בסוף חודש פברואר התריע הרמטכ"ל לשעבר רא"ל הרצי הלוי מפני ההתעצמות הגוברת של צבא מצרים, ואמר בין היתר כי "למצרים יש צבא גדול, עם אמל”ח מתקדם, עם מטוסים וצוללות, כמות גדולה של טנקים ולוחמי חי"ר", וכי אף שלפי ההערכות כרגע לא מדובר באיום, "זה יכול להתהפך ברגע". ב-18.3, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, סא"ל (במיל') ירון בוסקילה, הציג בכנסת את התדריך הביטחוני המקיף שלנו על האתגר ההולך ומתגבש מכיוון גבולה הדרומי של ישראל.
ואכן, במדבריות הענק צרובי השמש של מצרים מתרחשת זה למעלה מעשור מגמה שעשויה לשנות באופן דרמטי את יחסי הכוחות האזוריים. שכנתנו מדרום, ההולכת ומשתחררת מתלותה בסיוע צבאי אמריקאי, עוברת את תהליך ההתחמשות והמודרניזציה הצבאית המקיף ביותר שלה מאז שנות השבעים. הרכש הצבאי הנרחב, לצד חיזוק כוחות היבשה, הים והאוויר, מעידים על שאיפה ברורה מצידה: להפוך לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו.
כשהדבר מתלווה להגברת נוכחות משמעותית של צבא מצרים בחצי האי סיני, תוך הפרת הסכם השלום עם ישראל, עלינו לשאול את עצמנו – האם אנו מוכנים לתרחיש של עימות צבאי עתידי בין שתי המדינות?
הרקע להתעצמות: הפיכה, משברים ושאיפות אזוריות
תהליך ההתעצמות של מצרים החל עם עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון בעקבות הפיכת הנגד ביולי 2013, אשר הדיחה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים". עם עלייתו לשלטון החל א-סיסי בתהליך ייצוב השלטון וחיזוק הצבא.
אפשר להצביע על כמה מניעים העומדים מאחורי החלטתו של א-סיסי להעצים משמעותית את כוחה הצבאי של מצרים. הראשון שבהם הוא הרצון לשקם את הצבא כמנגנון מרכזי להחזרת היציבות הפוליטית והכלכלית במדינה, שנפגעה בעקבות מהפכת "האביב הערבי" ב-2011, שהעלתה לשלטון את מורסי, איש "האחים המוסלמים".
מהפכה זו הייתה אחד הביטויים הדרמטיים לאיום הנשקף לשלטון המרכזי במצרים מצד קבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות. מאז שנות ה-70 פועלים בשטח המדינה ארגונים קיצוניים כמו "א-תכפיר ואל-הג'רה" ו"ג'מאעת אל-מסלמין", אשר חותרים להפיל את השלטון באמצעות טרור. לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי ב-2013 הוכרזו "האחים המוסלמים" כארגון טרור ופלגים קיצוניים מתומכיהם אימצו שיטות פעולה אלימות.
אולם, הגורם העיקרי הפוגע ביציבות במצרים כיום הוא המרד האסלאמיסטי בסיני, שהפך לזירת עימות עקוב מדם בין השלטון המצרי לארגוני ג'יהאד קיצוניים, ובראשם שלוחת דאעש המכונה "וילאית סינא". הארגון ביצע מאות תקיפות נגד כוחות הביטחון והאוכלוסייה האזרחית באזור. לדוגמה, במאי 2022 נהרגו 11 חיילים מצרים בהתקפה על מתקן שאיבת מים בצפון סיני – אירוע שחשף את המשך פעילותו של הארגון למרות המאמצים לדכאו.
את הרצון של א-סיסי בחיזוק משמעותי של הצבא יש להבין, אפוא, גם בהקשר של הרצון לשים קץ למרד זה ועל רקע החשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה.
צבא מצרים בדרום סיני
בזירה המדינית, התחמשותה המסיבית של מצרים נעשית מתוך כוונה ברורה לחזק את מעמדה כמעצמה אזורית, לבלום את ניסיונות ההתפשטות של טורקיה, להגן על עצמה מפני זליגת הכאוס הביטחוני בלוב אל גבולותיה ולהגביר את כוחה והשפעתה מול איראן. הבחירה של מצרים לגוון את מקורות הנשק שלה ולחזק את קשריה עם רוסיה, סין, גרמניה וצרפת מאפשרת לה חופש פעולה רב יותר, ומיועדת בין היתר להפחית את תלותה בארה"ב.
