באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–איראן

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון אור יששכר במערכת היחסים בין ישראל לאיראן – מערכת יחסים שעד לפני כמה עשורים הייתה תקינה, אך היום מאיימת על קיומנו.

רקע – משלום קר לאיום חם: התהפוכות ביחסי ישראל–איראן

אפשר לחלק את מערכת היחסים בין ישראל לאיראן לשני פרקים מרכזיים: לפני המהפכה האיראנית ב-79′, ואחריה. ההבדלים בין הפרקים – תהומיים.

תקופת שלטון השאה

בשנים 1941–1979 איראן הייתה מדינה מלוכנית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. השאה הנהיג מדיניות פרו-מערבית ושאף להפוך את איראן למדינה מודרנית וחילונית. במהלך שנות שלטונו, היחסים בין איראן לישראל היו תקינים ויציבים, והשתיים קיימו קשרים הדוקים בתחומים שונים.

ב-1947 איראן אומנם הצביעה נגד הקמתה של מדינת ישראל, אך ב-1950 כבר הכירה בה כמדינה. החל מאותה שנה ועד שנות ה-70, היחסים הלכו והתחממו, והשתיים אף ניהלו קשרים כלכליים וביטחוניים ענפים. איראן הייתה ספק הנפט העיקרי של ישראל, וגם סייעה בהקמת צינור הנפט בקו אילת–אשקלון. ישראל מצידה העניקה לאיראן סיוע בתחומי החקלאות והפיתוח האזורי, מכרה לה ציוד צבאי ואף אימנה את הצבא שלה וסייעה בהקמת המשטרה החשאית באיראן.

גם מבחינה דיפלומטית המדינות ניהלו קשרים – גלויים יותר או פחות. כך, למשל, צה”ל החזיק נספחות צבאית בטהרן, וב-1964 אף הוקמה שם קונסוליה ישראלית. היום גם ידוע שחברי פרלמנט איראנים ביקרו בחשאי בישראל, ושבן-גוריון עצמו ביקר בסתר באיראן ונפגש עם ראש הממשלה עלי אמיני. בהמשך ביקרו באיראן גם ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, כמה משרי החוץ הישראלים, ראשי המוסד באותן שנים ומספר מפקדים בכירים בצה”ל. מן העבר השני, שרים, מפקדים ואישים בכירים באיראן הגיעו לביקורים בישראל.

אם כך, גם אם לא היה הסכם שלום רשמי, המדינות בהחלט ניהלו מערכת יחסים של שלום קר וחלקו אינטרסים משותפים. מצב זה החל להתערער באמצע שנות ה-70, עם ניצני המהפכה האיראנית.

המהפכה האיראנית

באמצע–סוף שנות ה-70 החלה התנגדות דתית ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה, שהגיעה בעיקר מצד האסלאם השיעי. למתנגדים היו הרבה סיבות לכעוס, בהן אורח חייו הבזבזני של השאה; המשטרה החשאית שהפעיל אשר נהגה באכזריות במתנגדי המשטר; ה”כניעה” שלו ללחצים בינלאומיים שהובילה אותו לקדם רפורמה לשיפור מעמד האישה וזכויות המיעוטים; ובעיקר המלחמה שניהל נגד הדת וניסיונותיו העיקשים להפוך את איראן למדינה חילונית.

ב-1978 המתנגדים ביצעו מחאות רבות ופעולות מכוונות נגד שלטונו של השאה. בינואר 1979 נמלט השאה מאיראן, וכשבועיים לאחר מכן עלה לשלטון האייתוללה רוחאללה ח’ומייני – כוהן דת שיעי שהטיף במשך שנים ארוכות נגד השאה, ונאלץ לחיות תקופה ארוכה בגלות.

האייתוללה ח’ומייני הכריז על הפיכתה של איראן לרפובליקה אסלאמית. מייד עם עלייתו לשלטון הוא פעל ל”טיהור” הממשל והצבא, והוציאה להורג אלפי קצינים, תומכי שאה ואנשים שנתפסו בעיניו כ”חוטאים” – בהם הומוסקסואליים. ח’ומייני גם יצא בגינויים חמורים נגד ארה”ב – “השטן הגדול”, ונגד ישראל – “השטן הקטן”, וקרא למהפכות אסלאמיות בכל רחבי העולם המוסלמי. ח’ומייני הקים את משמרות המהפכה, הנהיג את חוק השריעה שחייב גברים ונשים איראנים להתלבש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי, אסר על השמעת מוזיקה מערבית וצמצם באופן משמעותי את זכויות הנשים והמיעוטים במדינה.

