מי ישלוט באוקיינוס ההודי – האם מעצמות המחויבות לערכי המודרניות והאיפוק, או מעצמות המחויבות לפונדמנטליזם ולפנאטיות? מאמר זה מתמקד בחשיבות הזירה הימית של האוקיינוס ההודי והימים הסמוכים לו עבור ישראל והודו, ובהיקף שיתוף הפעולה והיתרונות הפוטנציאליים ששת”פ בתחום זה עשוי לטמון בחובו עבור שתיהן. עם זאת, אי אפשר להימנע לחלוטין מהתייחסות להקשר הרחב יותר של יחסי ישראל והודו.
בעבר: יחסים קפואים
קצת יותר מחודש לאחר זוועות ה-7 באוקטובר פורסם בוושינגטון פוסט מאמר אשר המחיש את המטמורפוזה שחלה ביחסי הודו–ישראל במהלך שלושת העשורים האחרונים. במאמר שכותרתו “החשיבה ההודית המחודשת על המזרח התיכון” צוין: “לאור השתוללות המלחמה בעזה, התמיכה שמעניקה הודו לביטחונה של ישראל מדגישה את ההתפתחות הדרמטית שחלה ביחסים בין שתי המדינות מאז ראשיתם הצוננת…”
בהדגישו את תחילתם הקפואה של היחסים הבילטרליים נכתב במאמר: “במהלך מרבית שנותיה של הודו העצמאית, לא קיימה ניו דלהי יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לפני מעט יותר מ-40 שנה הודו אף הנפיקה בול דואר אשר הציג את דגלי הודו ופלסטין מתנופפים זה לצד זה בצירוף המילים ‘סולידריות עם העם הפלסטיני'”.
ואולם, בניגוד לכך, “היום דגלי הודו וישראל מוצגים זה לצד זה בעצרות להפגנת הסולידריות עם ישראל בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. שתי המדינות פיתחו קשרים צבאיים משמעותיים… ראש הממשלה מודי גינה מייד את מתקפת חמאס וחזר מאוחר יותר על הצהרתו כי ‘העם ההודי עומד איתן לצידה של ישראל בשעה קשה זו'”.
במרוצת שני העשורים האחרונים כתבתי רבות על הרציונל האסטרטגי מאחורי הקשרים המתהדקים בין הודו המתעוררת והמדינה היהודית – קרי, החיבור בין הדמוקרטיה הגדולה בעולם והדמוקרטיה המכותרת ביותר – ובייחוד על התחומים המתאימים לשיתוף פעולה מתמשך: מחקלאות, דרך ניהול מים ופיתוח הכפר ועד להיי-טק ושיתוף פעולה ביטחוני. ואולם, קיים תחום אחד שכמעט ולא נדון: שיתוף הפעולה הימי באוקיינוס ההודי.
הזירה הימית: חיזוי מגמות עתידיות
עוד ב-1999, במאמר בנושא שיתוף הפעולה האסטרטגי בין הודו וישראל, כתבתי כי “שיתוף הפעולה הימי ההודי-ישראלי באוקיינוס ההודי הכשיר את הקרקע לפיתוחה של תשתית לוגיסטית, אשר תאפשר יכולת מכה שנייה מן הים”, ולכן תחום זה “ראוי לתשומת לב מעמיקה”. במקום אחר באותו מאמר הצעתי כי התחומים הנראים מתאימים במיוחד לשיתוף פעולה בילטרלי בין הודו וישראל, וראויים לתמיכה אמריקנית החלטית, כוללים גם פעילות ימית הודית–ישראלית הכרוכה בפיתוח יכולות אפקטיביות של מכה שנייה (בייחוד באמצעות ספינות וצוללות).
כמעט עשור לאחר מכן (2008) הדגשתי שוב את הצורך והפוטנציאל בשיתוף פעולה בילטרלי מסוג זה: “שיתוף פעולה בתחום הימי טומן בחובו אפשרויות קורצות במיוחד, העשויות לשרת הן את מטרתה המוצהרת של הודו לפתח צי גלובלי והן את צרכיה הגאו-אסטרטגיים ההולכים וגדלים של ישראל. בהתחשב בגודלה הזעיר, בייחוד לאחר הנסיגות שביצעה לאחרונה במסגרת מאמציה חסרי התוחלת להגיע לשלום, ישראל נאלצת יותר ויותר לפנות אל הזירה הימית לצורך יצירת עומק אסטרטגי שיאפשר פריסה של מערכות נשק ליצירת יכולת מכה שנייה”.