הצבא המצרי מתעצם לנוכח המרד בסיני והחשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה
משבר הסכר: החזית האתיופית
הקשר נוסף הנחוץ להבנת תהליך החימוש המצרי הוא משבר סכר הרנסנס: אחד מהסכסוכים הגיאופוליטיים החמורים ביותר באפריקה, שמעמיד את מצרים, אתיופיה וסודן במסלול התנגשות מתמשך מאז תחילת העשור השני של המאה ה-21.
הסכר, שממוקם על הנילוס הכחול, החל להיבנות בשנת 2011 על ידי אתיופיה, במטרה להוות מנוע צמיחה כלכלי ולספק אנרגיה חשמלית למיליוני אזרחים. מצרים – שתלויה כמעט לחלוטין במי הנילוס לחקלאות ולמחיה של אוכלוסייתה העצומה בגודלה – רואה בעובדה שהסכר מעניק לאתיופיה שליטה בוויסות זרימת מי הנהר, לא פחות מאיום קיומי.
כבר עשרות שנים מתנהל מאבק דיפלומטי על השליטה והחלוקה של מי הנהר, והמתיחות בין הצדדים הלכה והחריפה מאז החלו האתיופים למלא את המאגר. משבר זה מתרחש בתקופה של התעצמות אזורית, כאשר אתיופיה מבססת את עצמה כמעצמה כלכלית וטכנולוגית באמצעות פרויקטים אסטרטגיים כמו הסכר, ומצרים ממשיכה לחזק את צבאה ולהגביר את שיתופי הפעולה האסטרטגיים שלה עם מדינות האזור. התעצמות זו של שתי המדינות, לצד היעדר פתרון מוסכם למשבר המים, מעלה את הסיכון להסלמה צבאית שעשויה לערער את היציבות האזורית כולה.
אבני הדרך במרוץ החימוש המצרי
המסע של מצרים לעבר מודרניזציה צבאית מרשימה לא התרחש בן לילה. הוא נבנה שלב אחר שלב, בעסקאות רכש משמעותיות עם המעצמות הגדולות.
כבר ב-2015 חתמה מצרים על עסקה ראשונה עם צרפת, שבמסגרתה רכשה 24 מטוסי קרב מסוג רַאפָאל, משחתות חדישות ומערכות טילים מתקדמות. עסקה זו חיזקה באופן משמעותי את יכולותיה בזירה האווירית והימית.
שנת 2020 סימנה קפיצת מדרגה טכנולוגית, עם חתימת הסכם לייצור טנקי T-90MS בתוך מצרים ברישיון רוסי, מהלך שסיפק לה עצמאות תעשייתית חלקית בתחום השריון. באותה שנה דווח על עסקה לרכישת מטוסי סוחוי-35 מרוסיה, אך זו כנראה לא יצאה לפועל כתוצאה מלחץ אמריקאי.
במאי 2021, המרוץ של א-סיסי לחימוש המשיך לצבור תאוצה. מצרים חתמה על חוזה לרכישת 30 מטוסי רַאפָאל נוספים, מהלך ששיפר את כוח התקיפה שלה והעניק לה יתרון אווירי נוסף.
בין 2021 ל-2024 מצרים לא האטה את הקצב. היא הרחיבה את הצי שלה, שילבה מערכות נ"מ חדשות ומתקדמות כמו S-300VM וחיזקה את שיתוף הפעולה הצבאי שלה עם רוסיה, צרפת וסין, מהלך המעיד על מגמה ברורה של הפחתת תלותה בארה"ב והרחבת קשריה האסטרטגיים.
הרתעה אווירית, שליטה ימית ועוצמה יבשתית
מצרים ציידה עד כה את חיל האוויר שלה ב-54 מטוסי קרב צרפתיים מסוג רַאפָאל (24 בעסקה הראשונה ו-30 בעסקה השנייה), חיזקה את צי מטוסי התקיפה שלה במיג-29, ושמרה על כוח ההרתעה שלה עם כ-240-220 מטוסיF-16 . כמו כן, היא ביססה יכולות תקיפה בלתי מאוישות עם מל"טים מתקדמים מדגם Wing Loong מסין.
בזירה הימית, מצרים ביססה את אחיזתה עם שתי נושאות מסוקים מסוג "מיסטרל", שמספקות לה יכולת לפרוס כוחות הרחק מגבולותיה. נוסף על כך, היא צירפה לצי שלה ארבע צוללות גרמניות מתקדמות, לצד סטי"לים ופריגטות חדישות מצרפת.
