מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.
הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתה של עו"ד יפעה סגל, במערכת המשפט הבינלאומית ובאופן שבו מעמדה של ישראל בעולם משפיע על הביטחון הלאומי שלנו ועל קיומנו כאן. כמו כן, נבחן כיצד אפשר לנצל את כוחות המינוף ואת היתרונות הטכנולוגיים שלנו כדי להסביר את עצמנו טוב יותר ולשפר את מעמדנו בזירה העולמית.
רקע – דיני מלחמה, אנטישמיות ואנטי-ישראליות: תהליכים בשיח המשפטי והחברתי בעולם
דיני המלחמה הבינלאומיים החלו להיבנות לפני פחות מ-200 שנים, והתקבעו באופן רשמי רק במאה האחרונה. ההיסטוריה של דיני המלחמה מתחילה בשנת 1859. באותה שנה התחולל קרב סולפרינו בלומברדיה (היום צפון איטליה), כחלק מתהליך איחוד איטליה. ז'אן אנרי דינן, איש עסקים אוסטרי, היה עד לתוצאות הקרב ונחרד מהאופן שבו הוזנחו אלפי פצועים בשטח. מראות אלו הביאו אותו להקים בשנת 1863 ארגון סיוע רפואי לפצועי מלחמה, שהיום מוכר היטב בשם "הצלב האדום". כשנה לאחר הקמת הארגון התכנסה בז'נבה ועידה בהשתתפות 12 מדינות שחתמו על אמנה שנתנה חסינות לצוותים רפואיים ולכל אזרח המושיט יד לצוות רפואי באזורי מלחמה. הייתה זו אמנת ז'נבה הראשונה.
בראשית המאה ה-20 נכתבו שתי אמנות ז'נבה נוספות שעסקו בלוחמה ימית ובטיפול בשבויי מלחמה. בשנת 1949, בעקבות מלחמת העולם השנייה ופשעי המלחמה האיומים שביצעה גרמניה הנאצית נגד אוכלוסייה אזרחית, שוכתבו שלוש אמנות ז'נבה הראשונות ונכתבה אמנה נוספת שכללה דינים הנוגעים לטיפול באזרחים בזמן מלחמה וכן ביחס לאזרחים בשטח כבוש שבו יש משטר צבאי של צבא עוין. אמנות ז'נבה והתובנות משתי מלחמות העולם מהוות את הבסיס לדיני המלחמה אשר מאוגדים היום תחת ההגדרה "המשפט ההומניטרי הבינלאומי".
מאחר שלא הייתה עוד מלחמת עולם מאז מלחמת העולם השנייה, דיני המלחמה לא השתנו באופן משמעותי. עם זאת, בעשורים האחרונים השיח על זכויות אדם תופס מקום מרכזי יותר ויותר בשיח החברתי בעולם, ואנחנו רואים ששיח זה מתחיל לחלחל גם למשפט הבינלאומי, ולהשפיע על קביעות והחלטות שמתקבלות בבתי הדין הבינלאומיים, במועצות כאלו ואחרות של האו"ם ובפרלמנטים מדינתיים שונים. על בסיס אמתלה זו של "זכויות אדם" קבע בית הבינלאומי לצדק בשנת 2004 כי גדר ההפרדה, שנועדה להגן עלינו מבחינה ביטחונית, היא בבחינת סיפוח בלתי חוקי. באופן דומה, מדינות רבות בעולם נאחזו ונאחזות עדיין בתירוץ ההומניטרי כדי להטיל חרמות כלכליים, תרבותיים ואקדמיים רבים על ישראל.
יותר פוליטיקה, פחות צדק: האבסורד מאחורי מערכת המשפט הבינלאומית
מערכת המשפט הבינלאומית כוללת שני מוסדות עיקריים הממוקמים שניהם בעיר האג שבהולנד: בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), שתפקידו לדון בסכסוכים בין מדינות, ובית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), שתפקידו לדון באחריותם של יחידים בפשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע התוקפנות. לצד השוני בתחומי העיסוק, קיים גם שוני בסמכויות של שני בתי הדין.
בית הדין הבינלאומי לצדק יכול לקבוע פסקי דין רק בעניינן של מדינות שהסכימו לקבל את סמכותו – בין אם בהסכמה מראש ובין אם בהסכמה אד הוק או מתוקף חתימה על אמנה מסוימת. כמו כן, הוא מוסמך לתת חוות דעת מייעצת בסוגיות משפטיות, על פי בקשה של העצרת הכללית של האו"ם או של מועצת הביטחון של האו"ם.
