באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים   והפעם: עתיד החינוך בישראל

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון אל”מ (מיל’) רונן איציק בעתידה של מערכת החינוך בישראל, ובאחריות שהיא נושאת כלפי הדורות הבאים.

ציונים במקום ציונות – מצב מערכת החינוך בישראל

מערכת החינוך פוגשת את אזרחי ישראל בשנים המעצבות ביותר בחייהם, ויש לה תפקיד מכריע בהנחלת ערכים לאומיים, ביצירת תחושת שייכות ובבניית החוסן של כל אדם כיחיד ושל כולנו כחברה וכעם.

עם זאת, ממחקרי עומק שנערכו בקרב הורים, מורים ותלמידים, לרבות מחקר מקיף שערכה תנועת הביטחוניסטים, עולה כי מערכת החינוך בישראל מצויה בתהליך שחיקה בכל הקשור להקניית ערכים, ובפרט בהקניית ערכי המורשת, הזהות היהודית והאתוס הלאומי. נוסף על כך, מתוך חשש מלחץ ציבורי ומביקורת של הורים, מערכת החינוך נמנעת מעיסוק במאבק הישראלי-פלסטיני, לא דנה באופן משמעותי באירועים ביטחוניים שחלו כאן בשנים האחרונות, וכמעט שלא נוגעת במשמעות השירות בצה”ל ובחשיבות ההקרבה האישית למען הכלל. יתר על כן, המערכת נעשתה ל”מפעל ציונים” ששם דגש על הישגים אישיים בלבד, תוך התעלמות מעקרונות של עבודה בקבוצה ושיתוף פעולה, וללא כל שאיפה להכין את התלמידים והתלמידות לחיים במדינת ישראל על מאפייניה הייחודיים.

חלקן מן הבעיות שצוינו הן תוצר של מגמות חברתיות כלל-עולמיות שמדגישות את האינדיבידואליזם על פני הקולקטיביזם ומטיפות לתקינות פוליטית בכל מחיר ובכל מצב. בעיות אחרות נובעות מתהליך התנכרות למורשת של העם היהודי ולהיסטוריה של מדינת ישראל, ויש גם בעיות שקשורות בעניינים מערכתיים כמו חוסר יעילות, היעדר כוח אדם מתאים, ושימוש במתודולוגיות חינוך מיושנות.

להלן יפרוס ד”ר רונן איציק את משנתו לעתיד מערכת החינוך בישראל, באופן שתמלא את ייעודה העמוק ביותר.

ד”ר רונן איציק: החזון לעתיד החינוך בישראל

חשיבות הקבוצה והסתכלות על הפרט בהקשר קבוצתי

המצב הנוכחי: בכל העולם המערבי רווחת בשנים האחרונות מגמה של אינדיבידואליזם, אשר מאדירה את הפרט על חשבון הקבוצה. גם ישראל מושפעת ממגמה זו, ואפשר לראות זאת גם במערכת החינוך, אשר זונחת כמעט לגמרי את אחריותה כלפי הקולקטיב. המערכת שמה דגש בעיקר על הישגים אישיים ועסוקה בבחינה בלתי פוסקת של התלמיד היחידני, תוך התעלמות מהישגים קבוצתיים ותוצרים של שיתוף פעולה.

הפרט הוא ללא ספק אבן יסוד בעולם המערבי, וגם בעולם היהודי, אך המציאות הישראלית, שבה הקבוצה היא תנאי לקיומו של הפרט, מכתיבה גישה שונה ומאוזנת יותר.

באידיאל: לצד פיתוח יכולות ושאיפות הפרט, על מערכת החינוך לעסוק גם באחריותו של הפרט כלפי הכלל, לחזק את התלמידים כקבוצה, ולצקת בהם את ההבנה שמה שמוביל להישגים, לאומיים ופרטניים כאחד, הוא הכלל ולא היחיד. הדרך לביצוע שינוי זה צריכה להתמקד בשני מישורים:

• במישור התפעולי: צמצום משמעותי של המשקל שניתן להישגים אישיים, תוך מתן מקום להישגים קבוצתיים, ומדידת הישגי הפרט בתוך הקבוצה ובהקשר לה.

