י’ מגיע בשעה 11:00 בדיוק. ההליכה שלו משדרת ביטחון, אבל כשהוא מתיישב על הכיסא הוא נראה מעט מהוסס. לפני הכול חשוב לו שנחליט על מה מדברים, ובעיקר על מה לא. הוא לא רגיל להתראיין, הוא מסביר. ובכלל, זה שהוא יושב כאן, חודשים ספורים אחרי שהשתחרר מהמוסד ומדבר על השירות שלו, אומר משהו על הארגון כולו.
“פעם לא היה מצב שבכיר מוסד יישב להתראיין, אבל היום הארגון הרבה פחות חשאי מכפי שהיה”, י’ אומר. “לפעמים נראה שהוויתור על החשאיות בתחומים מסוימים לא פוגע ואולי אפילו מועיל, אבל חשוב להבין שכל פגיעה בחשאיות היא סדק שרק יכול להתרחב”.
החשאיות היא לא השדה היחיד שבו חלו שינויים. ככל שהריאיון מעמיק, מתברר שהמוסד עבר לא מעט תמורות בשנים האחרונות. איומים שלא היו קודם, התקדמות טכנולוגית, גלובליזציה, שינויים כלכליים ותפיסות חברתיות חדשות – כל אלה השפיעו, ומשפיעים עדיין, על ההתנהלות של זרוע הביון של ישראל. “הגעתי למוסד באמצע שנות התשעים וכל מה שעניין את האנשים באותו זמן היה לשרת את המדינה”, י’ מספר. “היה ברור להם למה הם שם ומה הם עושים, אבל היום זה לא תמיד ככה”.
“בשביל עולה חדש אין דרך מוחשית יותר להגשים את החלום הציוני”
י’ עלה לארץ לבד מאירופה בגיל צעיר ממניעים ציוניים גרידא. הוא התגייס לצה”ל, שירת בקבע והתמנה לקצין, ומייד לאחר השחרור הגיע למוסד. הוא שירת בארגון הביון 30 שנה, ועזב לפני חודשים ספורים. במהלך הקריירה שלו מילא תפקידים מבצעיים ופיקודיים שונים, ובשנים האחרונות היה בפיקוד הבכיר ושימש סגן ראש אגף. “עשיתי דברים נפלאים שאפשר רק לחלום עליהם”, י’ אומר, ולא יכול שלא לחייך. “אני חושב שבשביל עולה חדש אין דרך מוחשית יותר להגשים את החלום הציוני”.
במהלך שירותו, י’ זכה להיות גם בצד המבצע וגם בצד המשלח. “אהבתי את שני העולמות”, הוא מודה. “כשהייתי מפקד בשטח היה לי הרבה יותר חופש פעולה כי יש החלטות שצריכות להתקבל בזמן אמת. מצד שני, יש החלטות שרק מפקד במטה יכול לקבל, והיה מעניין לחוות גם את זה”.
“כדי לנצח היי טק צריך לפעמים לואו טק”
כמי שעבר בין דיסציפלינות שונות והתנסה במגוון תפקידים, ל-י’ יש הבנה עמוקה לגבי אופן ההתנהלות של המוסד, והוא גם יודע להצביע על השינויים שחלו בארגון במרוצת הזמן. לדבריו, אחד השינויים הבולטים ביותר קשור בהתקדמות הטכנולוגית המואצת שמאפיינת את העשורים האחרונים.
“השינויים קורים במהירות עצומה”, י’ אומר. “אם בעבר יכולנו להעריך מה יקרה בעוד עשר שנים, היום בקושי אפשר לדעת מה יקרה בעוד שנה. המצב הזה מאתגר מאוד גופים שנדרשים לעבוד תחת מעטה חשאי”. לדברי י’, כל פיתוח טכנולוגי מקנה יכולות חדשות, אבל גם מייצר איומים חדשים. “ישראל היא מעצמה טכנולוגית, ואנחנו מנצלים מהר מאוד את היכולות החדשות, ויוצרים פער בינינו לבין האויבים שלנו”, הוא מרחיב. “הבעיה היא שאנחנו כל כך מזלזלים ביריב, שאנחנו מניחים שהוא לא יצליח להדביק את הפער ולהגיע גם לאותן יכולות. ברגע שאנחנו מזהים יכולת טכנולוגית חדשה אנחנו צריכים ללמוד לא רק איך להשתמש בה, אלא גם איך להתגונן בפניה – ובזה אנחנו נכשלים כל הזמן”.