בית הדין הבינלאומי הפלילי, לעומת זאת, כבר מחזיק בסמכויות שיפוט רחבות יותר. מאחר שהוא פועל נגד יחידים, בכוחו להוציא צווי מעצר נגד אנשים פרטיים ולהטיל סנקציות בינלאומיות. עד לא מזמן פעל בית הדין הפלילי בעיקר נגד דיקטטורות חשוכות כמו סודן ולוב, אך מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" גם ישראל נמנית עם שורה מפוקפקת זו. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה היה ניסיון להוציא צווי מעצר לבכירים ישראלים, בהם רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, בטענה כי היו מעורבים בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בינתיים טרם הוצאו צווים אלה, אך אם יֵצאו אזי 124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר כל נאשם שייכנס לתחומן – כך שבהחלט יכולות להיות לכך השלכות משפטיות משמעותיות.
שני בתי הדין הבינלאומיים הם לכאורה גופים שיפוטיים ולא פוליטיים, אך מינוי השופטים המכהנים בהם נעשה בתהליך פוליטי בהחלט, ושני המוסדות מפגינים בעקביות עמדה אנטי-ישראלית ברורה. חוסר ההוגנות הזה קשור גם באנטישמיות מובנית שלגביה נרחיב בהמשך, וגם בפער ציפיות שהחל להיווצר כבר עם כתיבת דיני המלחמה הבינלאומיים.
כאשר ניסחו מדינות המערב את דיני המלחמה אי-אז בראשית המאה הקודמת, הן שאפו שאלה יהיו הכללים שיכתיבו את סדר היום העולמי ויחולו על כל מדינות העולם וגם על גופים לא מדינתיים, אולם בפועל הן משפיעות רק על קומץ של מדינות שחולקות איתן ערכים דומים. אז וגם היום מרבית השחקנים בזירה הבינלאומית לא שותפים לערכי הדמוקרטיה והליברליזם, וכך רבים מהם לא מכבדים את הדינים הבינלאומיים ואף תומכים בגלוי בטרור.
היינו מצפים ממערכת משפט מתוקנת לתת את הדין באופן שווה עם כל מדינה שמפירה את הדין הבינלאומי, אך בפועל אנחנו רואים שמרבית המדינות חומקות מכך, הודות לבלוק חזק והשפעה פוליטית רחבה. זה קורה עם מדינות מוסלמיות ומדינות אנטי-מערביות שמאוגדות יחד ומגינות זו על זו, גם במקרים שבהם מבוצעים פשעים חמורים. באופן דומה אך שונה, זה קורה גם עם מדינות מערביות ודמוקרטיות שחוברות זו לזו, או עם מעצמות שמחזיקות בדי כוח כדי להגן על עצמן, כמו ארצות הברית. בהקשר זה זכור במיוחד המקרה שבו שבית הדין הבינלאומי ביקש לבחון אם ארצות הברית ביצעה פשעי מלחמה בעיראק ובאפגניסטן. ג'ון בולטון, ששימש באותה עת יועץ של הנשיא טראמפ לביטחון לאומי, תקף את בית את הדין הבינלאומי והצהיר שארצות הברית לא תשתף פעולה עם מוסד בלתי לגיטימי. בולטון אף איים להטיל סנקציות על בית הדין בהאג. עד מהרה התקפל בית הדין הבינלאומי והחקירה נעלמה כלא הייתה.
כאשר מסתכלים על הפוליטיקה שעומדת מאחורי מערכת המשפט הבינלאומית מבינים שאין כאן עיסוק אמיתי בצדק, אלא משחק של כוחות. אם בתי הדין הבינלאומיים פועלים בדרך אחת נגד מדינות מסוימות ובדרך אחרת נגד מדינות אחרות כי הן מגיעות מעולם ערכים שונה או לחלופין כי יש להן כוח פוליטי רב – אז מתברר שהם לוקים בחוסר אמינות, ושכל ההצדקה לקיומם צריכה להיות מוטלת בספק.
מאנטישמיות לאנטי-ישראליות
נפח העיסוק של המערכת הבינלאומית במדינת ישראל עולה על נפח העיסוק שלה בכל מדינות העולם גם יחד. לצערנו, העיסוק חסר הפרופורציה בישראל לא נשאר רק באולמות בית המשפט אלא גם יוצא גם לרחובות ומקבל ביטוי בדמות הפגנות, עצומות, חרמות ואף מעשי טרור ואלימות.