מייד עם עלייתו לשלטון היה ברור שמערכת שהיחסים עם ישראל לא תיוותר כפי שהייתה, ובתוך זמן קצר השתיים כבר הפכו למדינות אויב באופן מובהק.

כיום איראן היא עדיין רפובליקה אסלאמית שיעית, שמונהגת בידי אנשי דת קיצוניים, סולדת מהמערב, וקוראת השכם והערב להשמדת ישראל. ב-1989 מת ח’ומייני ומאז ועד היום המנהיג העליון באיראן הוא האייתוללה סייד עלי חוסייני ח’אמנאי. ח’אמנאי ממשיך את הקו של קודמו ופועל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית, להתפשטות כוח קודס, ולחיזוק ארגוני הטרור והמיליציות הפרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

המשטר הקיצוני שמונהג באיראן, היותה מדינה סף-גרעינית וכוחות הפרוקסי הרבים שהיא מפעילה הפכו אותה לאיום הקיומי מספר אחת על ישראל, ואולי על העולם המערבי כולו. עם זאת, איראן מצויה במשבר כלכלי ומדיני עמוק שמאיים על היציבות השלטונית שלה, ומחזיקה ביריבות רבות גם בתוך העולם הערבי, שהמרכזית שבהן היא סעודיה.

בשביל להתמודד עם האיום האיראני צריך להבין אותו כפי שהוא. מצד אחד אסור לזלזל בו, אך מצד שני צריך לזכור שגם לאיראן יש כוח מוגבל ונקודות חולשה שאפשר לנצל.

באידיאל של אור יששכר: החזון ליחסי ישראל–איראן

לא לעכב – לעצור

המצב הנוכחי:

מאז ראשית שנות האלפיים, מדינת ישראל מנהלת מול איראן מדיניות של מב”מ (מערכה בין המלחמות). העיקרון המנחה של מדיניות זו הוא למנוע את התעצמות האויב ולחזק את ההרתעה מולו, באמצעות פעולות מדודות ומחושבות שהן מתחת לסף המלחמה.

באופן אבסורדי, דווקא הניסיונות העיקשים של ישראל למנוע הסלמה והידרדרות למלחמה הם שהובילו למציאות הביטחונית של היום. אם היינו דואגים לעצור את האיומים מצד איראן במקום רק לדחות אותם, איראן לא הייתה מצליחה להתעצם עד כדי כך ולחזק גם את כל צבאות הטרור באזור.

מדיניות המב”מ טובה עד גבול מסוים, אבל היא לא יכולה למוטט בניין כוח. המדיניות הזאת גם טומנת בחובה סכנות כי ברגע שאנחנו לא מעריכים נכון את כוונות ויכולות האויב, או סבורים שיכולת ההרתעה שלנו גבוהה מכפי שהיא באמת – אנחנו עלולים לקבל אירוע דוגמת השבעה באוקטובר.

באידיאל:

• מדינת ישראל צריכה לעבור מגישה תגובתית לגישה יוזמת. רק בעזרת פעילות יזומה בעיתוי שנכון לנו, נוכל לחסל את מנהיגי הטרור, לפגוע במפעלים לייצור טילים, להשמיד מנהרות הברחה, ולהחליש משמעותית את איראן ושותפותיה. הצעד שעשתה ישראל בחיסול איסמעיל הניה הוא בהחלט בכיוון הנכון.

להחזיר את הגרעין אחורה

המצב הנוכחי:

אחרי שנים רבות של מחקר ופיתוח, איראן היום היא מדינה סף-גרעינית. לפי הדיווחים האחרונים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבב”א), איראן צברה עד כה כ-136 קילוגרמים של אורניום מועשר לרמה גבוהה, שאותם אפשר להפוך בתוך שבועות ספורים לדלק המשמש נשק גרעיני. נוסף על כך, על פי הערכות המומחים, איראן צברה את רוב הידע הטכני הדרוש להרכבת נשק גרעיני פשוט, ובתוך שנה–שנתיים כבר תוכל לפתח ראש נפץ גרעיני שאפשר להרכיב על טיל.