הקִדמה, לתפיסתו של י’, מעלה בעיה נוספת, והיא הסתמכות רבה מדי על אמצעים טכנולוגיים. “ההישענות שלנו על הטכנולוגיה היא ללא ספק מוגזמת”, הוא קובע. “הטכנולוגיה היא כלי עזר חשוב, אבל ברגע שאנחנו בונים רק עליה, אנחנו מגיעים למקומות לא טובים. אנחנו חושבים שהטכנולוגיה מייעלת תהליכים, אבל לפעמים היא דווקא מעכבת כי הפיתוח שלה גוזל זמן ומשאבים רבים. מעבר לכך, לפתרונות טכנולוגיים, טובים ככל שיהיו, אין את אותה רמת תמרון וגמישות שיש לבני האדם”.
י’ סבור שנקלענו בשנים האחרונות למלחמת חימוש טכנולוגית, שבה כל צד מנסה להתקדם יותר מהאחר. “הנטייה שלנו היא להתקדם ולהשתכלל כל הזמן, אבל בהרבה מקרים הפתרון הכי נכון הוא דווקא להיות פחות טכנולוגי”, הוא מסביר. “אם יש משהו שלמדתי מארגונים כמו החמאס והג’יהאד האסלאמי, זה שבשביל להתמודד עם היי טק צריך לפעמים להשתמש בלואו טק”.
מדינת ישראל איבדה את היכולת לשלם מחירים
מלבד השינויים הטכנולוגיים, בכיר המוסד היוצא מציין שינוי מרכזי נוסף שחל בארגון, והוא היכולת לנהל סיכונים. “העיקרון המנחה בכל המבצעים של המוסד הוא שמירה על ביטחון הכוח, אבל פעמים רבות העיקרון הזה גורם לפסילת משימות, או שהוא מרדד כל כך את ההישג הנדרש שכבר אין טעם לעשות את המבצע”, י’ מסביר. “יש משימות שנמצאות אך ורק בתחום האחריות של המוסד, ונכשלנו בהן לחלוטין כי חששנו לאתגר את עצמנו”.
לדעת י’, ההימנעות של המוסד מלקיחת סיכונים קשורה בתהליך רחב יותר. “אני חושב שבמהלך השנים לא רק המוסד, אלא גם מדינה ישראל כולה, איבדו את היכולת להסתכן ולשלם מחירים”, הוא אומר. “בשנות החמישים והשישים, מדינת ישראל עשתה מבצעים מדהימים בשטח האויב. היא ספגה המון אבדות, אבל לא הייתה לה ברירה. עם הזמן, בעיקר בעקבות השהייה הממושכת ברצועת הביטחון, המדינה והתושבים כבר לא יכלו לשאת את השכול. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו נוצרו בקרב העם תקווה גדולה ושאיפה לנורמליזציה. מתוך התקווה הזאת איבדנו את האידיאולוגיה ואת האמונה שלנו בצדקת דרכנו. התחלנו לפזול לכיוון מדינות המערב ורצינו להיות כמוהן, אבל אנחנו במזרח התיכון, ובמזרח התיכון יש כללי משחק אחרים”.
הציפייה לשגרת חיים אחרת, שפיעמה בקרב התושבים, החלה להשפיע גם על מקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא. “במשך שנים ראינו איך מפקדים ומדינאים מחפשים את הדרך להגיע להישגים הכי גדולים, לשלם את המחירים הכי נמוכים, והכול תוך לקיחת הסיכונים הכי רדודים”, י’ אומר. “אי אפשר לעבוד ככה. מדינה שלא מוכנה להסתכן וחלילה לשלם מחירים בשביל להגן על עצמה, מאבדת את היכולת להמשיך להתקיים”.
הכור האיראני והשבעה באוקטובר: האם אנחנו נכנסים לנעלי האויבים שלנו?
לדעת י’, אחת הסוגיות שבהן ההימנעות מלקיחת סיכונים גבתה מחירים כבדים היא סוגיית הכור הגרעיני באיראן. האחריות על הטיפול בכור היא בעיקרה של המוסד, והוא אכן פועל רבות כדי למגר את הסכנה. עם זאת, לפי הבכיר היוצא, הוא היה יכול לפעול טוב יותר. “כשמסתכלים על התוצאה שהשגנו בעשרים השנים האחרונות, היא לא מספיק טובה”, הוא אומר. “עיכבנו את התפתחות הגרעין אבל לא מנענו אותה, וככל שעוברות השנים נהיה קשה יותר לצמצם את הפער”.
י’ מוסיף שגם ההצלחות של ישראל בכל הקשור להתמודדות עם הכור האיראני מתבררות היום כבעייתיות. “לא לקחנו בחשבון את המחיר של הצלחת המבצעים, ולא חשבנו על מה זה עושה לצד השני. האויב שלנו לומד מצוין מההצלחות שלנו, ואני לא חושב שהשכלנו לשים את עצמנו בנעליים שלו, ולהבין באמת איך הוא מנתח את המצב”.