העמדות האנטי-ישראליות הרווחות בעולם הן ללא ספק ביטוי של אנטישמיות. די להקשיב לתכנים שנשמעים בהפגנות השונות כדי להבין שאנשים לא סתם מגנים את ישראל, אלא מדברים על עצם שלילת קיומה של המדינה ואף מצדיקים מעשים קיצוניים ואלימים כמו חטיפה ורצח של אזרחים.
אין עוד מקרה בעולם שבו נשמעות טענות נגד עצם לגיטימיות קיומה של מדינה, כפי שקורה נגד מדינת ישראל. גם במקרים הכי קשים של משטר אלים והתנהלות פורעת חוק – לרבות אלה שמתרחשים ברוסיה, בסין ובאיראן – לא נשמעות טענות שמדינות אלו לא היו צריכות לקום מלכתחילה, ושיש להביא להפסקת קיומן לאלתר. אם כך, ברור שהשיח על ישראל חורג מקווים עניינים, ומופעל – לפחות בחלקו – מתוך שנאה ברורה ללאום היהודי.
עו"ד יפעה סגל: החזון לתחומי המשפט הבינלאומי וההסברה הישראלית
להמשיך להתנגד למערכת המשפט הבינלאומית
המצב הנוכחי:
בתי הדין הבינלאומיים מסתתרים תחת מעטה משפטי ניטרלי, אך בפועל הם גופים פוליטיים מוטים. די לבחון את זהות השופטים המכהנים בהם כדי להבין שלמדינה כמו ישראל אין סיכוי לקבל משפט הוגן. מי שמכהן היום (נכון לספטמבר 2024) כנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק הוא השופט הלבנוני נוואף סלאם, אשר מחזיק בהיסטוריה מתועדת של אמירות אנטי-ישראליות קשות, ואף הצביע נגד ישראל במספר הצבעות באו"ם. לפי כללי בית הדין, כאשר שופט נדרש להכריע בדיונים הנוגעים למדינה שכלפיה יש לו עמדה שלילית מובהקת, עליו לפסול את עצמו. גורמים שונים אכן פנו אל סלאם בדרישה שיפסול את עצמו מהשתתפות בהליכים הנוגעים לישראל, אך הוא סירב לעשות זאת.
מעבר להרכב השופטים, רבות מהקביעות ומחוות הדעת שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי נשענות על עובדות מסולפות ומתעלמות מתקדימים בינלאומיים. כך, למשל, ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בחוות דעת לא מחייבת כי כל ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים, ביו"ש ובבקעה היא בלתי חוקית. כשמתעמקים בלשון הקביעה, מתברר שבית הדין קורא למעשה לטיהור אתני מוחלט של כל היהודים שמתגוררים בשטחים אלה – קביעה שאין לה אח ורע בעולם. בית הדין גם מתעלם מהקשר ההיסטורי העמוק הקיים בין העם היהודי לבין ירושלים, לא מתייחס כלל לזכותם של היהודים להגדרה עצמית, ומתייחס אל פלסטין כאל מדינה בעלת זכויות ריבוניות מלאות, אף על פי שמעולם לא קמה מדינה כזו.
מכעיס לא פחות הוא הפער בין האופן שבו נמדדת מדינת ישראל לבין האופן שבו לא נמדדים אויבינו. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" נתונה מדינת ישראל להאשמות רבות, אך אין כמעט בחינה של הפרות משפטיות שנעשות מן הצד הפלסטיני.
בעולם מתוקן שאינו מנוהל משיקולים פוליטיים צרים היינו מצפים להתייחסות נרחבת יותר של בית הדין הפלילי לפשעים הנוראיים של חמאס, ולבחינת המעשים הישראליים תחת ההקשר של פשעי ה-7 באוקטובר. נוסף על כך, ראוי היה שמדינות רבות בעולם, ולא רק מדינות ספורות, היו נזעקות אל מול ההאשמת הקורבן בבית הדין לצדק ומגישות התנגדויות בהתאם.