נתונים אלה מוכיחים כי הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, שנחתם בשנת 2015, לא הצליח לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאיראן לעולם לא תוותר על שאיפות הגרעין שלה. הסנקציות שהטילו המעצמות על איראן לא נאכפו בפועל, ולאחר שהוסרו לא הוטלו מחדש. כרגע העולם מנסה להעלים עין מאיום הגרעין האיראני ולא משכיל להבין שמדובר באיום קיומי לא רק על ישראל, אלא על כל אויבותיה של איראן ובכללותן המדינות הסוניות ומדינות המערב.

באידיאל:

• המישור הבינלאומי: מדינת ישראל מוכרחה להבהיר לקהילה הבינלאומית שהסרת איום הגרעין האיראני היא אינטרס כלל עולמי. עליה לגייס לצידה את מדינות המערב ומדינות המפרץ וליצור קואליציה חזקה בהובלת ארה”ב. באמצעות קואליציה כזאת אפשר יהיה להעמיד איום צבאי אמין מול איראן, וגם להטיל עליה סנקציות קשות כמו הגבלת יצוא הנפט לסין, או ניתוק ממערכת ה- SWIFT(האגודה העולמית לתקשורת פיננסית בין-בנקאית).
• המישור הלאומי: ישראל צריכה לנקוט קו הרבה יותר תקיף, ולהבהיר לאיראנים שאנחנו מסוגלים להתקיף להם את הגרעין ולהפציץ נכסים אסטרטגיים שישתקו להם את הכלכלה. עם או בלי סיוע ממדינות אחרות, עלינו לנצל עיתויים מתאימים כדי לבצע פעולות תקיפה מושכלות שיחזירו את פיתוח הגרעין האיראני עשור אחורה.

לקצץ את זרועות התמנון

המצב הנוכחי:

בעשורים האחרונים איראן פיתחה ושכללה את השימוש בכוחות פרוקסי – כוחות צד שלישי שפועלים בשמה. כך למשל היא מפעילה את ארגון חיזבאללה בלבנון, מחמשת את ארגוני חמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה, תומכת במיליציות פרו-איראניות בסוריה ומחזקת את החות’ים בתימן. השימוש בכוחות פרוקסי מאפשר לאיראן לשלוח זרועות לכל רחבי המזרח התיכון, ולפעול בזירות מרוחקות לה בלי להיות מעורבת באופן ישיר. היא סייעה בהקמת ממשלה שיעית פרו-איראנית בעיראק; תמכה במשטר אסד בזמן מלחמת האזרחים בסוריה; ניסתה להפיל את המשטרים בבחריין ובקטאר; פעלה באמצעות החות’ים נגד יריבתה הגדולה סעודיה; וכמובן חיזקה את ארגוני הטרור מסביב לישראל, ותרמה רבות למתקפת הפתע בשבעה באוקטובר.

ישראל מודעת היטב לכוחות הפרוקסי הפרו-איראניים, אך בעולם עדיין מתקשים להבין שמי שעומדת מאחורי מרבית אירועי הטרור במזרח התיכון היא איראן.

באידאל:

• למסגר את האיום האיראני: מדינת ישראל מוכרחה להבין, ולהסביר זאת גם למדינות העולם, שאיראן היא לא רק מדינה בודדת אלא גם מערכת שלמה שמפעילה את כל המזרח התיכון, ועומדת גם מאחורי המלחמה הנוכחית של ישראל. רק כשהעולם ישכיל להבין שאיראן היא גם חיזבאללה וגם חמאס וגם החות’ים, נוכל לתפוס את האיום האיראני כפי שהוא ולמצוא דרכים להתמודד איתו.

• להתחיל מהזרועות: הדרך הטובה ביותר להחליש את התמנון האיראני היא לקצץ את זרועותיו. ראשית, מדינת ישראל צריכה להשלים את פעולתה בעזה ולמוטט את חמאס, ובכך לסכל את האיום האיראני שמגיע מכיוון הרצועה. בשלב הבא עלינו להחליש משמעותית את חיזבאללה, כדי להסיר את האיום שמגיע מכיוון לבנון. בהמשך עלינו לעבור לזרועות המרוחקות יותר כמו החות’ים בתימן והמיליציות בעיראק. כשאיראן תאבד את כוחות הפרוקסי שלה, יהיה הרבה יותר קל לתקוף גם את ראש התמנון.