בעיית הכור האיראני חשובה ומדאיגה, אך כעת מדינת ישראל ממוקדת במלחמת חרבות ברזל. בצל המלחמה, הציבור הישראלי עדיין דורש להבין כיצד התרחש מחדל השבעה באוקטובר. במוקד השאלות הנוקפות נמצאים הממשלה, הצבא והשב”כ. המוסד, לעומת זאת, נותר לרוב מחוץ לשיח. “הציבור כמעט לא דורש מהמוסד לקחת אחריות, וזה נוח למוסד”, אומר י’. “אני חושב שכרגע הארגון די מצליח להתחמק מלקיחת אחריות”.
המוסד אומנם מטפל באיומים רחוקים גיאוגרפית, אך זה לא מנקה את כפיו באופן אוטומטי מהאחריות למחדל. “אין ספק שצריך לבחון אם היה כשל מודיעיני גם במוסד”, מדגיש י’. “צריך לבדוק אם האירועים הושפעו מאזורים שהם מחוץ למעגל הראשון, כמו איראן וקטאר. אם למוסד הייתה יכולת לחשוף מהלכים שקרו ביעדים רחוקים והובילו לאסון שבעה באוקטובר, אז הוא נכשל”.
י’ מבהיר שהשירות במוסד לא הופך את הדעות שלו לנכונות יותר מהדעות של האדם הממוצע ברחוב, אך הוא בכל זאת מנסה לתת מענה לשאלה הבוערת: למה לא מחסלים את בכירי חמאס?
“אני תמיד טענתי שהחיסולים הם הספורט הלאומי של מדינת ישראל”, אומר י’. “נוח לנו להסיט את המשאבים לשם כי החיסולים נראים טוב ומביאים כתבות בעיתונים, אבל לרוב הם לא באמת מוכיחים את עצמם ולא משיגים תוצאה שמשפרת את ביטחון המדינה באופן משמעותי. יש פעולות יותר אפקטיביות, אבל אנחנו לא עושים אותן בגלל שהן מורכבות וארוכות, ובסופו של דבר לא מעוררות את אותו רושם. אין מה לומר, התאהבנו בדברים הלא נכונים”.
י’ מדגיש שהחיסולים, ברוב המקרים, הם הפתרון הקל, ומבחינתו אין ספק שמדינת ישראל יכולה לחסל גם את בכירי חמאס. “מדינת ישראל יכולה לעשות הכול. בכירי חמאס חיים רק בגלל שמדינת ישראל, מסיבות שונות, נותנת להם לחיות”, הוא פוסק. “צריך להבין שהסיפור עם חמאס מורכב מאוד פוליטית וביטחונית, בעיקר בגלל שהעימות קרוב כל כך לבית. כל חיסול של בכיר, ובוודאי של סינוואר, יגרור תגובה, ולכן זאת החלטה כבדת משקל. מעבר לכך, גם לא ידוע מי יחליף את אותם בכירים, ומה יהיו ההשלכות של המינויים החדשים. אני, באופן אישי, לא חושב שחיסול של מנהיג כזה או אחר יעשה הבדל משמעותי. בשביל למוטט את חמאס לא צריך לחסל את המנהיגים שלו, צריך לחסל את התשתיות שלו – וזה כבר הרבה יותר מורכב”.
הארגונים הממשלתיים שכחו את הייעוד שלהם
י’ סיים את שירותו במוסד רק לפני מספר חודשים, כך שהוא מכיר היטב את גרסתו העכשווית. למרות האהבה וההערכה הרבה שהוא רוחש לארגון שבו צמח והתחנך, יש לו גם ביקורת רבה.
“כשהגעתי למוסד האנשים היו הרבה יותר צנועים. לא היה עניין של אגו בכלל. באנו לשרת את המדינה ולא להשמיע מה אנחנו עושים”, הוא אומר. “היום החשאיות כבר לא באה באותה טבעיות”.
י’ מסביר שהסדקים בחשאיות לא מגיעים רק מצידם של המשרתים, אלא גם מהארגון עצמו. “המוסד התחיל למתג את עצמו באופן מתוכנן ואקטיבי”, הוא אומר. “המיתוג הזה חשוב, כי בסופו של דבר המוסד מתחרה מול גופי הביטחון האחרים על כוח אדם, תקנים ומשאבים. הבעיה היא שהניסיון של המוסד להדגיש את חשיבותו מוביל אותו לחפש הישגים מהירים. זה משחק משחית שהפך את המוסד מארגון ממלכתי לארגון מערכתי, שבמקום לשרת את המדינה עסוק בעיקר בהזנה עצמית”.