חוסר הצדק נגד ישראל מקבל ביטוי גם בבית הדין הבינלאומי הפלילי. כאשר נידונה האפשרות להוציא צווי מעצר לנתניהו ולגלנט, נבחנה גם האפשרות להוציא צווי מעצר נגד יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה. אין לטעות שמדובר כאן בניסיון ליצור איזון – עצם הרעיון להושיב בכירים ישראלים על אותו ספסל נאשמים שעליו יושבים בכירי חמאס מעיד על תפיסה מעוותת ועל השוואה חמורה בין ישראל לבין ארגון טרור רצחני.
הקו שמדינת ישראל נוקטת בשנים האחרונות במרבית המשפטים והדיונים שנערכים נגדה הוא קו של התנגדות. מתוך הבנה ברורה שלא נזכה למשפט צדק, מדינת ישראל בוחרת במכוון שלא להשתתף בהליכים המשפטיים שננקטים נגדה, ובכך מעבירה את המסר שהיא לא מכירה בסמכותו של בית הדין הבינלאומי. מעבר למסר, חוסר שיתוף הפעולה מצד ישראל גם מקשה על בית הדין לנהל חקירה מעמיקה כיוון שאין לו גישה לכל העדויות והנתונים, וכך לעיתים אין ביכולתו להכריע את הדין.
באידיאל:
- לפעול לשינוי השיטה של מערכת המשפט הבינלאומית: מערכת המשפט הבינלאומית פועלת כביכול בשיטה דמוקרטית, אך כל עוד רבים מהשחקנים בה אינם דמוקרטיים, נוצרים העיוותים שאנחנו חווים היטב על בשרנו. מדינת ישראל צריכה להפעיל מאמצים הסברתיים ודיפלומטיים כדי לחשוף את חוסר הצדק שמאפיין את מערכת המשפט הבינלאומית, ובשאיפה להביא לסידור מחדש של השיטה ושל מערך הכוחות בבתי הדין הבינלאומיים.
- לא לשתף פעולה עם חוסר צדק: שינוי מערכת המשפט הבינלאומית הוא חשוב גם ארוך ומורכב, ולכן עלינו להתמקד בעיקר בהתנהגותנו. מדינת ישראל צריכה להמשיך את הקו שהיא נוקטת, ולהימנע משיתוף פעולה עם הליכים משפטיים מוטים. בשונה ממה שרבים חושבים, במרבית המקרים אין לנו טעם להשתתף בהליכים אלה כיוון שרוב השופטים מגיעים עם "פתק מהבית" ואין לנו באמת יכולת להשפיע על החלטתם בכלים משפטיים. הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות הוא להדהד שוב ושוב את המסר שאיננו מכירים בסמכותו של בית דין שפועל באופן שנוגד את כל עקרונות הצדק והמשפט.
לנצל את כוחות המינוף בזירה הבילטרלית
המצב הנוכחי:
ביחסים דיפלומטיים יש להבדיל בין שתי זירות פעולה שונות. הראשונה היא הזירה המולטילטרלית (רב-צדדית), שהיא הזירה של המוסדות הבינלאומיים, והשנייה היא הזירה הבילטרלית (דו-צדדית), שבה המיקוד הוא ביחסים של שתי מדינות שמשתפות פעולה על בסיס אינטרסים הדדיים.
בזירה המולטילטרלית ישראל די מבודדת, ואין לנו בלוק כמו שיש למדינות מוסלמיות אשר יכול להגן עלינו. לעומת זאת, בזירה הבילטרלית יש לנו הרבה כלים וכוח מינוף מול מדינות בודדות שעימן אנחנו מנהלים שיתופי פעולה, אלא שכרגע הם אינם מנוצלים מספיק.
באידיאל:
- לשפר את מעמדנו בזירה המולטילטרלית: מדינת ישראל צריכה להשקיעה ביצירת בלוק עם מדינות מערביות נוספות או בהצטרפות לבלוק קיים, כדי לא להיות מבודדת בזירה הבינלאומית ולהבטיח שיהיו מדינות שיגנו עליה – ממש כפי שקורה עם הבלוק של המדינות המוסלמיות.
- לעבור מהגנה להתקפה: במקום לפעול מול קבוצה של מדינות ולנסות להדוף איומים וגזרות, עלינו לנקוט גישה התקפית יותר מול מדינות שמולן יש לנו כוחות מינוף, וכך נוכל לשנות דפוסי הצבעה באו"ם ולזכות ביתרונות בזירה הבינלאומית. דוגמה טובה אפשר למצוא במערכת היחסים שלנו עם ירדן: מאחורי הקלעים ירדן תלויה בנו צבאית וכלכלית וזקוקה לשיתוף הפעולה עימנו, אך בזירה הבינלאומית היא מגנה אותנו השכם וערב ופועלת נגדנו. עלינו להפעיל את מנופי הכוח שלנו מול ירדן, כמו גם מול מדינות אחרות, ולדרוש מחיר עבור פעילויות שנעשות נגדנו במישור הבינלאומי.
