ידע את עמי: הסכסוך על הנילוס בין מצרים לאתיופיה וההשלכות האפשריות עבור ישראל 

הרחק מגבולות ישראל מצטברים מתחים, שעלולים לטמון בחובם השלכות חמורות עבורה, קרוב הרבה יותר לבית 

 

“…זה עלול להוביל לחוסר יציבות פוליטית, כלכלית וחברתית. מיליוני אנשים עלולים להגיע לחרפת רעב. יהיה מחסור במים בכל מקום. זה חמור מאוד…“. מוחמד נסר א-דין עלאם, לשעבר שר המים וההשקיה של מצרים, 23 באפריל 2012, בדבריו על אודות תוכניותיה השאפתניות של אתיופיה משנת 2011 לבניית סכר על הנילוס הכחול.   

 

“פעולותיה החד-צדדיות של אתיופיה בנוגע למילוי הסכר והפעלתו מהוות איום קיומי על מצרים ומאיימות על יציבותה.“ מכתבו של שר החוץ המצרי למועצת הביטחון של האו”ם, אוקטובר 2023.   

  

ככל שהלחימה בעזה מתעצמת והמצב בצפון מתקרב לנקודת רתיחה, ובעת שישראל פוקחת עין לעבר תאי הטרור המבעבעים במזרח, ייתכן שאיום חדש מתגבש לאורך גבול אחר: הגבול הארוך בין הנגב המערבי לחצי האי סיני, המשתרע מהקצה הדרומי של רצועת עזה ועד לנמל אילת שעל חוף ים סוף. 

 

עם זאת, בניגוד למוקדי ההתלקחות האחרים של הסכסוך הערבי-ישראלי, הסיבות לסכנה הפוטנציאלית אינן קשורות באופן ישיר לעוינות הערבית ארוכת השנים כלפי ישראל, המתדלקת את הסכסוך בן עשרות השנים עם המדינה היהודית. תחת זאת, מקורותיו של איום זה נטועים במעמקי אפריקה. האיום מתמקד בסכסוך בין אתיופיה (שבה חיה האוכלוסיה השנייה בגודלה באפריקה) למצרים (השלישית בגודלה), וליתר דיוק – באופן שבו מחלקות ביניהן שתי מדינות אלה את מימיה של מערכת הנהרות הגדולה ביבשת.   

 

שורשי המתיחות נטועים בשני מקורות: המקור הראשון הוא משפטי, וחוזר למסמך שנכתב לפני כמעט מאה שנים; המקור השני הוא הנדסי, ובא לידי ביטוי במיזם הידרו-אלקטרי בערוצים העמוקים של הרמה האתיופית.  

 

ההיסטוריה של הקצאת מי הנילוס 

 

הסכסוך החל בהסכם מהתקופה הקולוניאלית, עת נחתם ההסכם האנגלו–מצרי משנת 1929 בין מצרים לבריטניה, שהסדיר את השימוש במי נהר הנילוס. בהסכם זה ייצגה בריטניה את מושבותיה במעלה אגן הנילוס – סודן, אוגנדה, קניה וטנגניקה (כיום טנזניה). 

  

במשך עשרות שנים נוהלו והוקצו מי הנילוס לפי אמנה זו משנת 1929, אשר העניקה למצרים זכות וטו על מיזמי בנייה על נהר הנילוס וכל אחד מיובליו. עם סיומו של השלטון הקולוניאלי, טרם בנייתו של סכר אסואן על ידי קהיר ב-1960, אשר גרמה להצפתם של אזורים נרחבים בצפון סודן, נחתם הסכם דו-צדדי בשנת 1959 בין מצרים לסודן הפוסט-קולוניאלית.  

 

ההסכם משנת 1959 חיזק הלכה למעשה את הוראות האמנה האנגלו–מצרית משנת 1929, תוך שהוא מותיר הקצאה מועטה של מים עבור צורכיהן של המדינות השוכנות במורד הנהר. אחת מהן היא אתיופיה, אשר לא חתמה על שני ההסכמים, ואשר אזורי הרמה שלה מספקים 80 אחוזים מן המים הזורמים לנהר הנילוס. 

 

באופן בלתי נמנע, עם הגידול בכמות האוכלוסייה ובצורכי המים, החלה המציאות ההידרולוגית להשתנות, וההגמוניה המצרית על מערכת הנהרות ואופן ניצולה החלה להתערער. עם זאת, הסכסוך עתיק היומין בסוגיית מי הנילוס בין המדינות השוכנות לגדות מעלה הנהר ומורדו התעצם ב-2011, עם החלטתה של אתיופיה להתחיל בבנייתו של סכר אדיר ממדים על הנילוס הכחול. הסכר, אשר זכה לשם “סכר הרנסנס האתיופי הגדול” (GERD), הוא הסכר הגדול ביותר באפריקה ותחנת הכוח ההידרו-אלקטרית הגדולה ביותר ביבשת ובין הגדולות בעולם. 