מסיבה זו, אני צופה בהנאה בקבלה ההולכת וגוברת של השקפה זו וביישומה המתמשך בקנה מידה המתרחב ללא הרף – לא רק על ידי ישראלים, אלא גם מצידן של דמויות צבאיות בכירות בהודו.
איומים אסטרטגיים וביטחוניים משותפים
במאמר שהתפרסם ב-2011 תחת הכותרת ישראל והודו מחזקות את הקשרים הימיים כתב לויטננט-ג’נרל (בדימוס) נארש צ’אנד: “הודו חולקת מספר איומים אסטרטגיים וביטחוניים עם ישראל. שאיפתה להתקרב לארה”ב מסייעת אף היא בקידום הקשרים”. בין “האינטרסים המשותפים” הללו, הוא מציין את “האינטרס הגובר של שתי המדינות באוקיינוס ההודי”.
מספר שנים לאחר מכן (2016) כתב אדמירל-משנה (בדימוס) סושיל רמזי, במאמר שכותרתו “שיתוף הפעולה הביטחוני בין הודו וישראל – נקודת מבט ימית“, כי: “העסקים הצבאיים בין שתי האומות פורחים ומגלגלים עסקאות במיליארדי דולרים, המביאות עימן לא רק רכישות בהיקף נרחב, אלא גם מספר מיזמים מתקדמים ומוצלחים בנושאי חימוש, חומרה צבאית ומערכות ליבה”. רמזי הדגיש את המהירות יוצאת הדופן שבה התפתחו הקשרים בין שתי המדינות, וציין: “כתוצאה מהתחזקות היחסים בין שתי המדינות במהלך שני העשורים האחרונים, הודו הפכה לרוכשת הגדולה ביותר של חומרה וציוד צבאי ישראלי. בעקבות זאת זינקה ישראל למקום השני ברשימת הספקיות הביטחוניות של הודו, לאחר רוסיה”.
ראוי לציין, כי מקורות מסוימים מעריכים שבתוך מספר שנים ישראל אף תחלוף על פניה של רוסיה ותהפוך לספקית הנשק המובילה של הודו.[1] חלק ניכר מן הסחר הצומח הזה כולל חוזים בשווי מיליארדי דולרים לאספקת טילים ומערכות מכ”ם עבור המשחתות וספינות הקרב של הצי ההודי.[2]
במאמר שהתפרסם במגזין Time תחת הכותרת “כיצד הפכה הודו לפרו-ישראלית” התחקה כותב המאמר אחר התפתחות הקשר בין הודו וישראל, וכתב: “בשנים האחרונות רוכשת הודו מישראל מדי שנה נשק בשווי של כ-2 מיליארד דולר. הודו רוכשת טילים, כטב”מים, פצצות וציוד לאבטחת גבולות, וכיום היא הלקוח הזר הגדול ביותר של התעשיות הביטחוניות הישראליות”.
מעמדו האסטרטגי המתחזק של חיל הים הישראלי
אין ספק שרשימת אמצעי הלחימה המסופקים על ידי ישראל להודו, או מפותחים בהודו על בסיס ידע ישראלי – כולל מערכת נשק ימיות – היא ארוכה ומגוונת. אולם, יהיה קטלוג המוצרים מרשים ככל שיהיה, הייתי מעדיף להתמקד פחות בהיבטים הטכניים ויותר בהיבטים הקונספטואליים בכל הקשור לדיון ביתרונות הפוטנציאליים ובצורך הבוער בשיתוף פעולה בין ישראל והודו.
בהקשר זה יש לזכור כי באופן יחסי התחזקה חשיבותו האסטרטגית של חיל הים הישראלי רק לאחרונה. ואכן, במהלך חלק ניכר מן ההיסטוריה של צה”ל, למעט יחידת הקומנדו הימי המשובחת שלו, הוא נחשב בדרך כלל לכוח בעל חשיבות פחותה יחסית לכוחות היבשה ובוודאי לחיל האוויר הדומיננטי. ואולם, לאור השינויים שחלו בשנים האחרונות באופיים וביכולותיהם של אויבי ישראל וכן בהתפתחויות הטכנולוגיות, חיל הים מתגלה כזרוע אסטרטגית חיונית של כוח המגן של ישראל. זאת, בייחוד בכל הקשור ליצירת פלטפורמה ניידת וחמקמקה לצורך פיתוח יכולת מכה שנייה במרחבים הימיים העצומים, במקום במיקומים סטטיים על היבשה.