לשפר את ההסברה הישראלית
המצב הנוכחי:
יש ציפייה שהמדינה תיקח אחריות על כל נושא ההסברה, אך הציפייה הזאת לא ריאלית משתי סיבות. הראשונה היא שהרבה טכנולוגיות שיכולות להיות מאוד אפקטיביות בעולם ההסברה נמצאות דווקא בשוק הפרטי. סיבה שנייה היא שמדינת ישראל, בהיותה מדינה, כפופה לבירוקרטיה רבה ולמערך כללים שלא חל על אזרחים פרטיים, ובמצב כזה קשה לה מאוד לפעול בחופשיות.
בעיה נוספת עם ההסברה הישראלית קשורה בכך שמדינת ישראל סובלת מנחיתות מספרית וכלכלית ביחס למדינות האויב שלנו. במצב כזה, קשה לנו מאוד לתת קונטרה לאויבים שלנו בכלים מסורתיים. כמה שלא נפגין – האויבים שלנו יוכלו להפגין יותר. כמה שלא נפרסם מידע – האויבים שלנו יפרסמו יותר. אם כך, עלינו למצוא דרך לנטרל את האלמנט הכמותי, ולהשיג יתרון בדרכים אחרות.
עוד בעיה שמולה אנחנו ניצבים בהקשר זה היא שגם קהילות יהודיות בתפוצות פונות לעיתים נגדנו, ואפילו בתוך ישראל אנחנו שומעים לא מעט קולות שמערערים את כל האמונה בצדקת דרכנו. מובן שיש מקום לבקר מדיניות ממשלתית כזו או אחרת, אך כאשר יהודים וישראלים יוצאים נגד מדינת ישראל כמדינה, הפגיעה ההסברתית היא עצומה וגם נוצר פילוג פנימי שמחליש אותנו כעם.
באידיאל:
- ההסברה היא האחריות של כולנו: צריך להיגמל מהתפיסה שהמדינה אמורה לדאוג לכול, כי בסופו של דבר המדינה היא קולקטיב שמייצג את כולנו. בתחילת המלחמה הייתה התגייסות רבה מצד האוכלוסייה במיוחד בתחום ההסברה, וראינו הישגים מרשימים. עם הזמן רוב האזרחים חזרו לעיסוקם והנושא ננטש. אם אזרחים יבינו שבאחריותם וביכולתם לקחת חלק במערך ההסברה הישראלי, נצליח לגייס את מיטב המוחות, להשתחרר מהכבלים שמגבילים את המדינה ולעשות פלאים לטובת מצבה של ישראל.
- לנצל את היתרון הטכנולוגי: מאחר שאין לנו יכולת לגשר על הפער הכמותי מול האויבים שלנו, עלינו למצוא יתרונות בשדות אחרים, שהבולט שבהם הוא השדה הטכנולוגי. מדינת ישראל היא מהמובילות בתחום זה, ואם נרכז מאמצים ונאמץ כלים חדשים, כמו כלי הבינה המלאכותית, נוכל לשפר את יכולת ההסברה שלנו ולהדהד טוב יותר את המסרים שאנחנו מבקשים להעביר.
- לא לזנוח את ההסברה הפנים-ישראלית: מאמצי ההסברה הישראלית צריכים להיות מופנים לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. עלינו לדאוג שאזרחי המדינה לא ילכו שבי אחר מידע שקרי ולא ייקחו חלק בהפצה של שקרים אלו לשאר העולם, כיוון שהדבר מחליש אותנו כעם ופוגע עוד יותר בתדמיתנו הבינלאומית.
להגביר את האכיפה בישראל ובעולם
המצב הנוכחי:
בעולם, וגם בישראל, קיימים גופים שונים שפועלים תחת מעטה הומניטרי של זכויות אדם, אך בפועל הם חלק ממערך טרור משומן היטב. גופים אלו מהווים סכנה גדולה כיוון שהם מייצרים תמונת מציאות שקרית, ומניעים תהליכים שפוגעים בישראל גם מבחינה הסברתית וגם מבחינה משפטית, ולעיתים אפילו מובילים למעשי טרור של ממש.