 

החשמל של אתיופיה מול המים של מצרים 

 

הפוטנציאל להפקת החשמל מן הסכר מעניק לאתיופיה הזדמנות להגביר באופן דרמטי את אספקת החשמל במדינה הסובלת ממחסור חמור באנרגיה. אף על פי שבשנים האחרונות קצב הצמיחה של הכלכלה האתיופית היה אחד הגבוהים בעולם, מדובר עדיין במדינה הכורעת תחת נטל של עוני חמור, ומיזם GERD מהווה הזדמנות אדירה להתמודד עימו.  

 

מצד שני, המצרים, הסובלים ממחסור חמור במים, צופים בחרדה בהשלמתו של פרויקט העלול לשבש את הזרימה של מי הנהר לארצם, התלויה במידה מכרעת בנילוס לצורך אספקת המים שלה. ואכן, 85% מצריכת המים של מצרים מגיעה מן הנילוס הכחול, אשר מקורותיו באתיופיה, ופחות מ-7% מגיעה ממשאבים מקומיים אחרים.   

 

מיזם הקמתו של הסכר, אשר ידע עליות ומורדות, רשם ציון דרך משמעותי בפברואר 2022, כאשר אדיס אבבה החלה בהפעלת הראשונה מבין 13 הטורבינות של הסכר. בכך, אתיופיה יזמה באופן חד-צדדי את ייצור החשמל, מבלי להתייעץ או לתאם זאת עם אף אחת מן המדינות האחרות השוכנות לגדות הנילוס. המתיחות גברה שוב לאחרונה, כאשר פורסמו דיווחים שלפיהם אתיופיה השלימה את מילויו של הסכר. 

 

מים: הסוגיה היחידה המסוגלת להביא את מצרים לידי מלחמה 

 

קהיר מביעה לעיתים תכופות עמדות לוחמניות בנוגע לבניית ה-GERD, אשר החלה לקראת סוף כהונתו בת ארבעת העשורים של מובארק בפברואר 2011. התוכניות פורסמו בסוף מרץ, מייד לאחר הדחת מובארק, ומספר ימים לאחר מכן הונחה אבן הפינה על ידי ראש ממשלת אתיופיה דאז.  

 

המצרים התנגדו בתקיפות להמשך פעולות הבנייה ונקטו לעיתים דיפלומטיה דו-צדדית במאמץ להניא את האתיופים מן המיזם השאפתני. למעשה, התנגדותה של מצרים לתוכניותיה של אתיופיה להקמת מערכת סכרים על הנילוס הכחול בתחומי גבולותיה הריבוניים קודמת ליוזמת ה-GERD.  

 

כבר לפני ארבעה עשורים הצהירה מצרים כי סוגיית המים עלולה להפוך לעילה ליציאה למלחמה. לפיכך, בשנת 1979, בעקבות הסכמי השלום עם ישראל, הצהיר נשיא מצרים אנואר סאדאת: “הסוגיה היחידה המסוגלת להביא את מצרים לידי מלחמה היא המים“. 

 

עשור מאוחר יותר, בשנת 1988, הזהיר שר החוץ המצרי דאז, בוטרוס בוטרוס ראלי – לימים המזכיר הכללי של האו”ם – כי המלחמה הבאה במזרח התיכון לא תהיה על סוגיות פוליטיות, אלא על מימי הנילוס. 

 

לפיכך, סטרטפור ציטטה שדר מ-1 ביוני 2010, שלפיו “מקור ביטחוני/מודיעיני מצרי בכיר, הנמצא בקשר ישיר עם [הנשיא] מובארק ו[ראש המודיעין דאז] סולימאן אמר: ‘אם הדברים יגיעו לכדי משבר [עם אתיופיה], אנו נשלח מטוס קרב להפציץ את הסכר שיחזור בתוך יום אחד, פשוט מאוד. או שאנחנו יכולים לשלוח כוחות מיוחדים לחסום את הסכר [המתוכנן] או לחבל בו…'” 

“משחק סכום אפס” מובהק 

 

אף על פי שמוחמד מורסי, אשר עמד בראש המשטר האסלאמיסטי המצרי קצר הימים (2012–2013), נקט באופן כללי גישה מאיימת פחות כלפי אדיס אבבה, הרי שגם הוא, בלחץ צבאו, הזהיר את אתיופיה כי “כל האפשרויות פתוחות“, בהתייחסו לאפשרות למתקפה אווירית, לחבלת גרילה או לערעור השלטון באתיופיה. 

 

ב-2021 שב ואמר נשיא מצרים הנוכחי, עבד אלפתאח א-סיסי, כי “אף אחד אינו יכול ליטול טיפה ממי הנילוס, ואם הדבר יקרה – התוצאה תהיה חוסר יציבות באזור, שאי אפשר להעלותו על הדעת“. 