ייתכן כי אפשר ללמוד על מעמדו המתחזק של חיל הים גם מן העובדה שכלי הנשק היקרים ביותר של צה”ל – צוללות עם מערכות הנעה אשר אינן תלויות באוויר חיצון (AIP) – מיועדים לשימושו. לפי מספר מקורות, מחירם הכולל של שלושת כלי השיט החדשים שהוזמנו עומד על כ-3.5 מיליארד דולר,[3] תג מחיר המגמד את זה של המטוס המתוחכם והיקר ביותר של חיל האוויר, ה-F-35 המהולל.
המתקנים היבשתיים בטווח פגיעה
אין בהתפתחויות שהתחוללו בסביבה האסטרטגית של ישראל בשנים האחרונות כדי לפגום בתקפותם של הטיעונים שאותם קידמתי לפני 25 שנה בעד שיתוף פעולה ימי בין הודו וישראל. נהפוך הוא; עם הזמן הטיעונים בעד שיתוף פעולה שכזה רק התחדדו.
הצטיידותם של אויבי ישראל – חמאס, הג’האד האסלאמי וחזבאללה – במגוון מאיים של טילים, רקטות וכטב”מים, חלקם בעלי יכולת הנחיה מדויקת, רק מחריפה את ההשלכות הנובעות מגודלה הגיאוגרפי הזעיר. למעשה, כל המתקנים האסטרטגיים היבשתיים של ישראל מצויים בטווח של נשק אווירי מסוג זה או אחר. ואכן, עובדה זו באה לידי ביטוי באופן מוחשי ב-13 באפריל, כאשר איראן שיגרה למעלה מ-300 טילים לעבר המדינה היהודית. אף על פי שכמעט כולם יורטו על ידי מערכות ההגנה האווירית של ישראל – חלקם בסיוע בעלות בריתה – אין בכך כל ערובה לעתיד.
יש חשיבות מיוחדת לעובדה כי אחד הבסיסים הגדולים ביותר של חיל האוויר הישראלי, בסיס נבטים, שבו מוצבות שלוש טייסות של F-35, שימש מטרה למתקפה. למרות שנגרם לבסיס נזק שולי בלבד, אין כל ביטחון שכך יהיה גם בעתיד. ואכן, אי אפשר לשלול את האפשרות כי מתקפות עתידיות עלולות להיות עוצמתיות במידה שתכריע – לפחות באופן חלקי – את מערכות ההגנה האווירית המגינות על המדינה. מתקפות אלה עלולות לפגוע ביכולה של ישראל להגיב במכה שנייה קטלנית מן האתרים היבשתיים הנייחים שלה, ואולי אף לשתק אותה. בהקשר זה יש לזכור כי אחת המטרות של מתקפת ה-13 באפריל הייתה המסלולים בבסיס נבטים, שנפגעו קלות, תוך חשיפת כוונותיו העיקריות של האויב ויעדיהם העתידיים של מאמציו.
יריבים חדשים
הימצאותם של כלי נשק משופרים ורבים יותר בידיהם של אויבים ישנים אינה הסיבה היחידה לכך שהזירה הימית צוברת חשיבות אסטרטגית גוברת. יריבים חדשים שלא מילאו תפקיד קודם בסכסוך נכנסו לקרב ומסכנים את האינטרסים הישראליים וההודיים כאחד. מדובר בשלוחיה של איראן, החות’ים בתימן, שתקפו לאחרונה את דרומה של ישראל, נוסף לספינות באוקיינוס ההודי ובים סוף הסמוך אליו.
מנהיגי החות’ים כבר הכריזו באופן גלוי כי בכוונתם לשבש את תנועת הספנות הבינלאומית במטרה להפעיל לחץ על ישראל להפסיק את פעולותיה הצבאיות נגד חמאס ברצועת עזה. ואכן, בחודש מרץ הצהירו מנהיגי החות’ים כי הם מרחיבים את פעילותם על מנת למנוע מספינות הקשורות לישראל לעבור דרך האוקיינוס ההודי לכיוון כף התקווה הטובה.
כפי שמציינת ד”ר אושרית בירודקר, המתמחה במדיניות החוץ והביטחון של הודו ויחסיה עם ישראל, גם הודו נפגעה קשות מפעולותיהם של החות’ים. היא כותבת: “המתקפות של החות’ים בים האדום מאז נובמבר גרמו להאטת הסחר בין אסיה ואירופה ומעוררות את חששה של ממשלת הודו”. בירודקר מזהירה כי מכיוון שחלק ניכר מכלכלתה של הודו מסתמך על סחר ימי, הודו עלולה להפסיד “מאות מיליארדי דולרים השנה כתוצאה ממלחמה המתנהלת הרחק מגבולותיה.. [שכן] המתקפות של החות’ים מאלצות ספינות הודיות להפליג סביב כף התקווה הטובה במקום להשתמש בנתיב הקצר ביותר בין אסיה ואירופה… דרך תעלת סואץ”.
