ביתו של ד”ר משה יגר בירושלים הוא בית שמספר סיפור: תמונות מאירועים דיפלומטיים ברחבי העולם, תעודות הוקרה ופרסים הקשורים לשירותו הדיפלומטי ולפעילותו האקדמית, ביניהם פרס ז’בוטינסקי לספרות ומחקר ופרס מיוחד על חלקו בכינון יחסי ישראל–הודו. בארון הספרים העשיר בבית אפשר למצוא גם כ־20 ספרים שכתב בעברית. אחדים מהם תורגמו לשפות אחרות, ארבעה ספרים נכתבו במקור באנגלית, ורובם עוסקים בהיסטוריה ובדיפלומטיה של יחסי ישראל עם מדינות בעולם.
עולה חדש שמדבר עברית טובה יותר מהצברים
ד”ר משה יגר, יליד 1930, הוא בן 94 שנים וממש לא נס ליחו. פגשנו אותו בביתו כדי לשוחח על שירותו במשך כ־40 שנים במשרד החוץ ועל הפרספקטיבה שלו על המצב הנוכחי. ריאיון מיוחד עם אדם מיוחד, שיצא לו לעבוד תחת אישים כמו גולדה מאיר, אבא אבן, יגאל אלון, יצחק רבין, יצחק שמיר ואחרים. אבל בואו נתחיל בהתחלה.
משה, בוא נחזור לשנת 1935. אתה מגיע לארץ ישראל – לאן?
עלינו מארגנטינה כשהייתי בן פחות מחמש. אבי היה מורה עברי שנשלח ללמד בזכרון־יעקב. התחלתי בגן ילדים כעולה חדש. דיברתי עברית תקנית ויפה, הודות לאבי שמיום לידתי דיבר איתי רק עברית, גם לפני עלייתנו ארצה. חיינו בזכרון־יעקב חמש שנים שהותירו בי חותם עמוק.
הצטרפת להגנה?
הייתי חבר בגדודי הנוער של ההגנה במשך שנתיים. כשהחלה מלחמת העצמאות, עם קום המדינה, חבריי ואני גויסנו לצה”ל. הייתי חבר בהכשרת הצופים, היינו ממייסדי הנח”ל (יחד עם תנועת הנח”ל המאוחדת), וגם ייסדנו את קיבוץ תל־קציר.
חשבת להמשיך לקריירה צבאית?
בשלב מסוים עזבתי את תל־קציר וחזרתי לשירות הסדיר בצה”ל. השתתפתי בקורס המ”כים הראשון של הנח”ל, הייתי גם בקורס רבי־סמלים ומוניתי לרס”ל של פלוגת הטירונים הראשונה בנח”ל. נשלחתי גם לקורס צניחה ואחריו לקורס קצינים מחזור ח’. לאחר מכן השתחררתי מצה”ל ויצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית.
ומהאוניברסיטה פנית לקריירה דיפלומטית?
לאחר שסיימתי תואר ראשון בתולדות המזרח התיכון בזמן החדש, מדע המדינה והיסטוריה כללית, המשכתי ללימודי תואר שני. רציתי להיכנס למשרד החוץ, ובסופו של דבר עברתי את בחינות הכניסה למתמחים (צוערים), מחזור שלישי, בשנת 1956. במשך כ־40 שנה שֵירַתי במגוון תפקידים בארץ ובנציגויות ישראל בחו”ל, ביניהם שליחות בבורמה, שם השלמתי את התואר השני.
והשהות בבורמה היא זו שקבעה את תחום ההתמחות שלך באסלאם באסיה?
כיוון שלא לימדו אסלאם באסיה באוניברסיטה העברית באותן שנים, העניקה לי האוניברסיטה אישור מיוחד לכתוב תזה על המיעוט המוסלמי בבורמה. לאחר מכן חקרתי את האסלאם במלאיה הבריטית, שהיא כיום מלזיה – זו הייתה עבודת הדוקטורט שלי. עוד עבדתי כעשרים שנה, בזמני הפנוי, על מחקר השוואתי של מרידות מוסלמיות בבורמה, תאילנד והפיליפינים.