גופים אלו פועלים בדרכים מתוחכמות, ולרוב קשה מאוד לעלות על הקשר בינם לבין ארגוני טרור או מדינות תומכות טרור. כך נוצר מצב אבסורדי שבו פועלות בעולם וגם אצלנו עמותות שונות שנהנות מהטבות כלכליות ומפטורים ממס, אך בפועל קוראות להשמדת ישראל.
למרות הקושי, עם מאמץ ממוקד ותהליכי חקירה יעילים אפשר לחשוף את הגופים השקריים ולפעול נגדם בכלים פליליים. דוגמה לכך אפשר למצוא דווקא בגרמניה. מאז מלחמת "חרבות ברזל" והעלייה בגילויי האנטישמיות בעולם, גרמניה הגבירה את החקירה והאכיפה בתחום זה, וביולי 2024 הצליחה לסגור ארגון שפעל כשלוחה של איראן במשך הרבה שנים.
באידיאל:
- להילחם בגופים תומכי טרור: מדינת ישראל צריכה להגביר את האכיפה בפנים המדינה ולבחון היטב גופים חשודים שפועלים בתוכה כדי להבין מי מממן את אותם גופים ועם מי הם עומדים בקשרים. ודאי שהמדינה גם מוכרחה לעצור הטבות מס לעמותות שמגנות אותה ואף קוראות להשמדתה.
- לגייס את מדינות העולם: מדינת ישראל צריכה לרתום מדינות נוספות בעולם למאבק בגופים תומכי הטרור, ולהבהיר להן שאם פועלים בקרבן גופים שקוראים לאנטישמיות ולרצח עם, מדובר בבעיה לאומית שמחייבת את התערבותן.
אין פתרון מחר בבוקר: סיכום ומסקנות
המוסדות הבינלאומיים, ובראשם האו"ם ובתי הדין הבינלאומיים, הפכו מזמן לכלי נשק נגד ישראל שאויבינו משכילים לנצל היטב. גם אם לבתי הדין הבינלאומיים אין יכולת אכיפה ממשית נגד מדינת ישראל, הרי שהם מצליחים להסב לה נזק תדמיתי כבד משקל, ולעצב תודעה עולמית כוזבת שלפיה מדינת ישראל היא מדינה פושעת.
חשוב להבין שהקביעות של בתי הדין לא משפיעות רק על הזירה המשפטית והדיפלומטית, אלא מחלחלות גם לחברה ומשפיעות על אזרחים רבים, שחלקם מחזיקים בעמדות מפתח בתקשורת, בביטחון ואף בפוליטיקה העולמית. ההחלטות של בתי הדין גם נותנות לגיטימציה לעמותות ולגופים הומניטריים שונים ברחבי העולם, ומובילות לעיתים להטלת סנקציות וחרמות שפוגעים בישראל כלכלית ותרבותית. חמור מכך, הקביעות שמתקבלות בבתי הדין הבינלאומיים משחקות לידיהם של שונאי ישראל, ומלבות את הגילויים האנטישמיים ברחבי העולם ואת הקריאות לדה-לגיטימציה של ישראל.
חוסר הצדק שמאפיין את מערכת המשפט הבינלאומית מכעיס מאוד, אך היכולת שלנו לעצב את המערכת מחדש מוגבלת מאוד. עם זאת, אין זה אומר שעלינו לשקוט על השמרים. מדינת ישראל מוכרחה לנצל את כוחות המינוף שיש לה מול מדינות העולם, לשפר את יכולות הבקרה והאכיפה שלה, ולהשיג יתרונות טכנולוגיים שיאפשרו לה להתמודד גם עם אויבים שעולים עלינו מספרית. בתוך כך, גם אזרחי המדינה צריכים להבין שיש להם אחריות, למצוא את הדרך לתרום כדי לשפר את ההסברה של ישראל בעולם, ולהשקיט קולות מבחוץ ומבית שקוראים לסילוקנו מארץ ישראל ואף להשמדתנו.
בתוך כל זה עלינו להבין שיש לקחת נשימה ארוכה כי לא נמצא פתרון מחר בבוקר. שיפור מעמדה התדמיתי והמשפטי של ישראל בעיני העולם מצריך עבודה ארוכת טווח, קשה ומאתגרת. האויבים שלנו שוקדים על הפגיעה בנו כבר עשרות שנים, ועלינו לגלות את אותה סבלנות.