במישור היבשתי, מצרים מחזקת את מעמדה עם תוכניות לייצור טנקי T-90MS ברישיון רוסי, לצד צי של כ-1,360 טנקי אברמס שכבר נמצאים ברשותה. לצד זאת, היא משפרת באופן משמעותי את יכולות הלוחמה האלקטרונית והסייבר שלה, מתוך הכרה בכך שקרבות העתיד יוכרעו גם במרחב הדיגיטלי.
מצרים מפירה את הסכם השלום – ומכניסה כוחות לסיני
מצרים הפרה את הסכם השלום עם ישראל באופן שיטתי מאז חתימתו ב-1979, באי-יישום נורמליזציה בין המדינות, קיום תקשורת עוינת ובניית ביצורים ודרכי גישה מהירות לכיוון הגבול עם ישראל. בין ההפרות הבולטות אפשר למנות ביטול חד-צדדי של הסכם הגז עם ישראל ב-2012, הסבת שדה התעופה האזרחי ברפידים לשימוש צבאי ב-2015 בניגוד להסכם, והכנסת נשק אסטרטגי לסיני. הצבא המצרי אף מכשיר את כוחותיו תוך הדגשת נקודות התורפה של השריון הישראלי.
בשנים האחרונות, מצרים הגבירה את נוכחותה הצבאית בחצי האי סיני, בניגוד לנספח הביטחוני של הסכם השלום עם ישראל משנת 1979. צילומי לוויין חשפו פריסת טנקים, הרחבת שדות תעופה צבאיים, ובניית בונקרים, מכשולים נגד טנקים ומנהרות מתחת לתעלת סואץ, החורגים מהמגבלות המפורטות בהסכם. העובדה שהפרות אלו נמשכו גם לאחר הסרת איום דאעש בסיני מעידה על כך שהן אינן קשורות רק לאיומים ביטחוניים מיידיים כפי שטענה מצרים.
מומחים מעריכים כי היקף הכוחות המצריים בסיני חורג באופן משמעותי מהמותר, מה שמעורר דאגה בישראל. במקביל, הברחות נשק מסיני באמצעות רחפנים נמשכות, חרף הנוכחות הצבאית המוגברת של מצרים באזור.
בתגובה למהלכים אלו, שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, הזהיר כי מצרים מבצעת "הפרות רציניות" של הסכם השלום, מה שמצריך בחינה מחודשת של יחסי הביטחון עימה.
ואכן, לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מתייחסים להפרות הסכם השלום על ידי מצרים. חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקנית קראו לבחון את ההפרות, והציעו להציב לוח זמנים להפחתת הכוחות המצריים בסיני. יש אף מי שמעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים, אשר עומד על כשלושה מיליארד דולר בשנה. הדאגות הנשמעות מארה"ב נוגעות לא רק למאזן הכוחות האזורי, אלא גם לשינוי הגיאופוליטי שעוברת מצרים, המתקרבת יותר לרוסיה, צרפת וסין על חשבון יחסי התלות המסורתיים שלה עם וושינגטון.
לצד זאת, צבא מצרים ממשיך להתייחס לישראל כאיום ייחוס, למרות הסכם השלום בין המדינות. כחלק מהיערכותו לעימותים אפשריים, הצבא המצרי מתאמן על התמודדות עם מערכות נשק ישראליות מתקדמות, כולל טנק המרכבה. דיווחים מצביעים על כך שמצרים לומדת את חולשותיו ויתרונותיו של הטנק הישראלי במסגרת תוכניות ההכשרה הצבאיות שלה, מה שמעיד על כך שישראל נחשבת לאיום פוטנציאלי בתפיסת הביטחון הלאומי המצרית.
השלכות אסטרטגיות
הפרות ההסכם מעלות שאלות כבדות משקל לגבי כוונותיה העתידיות של מצרים. האם אכן מדובר בצעדים לצורך מאבק בגורמי טרור בלבד, כפי שהיא טוענת, או שמא בניסיון לשמר גמישות אסטרטגית לטווח ארוך?
לחלק מההפרות ניתן אישור ישראלי בדיעבד, לאחר שמצרים הצדיקה אותן כחלק ממאבקה בשלוחת דאעש בסיני. עם זאת, גורמים ביטחוניים בישראל תוהים אם הנוכחות הצבאית המצרית בסיני אכן נועדה למאבק בטרור כפי שמצרים מצהירה, או שהיא משמשת גם למטרות צבאיות ארוכות טווח מעבר לכך.