• במישור הערכי: יש להקנות לתלמידים כבר בבית הספר היסודי את הערכים, ההיסטוריה המשותפת, הזהות היהודית המשותפת והמסורות שמלווים אותנו כעם, וליצור עבורם בסיס לאומי וקבוצתי משותף.

עיסוק מכוון ומובנה בתולדות הסכסוך האזורי

המצב הנוכחי: המאבק של מדינת ישראל אל מול המדינות שסביבה, ובתוך כך הסכסוך הלאומי-פלסטיני, משפיע על הקיום של כולנו, ואין לנו את הפריבילגיה שלא להכיר את שורשיו, את הסיבות שבגינן אנחנו נמצאים כאן בישראל והערכים שמבססים את אמונתנו בצדקת הדרך. עם זאת, מערכת החינוך נמנעת באופן שיטתי מעיסוק במאבק הלאומי ובתכנים פוליטיים. הימנעות זו מותירה את התלמידים עם פערי ידע בלתי סבירים בנוגע למציאות הביטחונית ולאתגרים הלאומיים שמלווים את מדינת ישראל. כך, למשל, לפי מחקר הביטחוניסטים 45% מבני הנוער הבוגרים בישראל כלל אינם מכירים את מבצע “חומת מגן” – מערכה צבאית משמעותית ומעצבת שהתרחשה לפני כעשרים שנים בלבד.

כל עוד מערכת החינוך ממשיכה להימנע מדיון בנושאים חשובים אלו, אנחנו חשופים לשתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא שתלמידים רבים לא יכירו כלל את המציאות הישראלית ויאבדו את הזיקה לארץ ולערכי השמירה על המולדת. השנייה – והחמורה יותר – היא שחלק מהתלמידים יפנו לחפש מידע במקומות אחרים, לא מהימנים ומוטים, ויבנו תפיסת עולם המרוחקת מזהותם העצמית והלאומית.

באידיאל:

• מערכת החינוך צריכה להעמיק את תוכנית הלימודים בנושא תולדות עם ישראל בכלל, ואת תולדות הסכסוך האזורי בפרט. כדי לשמור על איזון ולמנוע מצב שבו נוצרות הטיות כאלו ואחרות, רצוי לשלב את התכנים בתוך תוכנית לימודים סדורה ומאושרת שתיבנה על ידי נציגים מחלקים שונים בחברה הישראלית, כזו שתתמקד קודם כול בחקר, בעובדות ובידע.

• מערכת החינוך צריכה להתוות דרך להעלות את תולדות המאבק הלאומי לסדר היום, ולהעביר לתלמידים תכנים מורכבים פוליטית, בין השאר, על ידי מתן מקום לדיונים פתוחים בכיתות ולעבודת חקר מונחית. התפיסה הבסיסית הנדרשת כדי להשיג זאת היא ש”ציונות” אינה עניין פוליטי.

שינוי מתודולוגיות ההוראה

המצב הנוכחי: המתודולוגיות הרווחות במרבית בתי הספר הן מיושנות ולא מביאות למיצוי פוטנציאל הלימוד. לפימחקר הביטחוניסטים , מרבית המורים טוענים שעבודה בקבוצות יעילה יותר מאשר עבודה בשיטת “הוראה ממוקדת מורה”, שבה התלמידים יושבים ומקשיבים למורה מדבר. עם זאת, רובם מודים שהם כמעט לא מאפשרים לימוד בקבוצות מטעמים של חוסר זמן, קושי לשלוט על הכיתה, והיעדר שיתוף פעולה מצד הצוות והתלמידים.

כמו כן, אין כמעט למידה מחוץ לכותלי הכיתה, אף על פי שבתקופת מגפת הקורונה ראינו ששיעורים שנעשים בחוץ מעניקים לתלמידים למידה חווייתית, ומסייעים להם לשמור על ריכוז ועניין. באופן דומה, אין כמעט פעילויות חוץ-מערכתיות כמו סיורים והדרכות, אשר מחזקות את הפן החברתי, מעניקות לתלמידים הזדמנות להרחיב אופקים ומחברות אותם לאתרים בארץ.