ראוי לציין, שבמספר מקרים הצי ההודי הגיב לקריאות מצוקה של ספינות סוחר שהותקפו באמצעות טילים חות’יים, מה שמדגיש את הסיכונים המשותפים שלהם חשופות שתי המדינות.[4]
שיתוף פעולה הכרחי עם ארה”ב ומדינות נוספות
העימות הצבאי הנוכחי בין החות’ים, הנתמכים ומונחים על ידי איראן, לבין ישראל והקואליציה הימית בהנהגת ארה”ב, מדגיש את המסוכנות של האיום לחופש השיט העולמי והישראלי בים סוף ובאוקיינוס ההודי. הוא מבהיר את חשיבותה של הברית האסטרטגית בין ישראל וארה”ב ושל ההחלטה לכלול את ישראל בתחום האחריות של פיקוד המרכז של צבא ארה”ב (CENTCOM). אין ספק כי הצי האמריקני הוא הכוח החזק ביותר באזור וכי על ישראל להמשיך ולהשקיע בחיזוק שיתוף הפעולה עם ארה”ב בהקשר זה. על ישראל להקים עם ארה”ב, דמוקרטיות אחרות (כולל הודו) ומדינות ערב הפרגמטיות קואליציה ביטחונית ימית אזורית שתבטיח מעבר בטוח במים הבינלאומיים. הדבר נדרש בין היתר גם על מנת לאפשר את יישומה של התוכנית הגדולה ליצירת נתיב סחר ימי ויבשתי מהודו לאירופה דרך חצי האי ערב, ירדן וישראל.
אולם בה בעת, לאור התרחבות הקיטוב בפוליטיקה האמריקנית והרגשות האנטי-ישראליים הנלווים אליו בקרב מגזרים קולניים בציבור האמריקני, המדגישים את הסכנה הרבה הטמונה בהסתמכותה האסטרטגית הבלעדית כמעט של ישראל על ארה”ב, צריך להתכונן לאפשרות של צמצום התמיכה האסטרטגית האמריקנית בישראל כתוצאה מפער הולך וגדל באינטרסים הלאומיים של ישראל ואמריקה – וראו מאמרי “גיוון התלות האסטרטגית” משנת 2001. בהקשר זה יש לראות בהודו שותפה חיונית במיזמים אסטרטגיים עתידיים, שבהם המגזר הימי צפוי למלא תפקיד קריטי. מובן שאין באמור לעיל כדי לרמוז כי ביכולתה של הודו להחליף את ארה”ב כשותפה האסטרטגית העיקרית של ישראל; מה שאני מציע הוא שעל הודו למלא את התפקיד של תוספת אסטרטגית חשובה ולא של חלופה אסטרטגית כוללת.
מובן שכתת-יבשת ענקית, הנדרשת לשמור ולהגן על קו חוף של כמעט 8,000 קילומטרים, צרכיה הימיים של הודו שונים מאוד מאלה של ישראל. אולם, אין בהבדלים עצומים אלה כדי להפחית מהיקף שיתוף הפעולה הפוטנציאלי במספר תחומים רלוונטיים מבחינה אסטרטגית, וביניהם התחום הימי.
ואכן, הודו פתחה ביוזמה שאפתנית של חיזוק יכולתה הימית, הכוללת צוללות בעלות הנעה גרעינית ונושאות מטוסים. בשלב זה מפעיל הצי ההודי צוללת גרעינית ושתי נושאות מטוסים מתוצרת מקומית, וכלי שיט נוספים נמצאים בשלבים שונים של פיתוח ו/או הזמנה. הודו היא המדינה היחידה, פרט לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו”ם, שבנתה צוללת בעלת הנעה גרעינית.
מכוונים לירח?
אף על פי שפרויקטים אלה אינם נקיים מתקלות, הם הביאו להתקדמות מרשימה ביכולותיו של הצי ההודי, שאותן רואה ניו דלהי כחיוניות לצורך התמודדות עם אתגרים ביטחוניים הנשקפים לה מצידה של פקיסטן ואתגרים אסטרטגיים הנשקפים לה מצידה של סין. ברור מאליו שאין כמעט ספק שישראל, עם יכולותיה הטכנולוגיות המוכחות, ניצבת בעמדה ייחודית לתרום באופן מרחיק לכת למאמצים אלה.