להסיר את איום הטילים האיראני

המצב הנוכחי:

איראן מחזיקה במערך הטילים הגדול ביותר במזרח התיכון, שכולל אלפי טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב”מים שמסוגלים להגיע למגוון טווחים ולרמות דיוק גבוהות. חלק מן הטילים מסוגלים לשאת חומרי נפץ בכמויות הרסניות, ולחלקם אף אפשר להוסיף ראש נפץ גרעיני.

מרבית הטילים מוחזקים באיראן, אך חלקם נמצאים בידי באות כוחה, כמו חיזבאללה בלבנון. באופן הזה איראן יכולה להגיע למטרות מרוחקות כמו ישראל גם באמצעות טילים וכטב”מים לטווח קצר.

בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל, איראן הפגינה את יכולותיה הבליסטיות באמצעות תקיפה מסיבית שביצעה מאדמתה ישירות אל אדמת ישראל. בתקיפה שוגרו 185 כטב”מים, 110 טילים בליסטיים ו-36 טילי שיוט, שנשאו בסך הכול כ-60 טון חומר נפץ. למרות כמות השיגורים הגבוהה, כ-99% מהם יורטו בהצלחה הודות למערכת ההגנה הרב-שכבתית של חיל האוויר הישראלי, והודות לשיתוף פעולה עם בנות בריתה של ישראל, ובכללן ארה”ב וירדן.

אפשר לומר, אם כך, שמתקפת הטילים האיראנית חשפה גם את יכולות ההתקפה של איראן אבל גם את יכולות ההגנה של ישראל. הפעם יצאנו כשידנו על העליונה, אך אל לנו לטעות – האיראנים דואגים כבר עכשיו להפיק לקחים מהמתקפה ולשפר את יכולותיהם לקראת מתקפה עתידית.

באידיאל:

• סוף למדיניות ההכלה: מדינת ישראל השקיעה רבות בביסוס מערכת ההגנה האווירית שלה, אך זנחה עניין חשוב לא פחות – ביסוס ההרתעה. המתקפה הוכיחה, מעל לכול, שאיראן לא חוששת לתקוף את ישראל, וזאת בעיה תפיסתית שאנחנו מוכרחים לפתור. לצד פיתוח יכולות מתקדמות ליירוט טילים, עלינו להבהיר לאיראנים באמצעות תקיפות, איומים צבאיים וקואליציות חזקות, שישראל היא מדינה שלא מוכנה לסבול מתקפות טילים על אדמתה.
• להסתכל על האחוז הנותר: חיל האוויר הישראל הצליח ליירט 99% מהשיגורים שהגיעו מאיראן, וזה אכן נתון מעורר גאווה. עם זאת, אסור לשכוח את האחוז שלא הצלחנו ליירט. אם הטילים והכטב”מים שלא יורטו היו מצליחים לחדור למדינת ישראל, הם היו עשויים להסב לנו נזק גדול. אם לטילים אלה היה ראש נפץ גרעיני, הנזק כבר היה נעשה להרסני. מכאן, שאסור לנוח על זרי הדפנה. עלינו לשמור על דריכות מודיעינית ומבצעית ולפעול להשמדת מערך הטילים של איראן. כל עוד האיום הזה קיים, מדינת ישראל מצויה בסכנה קיומית.

להמשיך לסכל את איומי הסייבר

המצב הנוכחי:

איראן היא אחת המדינות הראשונות שגיבשו אסטרטגיית סייבר לאומית, וכיום היא בין השחקנים הפעילים ביותר בעולם בתחום זה. מדי יום יש מאות ניסיונות איראניים לבצע תקיפות סייבר נגד מדינת ישראל – חלקם מצד יחידות של משמרות המהפכה או של משרד המודיעין האיראני, וחלקם מצד קבוצות תקיפה עצמאיות. מרבית התקיפות מופנות נגד ארגונים ממשלתיים, בתי חולים, אוניברסיטאות ומפעלים בעלי חשיבות אסטרטגית. המטרות של התקיפות השונות הן לחזק את יכולת ההרתעה של איראן, להתסיס מחלוקות בחברה הישראלית ולהפיץ מידע שקרי, לגרום לישראל מבוכה בעולם, לרגל ולדלות מידע רגיש, לשבש את סדר היום הציבורי ולפגוע בתשתיות חיוניות.