בעיה נוספת היא שכל מקצוע נלמד בנפרד, כדיסציפלינה בפני עצמו, ואין הבנה של הקשרו הרחב. במצב זה, מרבית התלמידים לא יודעים לקשור בין נושאים שהם למדו בתנ”ך, למשל, לבין נושאים שלמדו בתחומים אחרים כמו היסטוריה וגיאוגרפיה.

באידיאל:

• יש לעודד מורים לצמצם את שיטת ה”הוראה ממוקדת מורה”, ולשלב במהלך השיעור כמה שיותר עבודה בקבוצות שמעודדת את התלמידים להיות פעילים ולשתף פעולה זה עם זה.

• יש להקדיש זמן לפעילויות חוץ-מערכתיות ולתמוך ביוזמות פרטיות של מורים אשר מבקשים ללמד מחוץ לכותלי הכיתה ואף מחוץ לבית הספר.

• יש לשאוף ללימוד אינטגרטיבי ומולטי-דיסציפלינרי שמאפשר חיבור יצירתי בין מספר מקצועות לימוד ובכך תורם להבנת התמונה השלמה.

הכנה לחיים ולא הכנה לאקדמיה

המצב הנוכחי: מערכת החינוך רואה בהשכלה הגבוהה עוגן, ועסוקה בלהכין את התלמידים לאקדמיה במקום להכין אותם לחיים. גישה זו מובילה לכך שהמערכת שמה את עיקר הדגש על התיכונים, ונוטה להזניח את בתי הספר היסודיים, שדווקא הם משחקים תפקיד מרכזי יותר בעיצוב אישיותם של התלמידים. נוסף על כך, המערכת עסוקה במדידה בלתי פוסקת של ציונים ממוקדי מקצוע.

תוצר נוסף של הגישה מכוונת-האקדמיה הוא שבמרבית בתי הספר מערכת הלימודים כוללת מקצועות לימוד עיוניים בלבד ולא משלבת כלל מקצועות מעשיים. יתרה מזאת, גם בתי הספר המקצועיים, שרווחו בישראל עד שנות התשעים, נמחקו כמעט כליל מהנוף.

כך נוצר המצב העגום שבו התלמידים בישראל מסיימים 12 שנות לימוד כשהם לא מוכנים לחיים ולא מחזיקים בשום הכשרה מקצועית. רבים מהתלמידים שאינם מתאימים לאקדמיה, אלא למקצועות אחרים, מאבדים עניין בלימודים ואף נושרים מהמערכת.

באידיאל:

• מערכת החינוך מוכרחה לשנות גישה, ולהבין שהאקדמיה היא לא חזות הכול, ושהרבה יותר חשוב להכין את התלמידים לחיים. לשם כך, עליה להסיט את מרכז הכובד מהתיכונים ולהכיר בחשיבות של שנות היסודי כשנים מעצבות.

• יש למצוא שיטות הערכה שלא מתבססות על ציונים יבשים בלבד, אלא מסתכלות על כלל היכולות של התלמידים. שיטות כאלה יאפשרו ליותר תלמידים להביא את יכולותיהם לידי ביטוי, ויחסכו תסכול רב מאלה שלא מצליחים להגיע לציונים מספריים גבוהים.

• לצד הלימודים העיוניים, יש לשלב במערכת הלימוד מקצועות ומגמות שיעניקו לתלמידים כלים מעשיים וכישורי חיים. נוסף על כך, כדאי לבנות מחדש בתי ספר מקצועיים, ולאפשר לתלמידים המעוניינים בכך לרכוש מקצוע כבר במהלך שנות בית הספר. ראוי לציין שההכשרה המקצועית תתרום לא רק לתלמידים אלא גם למדינה, שתרוויח כוח אדם מיומן שיעזור בפיתוח התעשייה המקומית.

מערכת החינוך צריכה לקחת על עצמה את תפקיד ההכנה לשירות משמעותי

המצב הנוכחי: כשם שבתי הספר בישראל לא מכינים את התלמידים והתלמידות לחיים, הם גם לא מכינים אותם לשירות בצה”ל. לפימחקר הביטחוניסטים ,65% מהמורים מאמינים כי יש חשיבות גבוהה לעיסוק בתחום ההכנה לשירות בצה”ל. עם זאת, פחות מ-30% מהם סבורים שהעיסוק הזה מתקיים ברמה הנדרשת.

