיעים כבר למרחק של בערך שש מכוניות מאיתנו. אנחנו מבצעים קרב בין הרכבים ומדלגים לאחור. אני מבין שאין לנו סיכוי לצאת מזה כשאנחנו באקדחים מול הנשק שיש להם, ואני מוריד את הדרגות ושם אותן בכיס. אני אומר לעצמי שאם יהרגו אותנו, שלפחות לא יֵדעו שהיה פה קצין בכיר. בשקט אני אומר 'שמע ישראל'. לבן שלי שנלחם לצידי יש ילדה בת שלושה חודשים, ואני חושב עליו תוך כדי לחימה. חלק מה'מזל' שלנו היה שהם היו עסוקים בווידוא הריגה, עברו רכב–רכב ולא הסתערו עלינו. ראיתי גם אחד מהם כשהוא מניף סכין שנצנץ בשמש".
ברגע הדרמטי הזה פתאום מגיע טנק. "הוא מגיע משום מקום, ופשוט נוסע על הרכבים וגורס אותם, וגם את המחבלים. המחבלים יורים עליו אר–פי–ג'י והוא ממשיך. הטנק הזה עיכב אותם מלהסתער עלינו. אני מתקשר לקמב"ץ של האוגדה ומבקש ממנו לכוון את הטנק כדי שייסע לכיוון ה'מיוערת', לכיוון החורש, אבל הקמב"ץ לא מצליח לאתר את הטנק, ובכל זאת הטנק נוסע לכיוון הנכון – לכיוון דרום – ועובר אותנו, כאילו מישהו מכוון אותו".
אחרי הטנק מגיע למקום רכב שבו נוהג אחד ממאבטחי המסיבה, איליה, וצועק להם להיכנס. "שני השוטרים נכנסים ואחריהם הבן שלי. הוא צועק לי 'אבא, תיכנס עכשיו לאוטו', והוא כאילו מעיר אותי כשאני במגע עם המחבלים. זה רכב קטן, אין בו מקום לכולנו והדלת פתוחה, הגוף שלי בחוץ. הוא נוסע לאט ומסיט אותנו 200 מטר אחורנית, ואני רואה את הטנק לידי ורוצה לרוץ אליו לכוון אותו, אבל כשאני עולה עליו אני רואה רק גופה אחת. איפה הצוות? נחטפו? ברחו? אני לא יודע, ואני לא יכול להפעיל את הטנק לבד. אז אני מפרק את מקלע המפקד מהטנק, מוריד קופסת תחמושת, ויורד למטה, להקים מגנן (עמדה הגנה) מאחורי תלולית עפר שליד הטנק".
בשלב הזה אתם ארבעה אנשים חמושים מאחורי הטנק.
"כן. הבן שלי ואני על התלולית, ואני מחלק גזרות בינינו לבין שני השוטרים. צועק להביא רימונים מהטנק, ומשקפת שאוכל לאתר מחבלים מרחוק ולירות עליהם. לאט מתאספים סביבנו פצועים מהמסיבה, עשרות מהם, יותר מ-70. אני מנסה להפעיל את המאג, אבל הוא תקוע, לא נדרך. הידיים שלי נשרפות מכוויות כי הכדורים לוהטים. בסוף אני מצליח להפעיל אותו ויורה לכיוון הכללי של המחבלים, ומתחיל קרב של שעות. גלים של מחבלים שאנחנו יורים לעברם כדי לרתק אותם".
ואתה עדיין בקשר עם האוגדה?
"אני כל הזמן מדווח לאוגדה מה המצב ומבקש כוחות, או מסוק קרב, ובאמת לקראת השעה 11 אם אני לא טועה מדבר איתי קצין המודיעין של הגזרה הצפונית ומבקש שאכוון את מסוק הקרב. אני מסביר לו איפה אנחנו ואיפה המחבלים, אבל בפועל הוא לא יורה כי קשה לזהות את המחבלים בתוך היער שיש בו גם אזרחים. בכל אופן, מעצם זה שהוא חג מעליהם הוא נותן לנו משהו כמו חצי שעה של חיים. ואז המסוק מודיע שהוא צריך ללכת למשימות אחרות".