מרבית ניסיונות התקיפה על ישראל נהדפים בזכות מערך הסייבר הלאומי ויחידות הסייבר בצבא, אך חלקם צולחים. כך, למשל, הצליחו האקרים איראנים לתקוף את שרתי המחשבים של משטרת ישראל, לרמות שגרירויות ישראליות בחו״ל, לפגוע בתחנות כוח, בבתי זיקוק ובמערכות אספקת המים והביוב של ישראל, וגם לפרוץ למערכות של חברות ישראליות מענפי הביטוח, הרפואה והפיננסים כדי לגנוב מידע רגיש.

בתודעה הציבורית איום הסייבר האיראני נמצא בצל איומי הגרעין והטילים, אך חשוב להבין שגם הוא – אם לא יטופל כהלכה – עלול להסב נזק כבד למדינת ישראל.

באידיאל:

• מדינת ישראל מוכרחה להבין שאיראן מתחזקת כל הזמן ולכן עליה לדאוג לשמור על עליונות בתחום הסייבר באמצעות תקצוב מתאים, גיוס כוח אדם מקצועי ושיפור מתמיד של היכולות הטכנולוגיות. במקביל עלינו לבחון את תקיפות העבר ולנתח את שיטות הפעולה של ההאקרים האיראנים במטרה להבין טוב יותר כיצד להתמודד עם איום זה.

להבין את הבעיה האיראנית: סיכום ומסקנות

בשביל להתמודד עם האיום האיראני צריך קודם כול לחולל שינוי מחשבתי – גם בתפיסה הישראלית, וגם בתפיסה הבינלאומית:

מדינת ישראל צריכה להבין שמדיניות המב”מ שאותה נקטה בשנים האחרונות אפשרה לאיראנים ולבאי כוחה לצבור עוד ועוד עוצמה, ולהשתלט על כל המרחב. מתקפת השבעה באוקטובר הבהירה שאסור לנו להמשיך עם הדחיינות, ושעלינו לפעול כבר עכשיו כדי להסיר את האיומים שמקיפים אותנו. נוסף על כך, אנחנו לא יכולים להתבסס יותר על הערכת הכוונות של האויב, אלא להסתכל על היכולות שלו ולא לאפשר לו להמשיך להתחזק.

בזירה הבינלאומית, צריך לעבור מגישה של עוצמה רכה לגישה של עוצמה קשה. ארה”ב והאיחוד האירופי יוצאים מנקודת הנחה שאם איראן תשגשג, לא תהיה לה סיבה למחות והיא תצטרף למשפחת האומות. ההנחה הזאת היא חוסר הבנה בסיסי של המזרח התיכון, ואפילו זלזול באיראן ובאסלאם הקיצוני. האיראנים באו לממש חזון: להשמיד את ישראל ולהשליט את האסלאם על המערב. רק כשהעולם יבין את זה הוא יוכל לפעול נגד איראן בכוח הנדרש.

לאחר זיהוי הבעיה וההבנה מיהי איראן, צריך להסתכל בצורה מפוכחת על כוחה. איראן היא אומנם שחקן משמעותי אבל היא לא כול יכולה וגם לה יש נקודות תורפה. עקב האכילס שלה הוא הנפט, שבלעדיו הכלכלה שלה לא קיימת. מעבר לכך המשטר שלה סובל מהיעדר לגיטימציה פנימית ונתון למחאות רבות שמאיימות לפורר אותו. מבחינה צבאית, למרות התקדמות הגרעין ומערך הטילים, איראן היא לא כוח צבאי מאוד חזק או מתחוכם. חיל האוויר שלה מיושן ויש שם ביזור סמכויות וריבוי מערכות, כך שיד ימין לא תמיד יודעת מה יד שמאל עושה.

בהסתכלות ארוכת טווח, המצב הטוב ביותר שאליו מדינת ישראל יכולה לקוות הוא שהמשטר הנוכחי ייפול ובמקומו יקום משטר מתון ופרגמטי. עם זאת, צריך להבין שמדובר בשאיפה לא מאוד סבירה. למרות המחאות והמחלוקות בחברה האיראנית, רוב העם האיראני רוצה לשמור על איראן מסורתית, וגם אם הוא מותח ביקורת על המשטר – הוא לא באמת תומך בחילופי משטר או מסוגל לבצע הפיכה.

לפיכך, השאיפה המתקבלת יותר על הדעת היא להחליש את המשטר הקיים ולהביא אותו למצב שבו אין לו תוכנית גרעין, ארסנל טילים מדויקים או כוחות פרוקסי. במצב כזה, גם עם עוינות עמוקה, היחסים בין ישראל לאיראן יכולים לשוב להיות תקינים.