מאחר שהתלמידים – וכפועל יוצא גם המורים והמנהלים – נמדדים על פי ציונים, האינטרס של המערכת הוא להקדיש כמה שיותר זמן לתגבורים והכנה לבגרויות, ולא “לבזבז” אותו על פעילויות אחרות כמו הכנה לצה”ל. אנחנו רואים בשנים האחרונות שפחות ופחות בתי ספר יוצאים לשבוע גדנ”ע, וגם יתר פעילויות ההכנה לצה”ל, כמו הרצאות וסיורים בבסיסים, צומצמו ורודדו.

כיוון שההכנה לצה”ל בתיכונים לוקה בחסר, צעירים וצעירות רבים מרגישים צורך לעשות שנת מכינה. מבחינת מערכת החינוך מדובר בפתרון נהדר כי יש גוף שמתעסק בהכנה לצה”ל במקומה, אבל לא ייתכן שתלמידים יידרשו לשלם שנה מזמנם כדי לפצות על כך שבית הספר לא הכין אותם כנדרש לשירות הצבאי.

באידיאל:

• למערכת החינוך יש אחריות להכין את התלמידים והתלמידות לשירות הצבאי שמצפה להם מיד עם סיום בית הספר התיכון. לשם כך, עליה להכיר בחשיבות של שילוב תכנים הקשורים בשירות בצה”ל ולעודד שיתופי פעולה עם עמותות וארגונים שמתמחים בנושא זה.

• מערכת החינוך צריכה להקדיש זמן ייעודי לפעילויות הכנה לצה”ל. אפשרות אחת היא להקצות משבצות זמן במהלך כיתות י”א–י”ב שיוקדשו אך ורק לפעילויות הכנה לצה”ל. אפשרות אחרת היא לקצר את כיתה י”ב במספר חודשים, ולהקדיש את הזמן שנותר עד לסוף שנת הלימודים לטובת הכנה ממוקדת לשירות צבאי.

שיעורים ארוכים יותר, ימי לימוד קצרים יותר

המצב הנוכחי: האופן שבו בנוי סדר היום בבתי הספר שגוי מיסודו. בבתי ספר רבים יום הלימודים נמשך משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצוהריים. מחקרים רבים בחינוך ובפסיכולוגיה מראים שאי אפשר להחזיק ילדים ונערים כל כך הרבה שעות ולצפות מהם להיות מרוכזים.

בעיה נוספת קשורה באורכו של השיעור. אנחנו דבקים שכך ששיעור צריך לארוך 45 דקות, אך כשמסתכלים מבחינה מעשית רואים שאי אפשר להעביר כמעט כלום בפרק זמן כה קצר, וּודאי שלא לקיים דיונים מעמיקים במסגרת כיתתית.

באידיאל:

• יש לבחון מחדש את אורכו של יום הלימודים ולוודא שהוא מתאים לרמת המסוגלות של התלמידים. ההמלצה היא לסיים את יום הלימודים לכל המאוחר באחת בצוהריים, ולאחר מכן לשחרר את התלמידים לביתם או לקיים חוגים ופעילויות במסגרת בית-ספרית.

• יש להשתחרר מהתפיסה שלפיה שיעור מוכרח להיות באורך שעה אקדמית, ולהאריך את המשך שלו מ-45 דקות לשעה מלאה. רק כך המורים יצליחו להעביר את החומר בצורה יעילה, ולעודד את התלמידים לקחת חלק פעיל בשיעור.

ייעול תקציב החינוך

המצב הנוכחי: מקובל לטעון שמערכת החינוך לא מתפקדת כראוי כיוון שיש לה בעיה תקציבית, אך בפועל המערכת הזאת מקבלת תקציב שנתי אדיר בסך של כ-75 מיליארד שקלים. הבעיה, אם כך, היא לא בכסף – אלא במה שעושים איתו.

באידיאל:

• יש לנהל את תקציב החינוך באופן מושכל ושקוף, ולמקד את ההשקעה הכספית בבית הספר ובמורים – שם מתבצע החינוך הלכה ולמעשה.