ואתם שוב לבד.
"כן. אנחנו ממשיכים מול המחבלים שבאים בגלים. באחד הגלים מסתערת עלינו חוליה של חמישה מחבלים משני כיוונים. אני מזהה שלושה מהמיוערת, ושני מחבלים עם וסט חום. אני רואה אותם בעיניים, בדילוגים מימין בין השיחים, מתקרבים מרחק של כ-30 מטרים מאיתנו. אני יורה במאג, השוטרים יורים ואנחנו הורגים שניים מהם ממרחק של מטרים, ובולמים את השאר. אני שולח את השוטרים להביא מהמחבלים המתים נשק ארוך, והם מביאים מאחד מהם קלצ'ניקוב. על השני יש אולי חגורת נפץ ואני אומר להם שלא יתקרבו אליו".
ומתי מתחילים להגיע אליכם כוחות מהאוגדה?
"בצוהריים מגיע אלינו מג"ד שקד עם שני ג'יפים צבאיים. אני מכוון אותו לכיוון 'המיוערת', והוא נלחם שם כשעה, אומר לי שהרג 15 מחבלים והולך למשימות אחרות. אבל ברגע שהוא הולך מגיעים מחבלים אחרים, מכל הכיוונים. אני מנסה להכין פצועים קשה לפינוי, ושולחים אותם בג'יפ הצה"לי, אבל הפינוי נכשל, מחבלים יורים עליהם, והבנתי שעד שהציר לא יהיה פנוי לגמרי לא נוכל לפנות פצועים".
כמה זמן זה נמשך?
"עוד כמה שעות. אלה קרבות שבהם נלחמים על החיים דקה אחרי דקה. הגיעו עוד שוטרים שאבטחו אותנו מאחור. תוך כדי האנשים מהמסיבה מטפלים זה בזה. היה שם חובש בשם דניאל שרעבי, שעוד בקרב על הכביש ראיתי אותו מטפל בפצועים, וגם ליד הטנק. הפצועים והאנשים נעשו צמאים, ונתתי הוראה לשבור חלונות של רכבים ולהוציא מהם מים, ולהכין רכבים שיש בהם מפתחות לפינוי פצועים ברגע שיתאפשר. תוך כדי מגיעים ארבעה ערבים ללא נשק. אני נותן הוראה לשוטרים לבדוק תעודות ואם אין – לאזוק אותם. אחר כך אני מבין שהם היו מחבלים שזרקו את הנשק, או בוזזים שהגיעו בגל השני".
והצבא עדיין לא מגיע?
"בשלב מסוים מגיע שוב מג"ד שקד, ושוב אני מכוון אותו ל'מיוערת', אבל הוא לא חוזר, וכמה חיילים חוזרים ואומרים שיש להם הרוגים ופצועים. גם אצלנו יש פצועים, אנשים לידי צועקים 'שמע ישראל', וכל השעות האלה אנחנו שומעים את הטבח במסיבה, שעות ארוכות של ירי מחבלים על אזרחים. קורע לב, אבל אין זמן לחשוב, נלחמים כמו מכונת מלחמה".
ומתי הציר מתפנה?
"רק לקראת 14:30, ואז אנחנו מתחילים סבבי פינוי של פצועים. במקביל כוח צבאי מגיע להכשיר את הטנק. בסביבות השעה 16:00 אנחנו מפנים את הפצועים ואחר כך את כל האזרחים, ומגיע למקום כוח צבאי להחליף אותנו. העברתי לו את המקל, ועלינו אחרונים – הבן שלי, כמה שוטרים ואני – והתפנינו לכיוון אורים, שם נכנסתי לנהל את הלחימה באוגדה. רק אחרי שהגעתי למפקדה הבנתי את גודל ההתקפה ואת גודל האסון".
כל משך הקרב, אשתך יודעת מה קורה איתכם?
"אשתי חשבה שאני והבן שלי באוגדה. בשבת עצמה כתבתי להם 'תתפללו'. זהו. סיפרתי לה את הסיפור רק כעבור שלושה שבועות. היה שם מעשה ניסים, זאת זכות גדולה להציל אזרחים רבים ובסוף גם להישאר בחיים. אלה קרבות שונים מכל מה שאני מכיר מלבנון ומעזה. לא הייתי כחלק מכוח צבאי, אלא היינו לבד מול כוח עדיף בהרבה".