בתקופה שבה ג’ו ביידן מצוי תחת לחץ אינטנסיבי מצד האגף השמאלי של מפלגתו והתמיכה בישראל הופכת לחד-מפלגתית במידה הולכת וגוברת, הטיעון בעד חישול הקשר עם הודו, שהיא כבר כיום הכלכלה החמישית בגדולה בעולם (וצפויה בעיני רבים להפוך בקרוב לשלישית בגודלה), הופך יותר ויותר למחויב המציאות.
מכיוון שהחוזקות והחולשות של שתי המדינות משמשות אמצעי להשלמה ולחיזוק הדדיים, לא יהיה זה בלתי סביר לצפות כי ישראל תשיג את הידע הנדרש לצורך ייצור משותף של צי צוללות גרעיניות משלה, שיעניק לה ללא ספק את יכולת המכה השנייה האולטימטיבית. יהיו אנשים שירימו גבה ספקנית ויתייחסו למטרות שאפתניות אלה בלעג מזלזל. לאלו אומר שייטב אם יזכרו כיצד הוכיחה ישראל את יכולתה לייצר מטוס על-קולי מתקדם ביותר, לשגר לוויינים, להקים מערכת הגנה רב-שכבתית מפני טילים… ואפילו להגיע לירח.
עם תמ”ג העולה בהרבה על 500 מיליארד דולר – יותר מכפול מאשר ב-2010 – ותמ”ג לנפש העולה על זה של בריטניה, גרמניה, צרפת, יפן ואיטליה, דבר שאי אפשר היה להעלותו על הדעת לפני שני עשורים, אין לבטל דברים הנראים דמיוניים היום, בייחוד אם הם מוּנעים מכורח ביטחוני חזק. בדו”ח אשר התפרסם לאחרונה על ידי סוכנות הידיעות AP התייחס סגן-אדמירל אניל קומאר צ’אוולה, לשעבר ראש הפיקוד הדרומי של הצי ההודי, לדגש הגובר ששמה הודו על כוחותיה הימיים ולרציונל שמאחורי פעולות הצי ההודי בעקבות מתקפות החות’ים על ספינות סוחר, שתוארו לעיל. “אנו לא עושים זאת מתוך אלטרואיזם בלבד”, אמר והוסיף: “רק מעצמה ימית יכולה לשאוף להפוך לכוח גלובלי”.
דברים אלה מחזירים כמובן את הדיון למובאה שהוצגה בתחילת המאמר ולשאלה המכריעה שהיא טומנת בחובה: מי ישלוט באוקיינוס ההודי, בנתיבי הגישה המזרחיים לאירופה ובדרום ומרכז אירופה? האם תהיינה אלה מעצמות המחויבות לשימור הערכים הנאורים של המודרניות והאיפוק, או מעצמות המחויבות לפונדמנטליזם ולפנאטיות, אשר תכפינה את ערכיהן הרגרסיביים על סביבתן ומעבר לה? בהקשר זה יכול שיתוף הפעולה הימי בין הודו לישראל להוות בהחלט חומת מגן בצורה כנגד עלייתם המאיימת של כוחות אפלים.
[1] ראו כאן: https://www.sps-aviation.com/story/?id=68&h=A-Friend-In-Deed , https://www.inss.org.il/strategic_assessment/israels-arms-sales-to-india , https://www.hindustantimes.com/world-news/israel-likely-to-become-india-s-largest-arms-supplier/story-tZQFenVzYWzaQFnPqbznqM.html
[2] ראו כאן: https://thediplomat.com/2018/10/israel-to-supply-missile-defense-systems-to-indias-navy-for-770-million/ , https://swarajyamag.com/defence/explained-the-indian-navy-new-game-changing-radar
[3] ראו כאן: https://www.defensenews.com/naval/2022/01/20/israel-inks-34-billion-submarine-deal-with-germany/ , https://www.timesofisrael.com/israel-signs-scandal-ridden-e3-billion-deal-with-germany-to-buy-new-submarines/ , https://www.reuters.com/world/middle-east/israel-signs-34-bln-submarines-deal-with-thyssenkrupp-2022-01-20/
[4] ראו כאן: https://www.youtube.com/watch?v=y-M_Ml-WwxY , https://www.youtube.com/watch?v=SXyK5hBjWkI