מצוינות וחדשנות לפני הכול

המצב הנוכחי: בכל תהליך שינוי נדרשים מנהיגים, אך במדינת ישראל כבר אין כמעט מנהיגים בעלי חזון שיהיו מוכנים להצעיד את החינוך קדימה. הדבר קשור, בין היתר, בכך שתפקיד החינוך בישראל אינו חשוב דיו. כמו כן, ארגוני המורים הם גופים חזקים מאוד שתוקעים מקלות בגלגלים של כל תהליך שמבקש לייעל את המערכת, ובכך מרפים את ידיהם של המעטים שמנסים לחולל שינוי.

מעבר לכך, גם סגלי ההוראה – המורים, הרכזים, המנהלים – לא תמיד מוכשרים מספיק כדי למלא את תפקידם כראוי. היום, כמעט כל מי שרוצה להוציא תעודת הוראה יכול לעשות זאת, מאחר שדרישות הסף נמוכות מאוד.

וכך, כשהמנהיגות החינוכית לא באה ממקום של חזון ונעדרת יכולת הובלה, כשארגוני המורים לא משתפים פעולה עם תהליכי שינוי, וכשאנשי חינוך רבים לא מחזיקים ביכולות הנדרשות – התוצאות הן בהתאם.

באידיאל:

• יש לשפר את מעמדה של מערכת החינוך, הן בעיני הממשלה והן בעיני הציבור. אם שר החינוך ייתפס כאחד משלושת השרים המובילים בחשיבותם, המערכת כולה תמשוך אליה מנהיגים בעלי חזון.

• בשביל לבצע תהליכי עומק ולחולל שינויים אמיתיים, יש לרתום את ארגוני המורים ולא להיכנע לגחמות ולאיומים שלהם.

• יש להעלות את תנאי הסף להוצאת תעודת הוראה, ולגייס כוח אדם איכותי בעל תחושת שליחות. במקביל, יש לתגמל את המורים והמנהלים באמצעות שכר הולם, ולהעניק להם תנאי עבודה שיאפשרו להם לחוש סיפוק מקצועי, ויעודדו אותם לבחור במקצוע ולהתמיד בו.

לא רבולוציה – אבולוציה: סיכום ומסקנות

החברה הישראלית, משחר ההיסטוריה, חיה תחת איומים. כדי לשרוד ולשגשג כאן, עלינו להכיר את המציאות המקומית, להבין מהם הסכנות והאתגרים שניצבים מולנו, וללמוד כיצד להתמודד איתם. כל הדברים האלה, כתפיסה, פשוט לא קיימים במערכת החינוך. אנחנו נוטים לשאת עיניים למדינות מערביות ואירופיות ולנסות לאמץ מודלים חינוכיים שמצליחים במקומות אחרים בעולם, אך אינם מתאימים לאופי של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. אם נמשיך לחפש פתרונות במקומות זרים, זה רק יוביל לתסכול. למדינת ישראל יש מרכיבים תרבותיים ייחודיים, והאתגרים של מערכת החינוך חייבים להיגזר מהאתגרים הלאומיים שלנו.

לצערנו, התוצאות בשטח מוכיחות שוב ושוב שמערכת החינוך – על אף היותה מערכת עתירת תקציב – לא מתנהלת ביעילות. היא עושה שימוש במתודולוגיות הוראה מיושנות ונטולות יצירתיות, מעדיפה ציונים על פני כל ערך אחר, ומזניחה כל עיסוק באתוס הלאומי. כפועל יוצא, המערכת נכשלת בהכנת הדור הצעיר לחיים במדינת ישראל.

דבר אחד ברור לגבי מערכת החינוך והוא שהמצב כפי שהוא אינו יכול להימשך. נדרשת כאן רפורמה יסודית מבוססת חזון שכוללת שינוי בכוח האדם, במתודולוגיות החינוך ובתוכני הלימוד. עם זאת, חשוב להבין שתהליכים מסוג זה לוקחים זמן, ועל כן עלינו לשכוח מרבולוציה ולהיערך לתהליך אבולוציה ממושך. השאיפה היא לא לפרק את המסגרת ולבנות אותה מחדש, אלא לחולל שינויים מדודים ומושכלים שיביאו בהדרגתיות ובהתמדה לשיפור המערכת.