יכול להיות שצה"ל המעיט בחשיבות הגורם האנושי והסתמך יותר מדי על אמצעים טכנולוגיים?
"בגדול – כן. התפיסה שטכנולוגיה תחליף אנשים נכשלה. טכנולוגיה היא חשובה, אבל היא לא תחליף לרוח אנושית, ולא תחליף למסה של כוח, ובעניין הזה אני מקווה שנדע להפיק את הלקחים להמשך; להבין שהאדם הוא היסוד, ושרוח הלחימה היא הבסיס. הטכנולוגיה היא רק אמצעי. כמי שראה את רוח ההקרבה והגבורה של כל אותם אזרחים, שוטרים וחיילים אמיצים שרצו והסתערו על מחבלים, הכול בכדי להציל את האזרחים – זו נקודת האור של החושך הכבד של השבת השחורה הזו".
"אוסלו הוא חלק משורש המחדל"
לפני שנכנס לתפקידו במשרד ראש הממשלה, התחיל תא"ל אורן לכתוב דוקטורט במדעי המדינה על השינויים בתפיסת הביטחון של ישראל, ובמסגרת המחקר התעמק בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי, וכך גם בהסכם אוסלו. "אוסלו הוא מבחינתי חלק משורש המחדל. התפיסה הזאת אומרת שאם נכיר בזכויות הפלסטינים, וניתן להם שטח ויהיה שיפור כלכלי, או אז הערבים יסכימו לקבל את קיומנו. אבל בפועל אנחנו חוטפים פעם אחרי פעם: פיגועי טרור, אינתיפאדה ראשונה ושנייה, לבנון השנייה, מבצעים בעזה. זה היה צריך להדליק תמרורי עצור, זאת חשיבה אסטרטגית מוטעית לחלוטין, וחוסר הבנה של דרך החשיבה והאופי הדתי-לאומי של הסכסוך".
בסוף אוגוסט כתבת טור על חזבאללה ועל הצורך לא להיגרר לפרובוקציות מולו. האם השתנתה התפיסה שלך שחזבאללה הוא האיום המרכזי באיזור?
"חזבאללה הוא עדיין איום מרכזי. הוא לא מימש את פוטנציאל הנזק שלו כי ישראל יחד עם ארה"ב מרתיעות אותו, אבל עוד לפני המלחמה כתבנו ב'ביטחוניסטים' על הצורך להתכונן למלחמה רב-זירתית, וכפי שזה נראה, הדרג המדיני והצבאי לא לקחו זאת ברצינות, המשיכו עם הקונספציות, ולא הכינו את המדינה והצבא למלחמה הרב–זירתית שבה אנחנו נמצאים עכשיו, כשלצד החזית העיקרית בעזה יש חזית נוספת בלבנון ובו זמנית גם חיכוכים עם תימן, עיראק וסוריה".
אתה אומר שישראל לא הייתה מוכנה למלחמה רב-זירתית?
"ישראל ממש לא הייתה מוכנה למלחמה כזאת".
ועדיין, האם אתה אופטימי לגבי ניצחון במלחמה והשגה של דה-חמאסיזציה?
"אני חושב שיש פער בין הנחישות, ההקרבה וההבנה של עם ישראל לבין זו של הדרג המדיני והצבאי. לעם ישראל יש עוצמות שמתגלות, לצערנו, ברגעים הקשים. אני רוצה להאמין שנוכל להשפיע, כאזרחים, על הדרג המדיני; שיבין שאנחנו לא רק מאחוריו אלא גם לפניו. ככל שנעמוד על הדברים החשובים לנו מול מקבלי ההחלטות – על מיטוט שלטון החמאס והשמדתו, ועל השבת החטופים – זה מה שיניע את קבלת ההחלטות הנכונות".
איזה מסר תרצה להעביר לאומה מהשטח?
"עם ישראל חי!"
קרדיט תמונות: אלבום פרטי תא"ל אורן