התנ”ך כמפתח לקשרים דיפלומטיים
במשך 40 שנות שירותו הדיפלומטי מילא ד”ר יגר תפקידים משמעותיים ברחבי העולם. לאחר השירות במלזיה הוא שירת כקונסול בלוס־אנג’לס וכקונסול כללי בפילדלפיה. בשנות שירות שונות בארץ הוא שימש ראש אגף ההסברה ואגף אסיה במשרד החוץ בירושלים, היה פעיל ב”מבצע שלמה” (העלאת יהודי אתיופיה), ומילא תפקיד מרכזי בהקמת היחסים של ישראל עם הודו ומדינות נוספות באסיה ובאפריקה. בין תפקידיו נכללו גם מינויו כשגריר בשוודיה ובצ’כיה.
בעצם, יצא לך לשרת תחת מספר שרי חוץ. מה אתה יכול לספר עליהם?
כאשר שירתי כסגן מנהל מחלקת אסיה, אבא אבן, שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת הדרכה. יגאל אלון, בהיותו שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת ההסברה, ואילו שר החוץ יצחק שמיר מינה אותי לסמנכ”ל ראש אגף ההסברה, תפקיד אותו מילאתי במשך חמש שנים.
היית מעורב בפרויקט תרבותי מיוחד בצ’כיה. מה היה הפרויקט הזה?
לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, צ’כיה הייתה ידידותית מאוד לישראל. יזמתי פסטיבל גדול שהתמקד בתנ”ך כפי שהוא משתקף באומנויות השונות. הכנת הפסטיבל נמשכה כשנה וחצי, ובסופו של דבר נכללו בו 71 אירועים מוזיקליים, הצגות תיאטרון, תערוכות ציור, סמינר אקדמי ותחרויות ציור לתלמידי בתי ספר – הכול סביב נושאים תנ”כיים. היה זה מפגן תרבותי גדול בפראג שתרם תרומה משמעותית לתדמיתה של ישראל. הכול ידעו שהתנ”ך הוא תרומת העם היהודי לציוויליזציה האנושית.
למה קשרי אומנות ותרבות חשובים מהצד הדיפלומטי?
מאז ההתפתחות האדירה באמצעי הטכנולוגיה המודרניים, אחרי מלחמת העולם השנייה, השתנה לחלוטין אופיו של מקצוע הדיפלומטיה. אין זה יותר רק משא ומתן בין ראשי השלטון בארצות השונות, אלא אמצעי ליצירת קשרים רחבים בין אוכלוסיות של עמים שבדורות הקודמים לא התעניינו ביחסי החוץ של ארצותיהם.
אמצעי התקשורת של ימינו הופכים את היחסים הדיפלומטיים בין ארצות ועמים לנושא המעניין ציבורים רחבים מאוד. מסיבה זו לבשה הדיפלומטיה החדשה פנים חדשות. כיום עוסקות מדינות העולם השונות בהפצת תרבותן ולשונן בקרב עמים אחרים, במאמץ לטפח ידידות עם עמים אלה. זו דיפלומטיה מסוג אחר – דיפלומטיה מעניינת מאוד, שאתגריה מרובים והיא מחייבת מינוי דיפלומטים המתאימים לתפקידים אלה. למשל, הדיפלומטים כיום חייבים להיות בעלי השכלה רחבה, הרבה מעבר למה שהיה מצופה מהם בדורות עברו.
הרחבת הידע וההבנה על ארצו של הדיפלומט בקרב ארצות אחרות יוצרת אווירה של ידידות, היכולה לתרום במישרין גם להעמקת קשרי הכלכלה, הביטחון וכל תחום אחר, לטובתן ההדדית של המדינות המדוברות.
לפיכך, לשימוש בתנ”ך לצורכי העבודה ההסברתית והתרבותית של ישראל בעולם יש חשיבות מיוחדת בארצות שבהן מוכר התנ”ך כחלק מן התרבות המקומית, בעיקר בארצות הנוצריות דוגמת ארה”ב, קנדה, אמריקה הלטינית, אירופה, אוסטרליה, ניו־זילנד ואפילו הפיליפינים – שהיא המדינה הנוצרית היחידה באסיה.
הציונות צריכה להשתחרר מאשליות ולהתפכח
מה דעתך על המצב המדיני והביטחוני הנוכחי של ישראל?