יתרה מזאת, מקורות במודיעין הישראלי מזהירים מפני מגמת התחמשות מצרית שאינה עוצרת בגבולות סיני, אלא כוללת תמרונים צבאיים רחבי היקף, תרגול חדירות לתוך שטחים עירוניים ושדרוג יכולות התקיפה האווירית. למרות זאת, בישראל נמנעים מהצהרות פומביות חריפות, מחשש לפגיעה ביחסים עם קהיר.
לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים
האם מצרים יכולה לאיים על ישראל?
התעצמותה הצבאית של מצרים בשנים האחרונות וכניסת כוחותיה לסיני מעוררות שאלות בנוגע למאזן הכוחות העתידי. מצד אחד, צה"ל נהנה מעליונות טכנולוגית, במיוחד באוויר, בהגנה האווירית ובמודיעין. מנגד, מצרים מתמקדת בהרחבת כוחה הימי והיבשתי, תוך השקעה משמעותית בציוד מתקדם.
בזירה היבשתית, הטנקים הצה"ליים מצוידים בהגנה חכמה ובאמצעים טכנולוגיים שמעניקים להם יתרון בקרב, על אף שמצרים מחזיקה במספר גדול יותר של טנקים.
חיל האוויר הישראלי מצוי ביתרון על חיל האוויר המצרי בזכות טכנולוגיית חמקנות, שליטה דיגיטלית במרחב האווירי ויכולות לוחמה אלקטרונית מתקדמות, בעוד מקבילו המצרי מסתמך על כמות גדולה של מטוסים מיושנים יותר. מנגד, המצרים נהנים ממגוון מקורות אספקה לנשק ולתחמושת, ואינם תלויים בממשל האמריקאי בלבד שיכול להפעיל מנופי לחץ בלעדיים.
ואילו בחזית הימית, מצרים מחזיקה אומנם בצי גדול יותר, אך ישראל נהנית מיתרון איכותי וטכנולוגי, שבא לידי ביטוי בצוללות המעניקות לה יכולת הרתעה אסטרטגית.
על רקע האיומים הגוברים, יש לזכור כי חצי האי סיני מאופיין בשטח פתוח, חשוף ודל באוכלוסייה אזרחית. בניגוד לחזית העזתית או הלבנונית, מדובר בזירה שבה לצה"ל קל יחסית להפעיל כוחות שריון ואוויר באופן עוצמתי, תוך ניצול יתרון העומק שלו והיעדר סבך אורבני שיקשה עליו בכך. יכולת התמרון של כוחות צה"ל בשטח כזה מעניקה לישראל יתרון משמעותי, בעיקר בכל הקשור להשמדת טורי שריון של האויב והפעלת אש מדויקת למרחקים ארוכים.
מודל הלחימה: בין טכנולוגיה לכוח אדם
צה"ל בנוי כצבא קומפקטי, טכנולוגי ומבוסס מודיעין, עם דגש על לחימה רב-זרועית (אוויר, יבשה, ים וסייבר) ושימוש במערכות מתקדמות כמו בינה מלאכותית ורחפנים חמושים. המודל הזה מעניק לו יתרון איכותי, אך גם מעלה שאלה מטרידה: האם ההסתמכות המוגזמת על טכנולוגיה באה על חשבון כוח אדם מספיק ומוכנות ללחימה קרקעית בהיקף רחב, כפי שנוכחנו לדעת באסון שבעה באוקטובר?
לצה"ל יש יתרון איכותי, אך הסתמכות היתר שלו על טכנולוגיה באה על חשבון מוכנותו ללחימה קרקעית בהיקף רחב
לעומת זאת, הצבא המצרי מבוסס על כוח אדם גדול מאוד (מעל חצי מיליון חיילים), עם גיוס חובה ויחידות סדירות רבות. בעוד הוא נחשב פחות טכנולוגי וגמיש מצה"ל, היתרון שלו טמון בעומק אסטרטגי ובכוח מסה משמעותי, שמאפשרים לו להתמודד עם לחימה ממושכת ולשלוט במרחבים גדולים.
צה"ל מחזיק אפוא בעליונות טכנולוגית ומודיעינית, אך נשאלת השאלה אם בהיעדר מספיק כוחות יבשתיים הוא יוכל להתמודד לאורך זמן מול צבא גדול ושיטתי שמבוסס על כוח אדם מסיבי.