י’ לא חוסך בביקורת גם בכל הקשור לניצול משאבים. “אף ארגון ממשלתי הוא לא ארגון יעיל. בכולם יש בזבוזי כסף ותפקידים כפולים. כל ארגון רק מנסה להצדיק את התקנים שהוא קיבל, ומחפש איך לממש את כל התקציב שלו, גם אם זה אומר להוציא כסף בצורה לא יעילה”.
לדבריו, חוסר היעילות מעיד גם הוא על כך שהממלכתיות התחלפה במערכתיות. “כשאתה חלק מגוף ממשלתי, יש לך אחריות כלפי אזרחי מדינת ישראל, כי אתה משתמש בכספים של האזרחים ולוקח משאבים שהיה אפשר לנצל במקום אחר”, הוא אומר. “אני חושב שהמודעות הזאת לא קיימת יותר בארגונים ממשלתיים. תוכניות העבודה שלהם תואמות את הצרכים שלהם ולאו דווקא את מה שצריך לעשות. הם שכחו את הייעוד שלהם ושכחו את מי הם משרתים”.
הפתרון לבעיה הזאת, לדעת י’, צריך לכלול תמריצים להתייעלות, וגם פיקוח חיצוני. “נכון להיום, אין במוסד תמריצים שמעודדים התייעלות וחיסכון, אלא להפך”, הוא אומר. “נוסף על כך, אין שום פיקוח חיצוני. תחת נימוק החשאיות, המוסד נותן דין וחשבון בעיקר לעצמו, ורק על דברים שהוא מוכן לתת עליהם דין וחשבון. אין ברירה, חייבים לקבוע פיקוח של גורמים חיצוניים עם סיווג רלוונטי, וליצור איזון בין חשאיות לשקיפות”.
“הרווחתי חיים נפלאים”
י’ הקפיד להגיע לריאיון בזמן, אבל במהלך השיחה הוא לא מביט בשעון. בחיים החדשים שלו הוא לא ממהר לשום מקום. המצב הזה שונה מאוד מכל מה שהכיר בשלושת העשורים האחרונים. “בארגונים כמו המוסד הנטייה היא לעבוד 24/7”, הוא אומר. “העבודה לא באמת מסתיימת כשיוצאים מהמשרד, כי יש משימות שאי אפשר לנטוש. כמפקד מוטלת עליך אחריות כבדה, ומחיר התקלה עשוי להיות גבוה מאוד. בשיא העשייה שלי נדרשתי לקבל 100–200 החלטות משמעותיות מדי יום. מעבר לכך, בגלל האופי של הפעילות שלנו, אנחנו גם נוסעים המון לחו”ל. היו שנים שבהן שהיתי 150 יום מחוץ למדינה”.
י’ מודה שהעומס והנסיעות המרובות באו, לא פעם, על חשבון החיים הפרטיים שלו. “לא סתם התגרשתי”, הוא צוחק קלות, ומייד מרצין. “הילדים שלי מזכירים לי כל הזמן בכמה אירועים חשובים בחיים שלהם לא נכחתי, וזה קשה. היום המוסד עושה מאמצים רבים כדי לגשר בין העבודה למשפחה, אבל אני לא יודע אם זה באמת אפשרי. בסופו של דבר, כל מי שמתגייס לארגון חייב לדעת שזה כרוך במחירים אישיים כבדים”.
בראייה לאחור, י’ היה שמח לבלות יותר עם הילדים שלו, אבל הוא מסרב לחיות בעבר. “אני לא מאמין בחרטות. אין בזה שום דבר מועיל”, הוא אומר. “בשורה התחתונה הייתי בוחר בדרך הזאת שוב, ללא היסוס. זאת הייתה זכות גדולה לשרת במוסד. עשיתי דברים מדהימים שרק מעט מאוד אנשים זוכים לעשות, והרווחתי חיים נפלאים במדינת ישראל”.
מאז שעזב את המוסד, י’ מתמקד בלימודי תואר שני, ולא פוסל את האפשרות להמשיך ללימודי דוקטורט. לצד הלימודים, הוא גם חבר פעיל בתנועת הביטחוניסטים, שאליה הצטרף רק לאחרונה. “אני מזדהה עם הבסיס הרעיוני של התנועה, ומסכים עם רוב העקרונות שלה”, הוא אומר. “היה לי חשוב להצטרף כי בעיניי אין מספיק גופים שיודעים לתת קונטרה לדעות המיינסטרים שמתפרסמות בתקשורת, והגיע הזמן להעצים גם את המסרים שבאים מכיוונים אחרים”.