עלינו להשתחרר מאשליות. מלכתחילה חיפשה הציונות דרכים להגיע להסכם עם הערבים, בתקווה שהם יוותרו על חלק קטן מאדמותיהם הנרחבות ויאפשרו לעם היהודי לחזור למולדתו ההיסטורית. התנועה הציונית, לגווניה השונים עשתה אין־ספור ניסיונות להגיע להבנה, להסכמה ולפשרות עם הערבים – כולל תוכניות לחלוקת הארץ – אך הכול היה ללא הועיל. אנחנו יודעים זאת היום, אחרי שבעה באוקטובר, בבהירות רבה יותר מבעבר. ספק אם נותרו בקרבנו רבים הסובלים עדיין מאשליות העבר. הציונות ניסתה לזכות בהבנה ובהסכמה ערביות על ידי העלאת הצעות מהצעות שונות, כמו פשרה טריטוריאלית או הפצת ההשקפה ששיבת היהודים לארצם תביא לשיפורים כלכליים, רפואיים, חינוכיים ואחרים בקרב האוכלוסייה הערבית. מאומה לא עזר.
לערבים הוצעו הצעות להקמת מדינה “פלסטינית” משלהם, אך הם לא גילו עניין בהצעות אלה. ההצעות הבולטות ביותר הזכורות לנו הן הצעת ועדת פיל ב־1938, הצעת החלוקה של האו”ם ב־1947 והסכם אוסלו ב־1993. היו ניסיונות נוספים אבל הערבים, “הפלסטינים”, מעולם לא גילו עניין בהקמת מדינה משלהם אלא היו נחרצים ועקביים בהתנגדותם להקמת מדינה יהודית, גדולה או קטנה. הם נקטו את כל שיטות האלימות שהיו בידיהם כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל, והגיעו לרמות בלתי נתפסות של התנהגות אכזרית, ברברית ומפלצתית. דבר זה נמשך כבר כמעט 120 שנה, ומצא את ביטויו במה שאנו קוראים תנועות טרור. בעיני הערבים אין זה כך.
אנו שרויים עכשיו במלחמה עם שני ארגוני טרור אכזריים – חמאס וחיזבאללה, המופעלים ונתמכים על ידי אויבתנו הגדולה, איראן. איך לדעתך זה יסתיים?
אפשר להניח שמלחמה זו, הנמשכת הרבה יותר מדי, תסתיים בסופו של דבר בחיסולן של שתי תנועות אלה, אבל כדאי שלא נסבול מאשליה נוספת. אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שהערבים ימשיכו להפעיל נגדנו אלימות ופעולות טרור, שהם יקימו ארגונים חדשים, ושרבים מאוד מחברי חמאס וחיזבאללה ימשיכו בפעילותם נגדנו על ידי בודדים או צוותים קטנים. נשק לא יחסר להם.
ומה בפועל צריכה להיות המטרה הסופית לגבי חמאס ועזה?
כדי לשמש לקח למדינות ערב אחרות ישראל צריכה לחסל את חמאס, להכחיד כל זכר לנוכחותו, ולהשלים את הפעולה באמצעות השתלטות על כל רצועת עזה. ישראל ניצחה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל למרות כל יתרונותיה לא הצליחה להביס ארגון טרור כמו חמאס.
אבל מה זה אומר, להביס את חמאס?
יש הבדל משמעותי בין מושג הניצחון שלנו לשלהם. זה חזר על עצמו בכל סבב של עימות, אחרי כל אחד, הרגשתי שלא השגנו הרבה. עבורם, ניצחון הוא אם ההנהגה שלהם שורדת ויש להם יכולת להתארגן מחדש. הם אינם מתייחסים לאבדות, להרס בעזה או לסבל האזרחי – זה לא מרתיע אותם. הם מאמינים שיש להם שליחות קדושה להשמיד את ישראל. כל עוד נאפשר להם את האפשרות להתארגן מחדש, גם אם זה ייקח שנים, וכל עוד יש להם תמיכה חיצונית, הם ימשיכו. צריכה להיות עקירה מוחלטת של היכולת שלהם להתארגן מחדש.
אתה אופטימי ממרום ניסיונך ושנותיך?
שבעה באוקטובר היה רגע קשה, אבל כן, אני אופטימי למרות המצב. לאורך ההיסטוריה אויבים תמיד קמו עלינו, ולעם היהודי יש חוסן מיוחד, גם לאחר שהוא ספג מהלומות קשות ביותר כמו ששת המיליונים שאיבדנו במלחמת העולם השנייה, ברצח יהדות אירופה על ידי הגרמנים ושותפיהם. אנחנו צריכים להבין שהנוכחות שלנו כאן אינה מובנת מאליה, ועם זאת לזכור שלמרות הקשיים יש אנרגיה פנימית בתוך העם היהודי, יכולת נדירה לריפוי פנימי. אנחנו ננצח.