בעוד ישראל ממשיכה להחזיק בעליונות צבאית, במיוחד בזכות טכנולוגיה מתקדמת, חמקנות וניהול לוחמה מבוסס נתונים, מצרים אינה קופאת על השמרים. היא משקיעה משאבים אדירים בחיזוק הצי הימי שלה, בהגדלת צי מטוסיה ובשיפור יכולות הלחימה הקרקעית שלה. נכון להיום, היא עדיין לא מגיעה ליכולות הישראליות בתחומים כמו חמקנות, הגנה אווירית ומודיעין בזמן אמת, אך המגמה ברורה – מצרים מצמצמת פערים.
האיום אולי אינו מיידי, אך אסור להתעלם מהשינוי. העובדה שמצרים אינה נתפסת כיריבה בהווה אינה מבטיחה שהדבר יישאר כך בעתיד. ההתעצמות המצרית מוכיחה שישראל לא יכולה לנוח על זרי הדפנה: שמירה על יתרון דורשת השקעה מתמדת לא רק בחדשנות טכנולוגית ובמערכות הגנה, אלא גם בבניין כוח אסטרטגי.
מצרים בונה במהירות כוח צבאי משמעותי, שאין ערובה לכך שלא יופנה נגדנו בעתיד
תרחיש יום הדין: מתקפה מצרית-טורקית משולבת
אחד מתרחישי הקיצון שחייבים להילקח בחשבון הוא מתקפה משולבת של מצרים וטורקיה, אשר תכלול גם ניסיון לסגר ימי על ישראל. שילוב של איום יבשתי מסיני עם איום ימי מהים התיכון עלול לשבש את נתיבי הסחר של ישראל, ולפגוע קשות בכלכלה ובתחבורה הימית שלה.
בתרחיש כזה, עצמאות אנרגטית והיערכות ימית מתקדמת הופכות לצורך ביטחוני ואסטרטגי ראשון במעלה של ישראל. היכולת של המדינה להפיק ולאגור אנרגיה ולהגן על מקורותיה, מבלי להיות תלויה לשם כך בגורמים חיצוניים, חיונית כדי להבטיח תפקוד שוטף של הצבא והתשתיות גם תחת מצור. ההיערכות הימית הדרושה כוללת תגבור הצי, הגנה על נתיבי שיט ואבטחת אסדות ומתקני אנרגיה בלב ים, כדי להבטיח רציפות תפקודית מול ניסיונות לחסום את נתיבי השיט של ישראל.
תרחיש נוסף שישראל חייבת להתכונן אליו הוא שמצרים תגלוש למשבר פנימי עמוק, עד כדי מלחמת אזרחים והתמוטטות שלטונית. לאור אירועי "האביב הערבי" וההתרחשויות בסיני, ברור שתרחיש של הפיכה נוספת או של תפיסת השליטה בשטח על ידי מיליציות קיצוניות הוא סכנה ברורה ומוחשית. התרחשות כזו עלולה לחשוף את ישראל לחדירה של מחבלים לשטחה ולהפוך את גבולה הדרומי לגבול חם, לא יציב ובלתי צפוי.
מה חייבת ישראל לעשות כדי לשמור על עליונות צבאית?
כשמדובר בביטחון ישראל, עלינו להיגמל מהנטייה המסוכנת לנתח איומים פוטנציאליים לפי כוונותיהם המשוערות, ולהתחיל להתבסס אך ורק על יכולותיהם הממשיות. האסון בשבעה באוקטובר הוכיח עד כמה מסוכן להסתמך על הערכות מצב אופטימיות, ולזלזל בהתעצמות צבאית של משטרים וגורמים עוינים. גם אם כיום אין למצרים כוונה לפתוח במלחמה עם ישראל, צבאה הולך ומתחזק, וההיסטוריה מלמדת שהמאזן האסטרטגי יכול להשתנות במהירות.
כדי להבטיח שלא יהיה אף כוח באזור שיאיים על ישראל בעתיד, יש להבין שעליונות טכנולוגית בלבד רחוקה מלהספיק. לכוח היבשתי יש תפקיד קריטי, במיוחד מול צבאות גדולים בעלי יכולות תמרון רחבות. לכן, על ישראל להרחיב את הייצור של טנקי מרכבה סימן 4 ("ברק") ולהגדיל את סד"כ חיל השריון וחיל הרגלים, כדי להבטיח עוצמה קרקעית שתרתיע את אויביה.
לצד זאת, על ישראל לחזק את עליונותה האווירית והמודיעינית באמצעות הרחבת צי מטוסי ה-F-35, כטב"מים חמקניים ושיפור מערכות התרעה מוקדמות שימנעו הפתעות אסטרטגיות. כדי להמשיך ולהגן על שמי המדינה עלינו לשפר באופן מתמיד את מערכות "חץ 3", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל", במיוחד מול איומים מתקדמים כמו טילים מדויקים ורחפנים חמושים. במקביל, שדרוג מערכות הלוחמה האלקטרונית והסייבר יאפשר שיבוש מתקפות אוויריות וקרקעיות בזמן אמת, דבר שמהווה יתרון קריטי במלחמה מודרנית.
נוסף על כך, יש לממש את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיית הרחפנים. ברחבי העולם כבר נעשה שימוש גובר ברחפנים בלחימה בטרור: מצרים מפעילה רחפנים חמושים מדגם Wing Loong בצפון סיני נגד חוליות ג'יהאדיסטיות; ארה"ב משתמשת ברחפנים מדגם MQ-9 Reaper לתקיפות ממוקדות נגד פעילי טרור באזורים מרוחקים כמו תימן ואפגניסטן; וגם בישראל פותח רחפן TIKAD (המצוי עדיין בשלבי ניסוי) שמסוגל לבצע ירי מדויק מרחוק, במטרה לצמצם סיכון לחיי לוחמים בשטח בנוי.
על ישראל לייצר מאות אלפי רחפנים זולים וקטלניים, שיאפשרו השמדת טנקים וכוחות חי"ר באפקטיביות גבוהה ובעלות נמוכה יחסית. רחפנים חמושים, הפועלים בלהקות ומנוהלים על ידי בינה מלאכותית, יוכלו להוות מכפיל כוח משמעותי בשדה הקרב.
לצד זאת, נדרש מאמץ מקביל לפתח הגנה רב-שכבתית מפני רחפנים עוינים, שתכלול אמצעי לייזר מדויקים לצד מערכות יירוט קינטיות או רקטיות, וכן יכולות לשיבוש תדרים ולנטרול תקשורת.
ההתעצמות הצבאית של מצרים אינה עניין תיאורטי. ישראל חייבת לפקח באופן הדוק על פעילות הצבא המצרי, לעקוב אחר עסקאות נשק, תרגילים צבאיים ותנועת כוחות, ולוודא שלא תיפול שוב לקונספציה מתוך שאננות והערכת-חסר של יריביה. לצד זאת, עליה לחזק ולבסס בריתות אסטרטגיות עם יוון, קפריסין ומדינות המפרץ, כמשקל נגד לכל ניסיון לערער את מאזן הכוחות האזורי.
שנים של מיקוד בזירות אחרות כעזה, לבנון ואיראן הובילו להזנחה מסוכנת של התחום המודיעיני בזירה הדרומית. לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי. פיתוח והפעלת יכולות איסוף מודיעין עומקיות, הן HUMINT (מודיעין אנושי המבוסס על סוכנים, מקורות וחקירות) והן SIGINT (מודיעין אותות: יירוט תקשורת, קליטת שידורים וניתוח מערכות אלקטרוניות), הם תנאי בסיסי לזיהוי מוקדם של איומים מצד הצבא המצרי ולמניעת הפתעות אסטרטגיות. ביום שאחרי עזה, ליבת העיסוק של פיקוד הדרום חייבת לעבור להתמקדות במצרים ובמרחב סיני.
לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי
כושר ההרתעה היחיד הוא היכולת לנצח
מצרים בונה כוח צבאי משמעותי בקצב מרשים, ואין ערובה לכך שהכוח הזה לא יופנה נגד ישראל בעתיד. השלום בין שתי המדינות נשמר עד כה לא משום שיש אמון ביניהן, אלא מפני שמצרים יודעת שמוטב לה להימנע מעימות צבאי נוסף עם ישראל, כי אין לה סיכוי לנצח בו. כאמור, גם תרחיש של התמוטטות השלטון המרכזי במצרים או עליית שלטון חדש ועוין יותר יחשוף את ישראל לסכנות מסוג אחר, וגם לכך חשוב להיערך.
על ישראל לפעול כדי לשמר את הסכם השלום עם מצרים באופן התואם את האינטרס הלאומי שלה, ועם זאת, היא לא יכולה להסתמך על ניירות חתומים בלבד. רק יתרון צבאי מוחלט, בכל החזיתות, יבטיח שמאזן הכוחות יישאר לטובתה גם בטווח הרחוק.
לקריאה נוספת: באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים למערכת היחסים עם מצרים