     

עם זאת, חרף דברי הרהב הניכרים אשר נשמעו מקהיר, אדיס אבבה אינה נראית מוטרדת במיוחד.  

 

וכך הגיב האקונומיסט על המבוי הסתום: “…שנים של שיחות לא הניבו עסקה לגבי אופן מילויו והפעלתו של הסכר על ידי אתיופיה. האיחוד האפריקני ניסה לתווך, וכך גם אמריקה… מצרים רוצה שאתיופיה תבטיח לשחרר כמויות מסוימות של מים לצורך השלמת הגירעון במי הנילוס. אולם אתיופיה מסרבת ‘להיות חייבת‘ מים למדינות השוכנת במורד הנהר או לנקז את המאגר עד כדי פגיעה בתפוקת החשמל”. 

 

המאמצים הדיפלומטיים שהתקיימו לאחר מכן לא נשאו פרי בכל הקשור לפתרון של סוגיה שהיא במהותה “משחק סכום אפס” מובהק. ככלות הכול, לאור אספקת המים הקבועה (אף שהיא הולכת וגדלה) והגידול באוכלוסייה (ולפיכך, גידול הביקוש למים) של המדינות השוכנות לגדות הנילוס, היתרונות עבור המדינות השוכנות במעלה הנהר (דוגמת אתיופיה) חייבים באופן בלתי נמנע לבוא על חשבונן של המדינות השוכנות במורד הנהר (דוגמת מצרים). 

 

לדברי אחד המומחים, אפילו היום ”חלקה של מצרים מתוך מי הנילוס נמוך עדיין [במידה רבה] מצורכי המים השנתיים שלה… הגידול העקבי בביקוש למים וההפחתה היחסית בהיצע שלהם הופכים את עתידה של מצרים לעגום עוד יותר…” 

 

כתוצאה מכך, הניסיון להגיע לקונצנזוס על הסכם כלשהו, אשר ישביע במידה מספקת את רצונם של שני הצדדים, מתברר שוב ושוב כעקר. 

 

סיני: מרד אסלאמיסטי 

 

כמעט במקביל לתחילת בנייתו של סכר ה-GERD החלו להתרחש אירועים משמעותיים – אם כי מסיבות שונות – כ-2,000 ק”מ צפונה משם, בחצי האי סיני הנושק לגבול הדרומי הארוך של ישראל ומצרים. אירועים אלה החריפו במידה הולכת וגוברת את הסיכונים הביטחוניים החמורים עבור קהיר וירושלים כאחד. 

 

הייתה זו תחילתו של מרד אסלאמיסטי ארוך וברוטלי כנגד כוחות הביטחון המצריים, אולם המתקפות האימתניות לא פסחו גם על אזרחים חסרי מזל. המרד פרץ במהלך ההתקוממות במצרים, אשר הובילה להדחתו של הנשיא מובארק ב-2011. בתחילה השתתפו בו בני שבטים בדואיים, אשר לחלקם היו טענות ארוכות יומין כנגד הממשלה המרכזית בקהיר. מאוחר יותר הוא משך אלמנטים ג’יהאדיסטיים רדיקליים ממדינות כגון סוריה, עיראק ולוב. ב-2014 העבירה אחת הקבוצות, אנסאר בית אלמקדס, את נאמנותה מאלקאעידה לדאע”ש והחליפה את שמה למחוז סיני, ובכך הפכה עצמה לחלק מאותו ארגון אסלאמיסטי חסר רחמים.  

 

צבא מצרים התעמת עם המורדים, ופתח בשני מבצעים תחת משטר הנשיא מורסי ב-2012 וב-2013 על מנת למגר את האלימות. אולם, ב-2013 הרימה האלימות שוב את ראשה, בעקבות חטיפתם של קצינים מצרים.  

 

מעניין לציין, כי במהלך המרד מונה עבד אל-פתאח א-סיסי, נשיא מצרים כיום, לתפקיד שר ההגנה על ידי הנשיא דאז מורסי, לאחר שהאחרון פיטר את מוחמד טנטאווי. באופן אירוני, היה זה א-סיסי אשר הדיח מאוחר יותר את מורסי, וירש אותו בתפקיד הנשיא.  

 

סיני: החלשת הפירוז 

 

לאחר סילוקו של מורסי גברה האלימות. הכוחות המצריים הגיבו בעוצמה, גם כנגד אזרחים, תוך נקיטת צעדים אשר כללו, בין היתר, הריסת בתים ופינוי תושבים במטרה ליצור אזורי חיץ נגד הברחות. פעולות קשוחות אלה ליבו את אש הטינה בקרב האוכלוסייה המקומית עקב – בין היתר – ההזנחה מצד הממשלה והיעדרם של בתי ספר ושירותי בריאות ברמה הולמת. מספר אזרחים אף נחטפו ונרצחו בידי המורדים הג’יהאדיסטים.  

 

הפעולה הצבאית נמשכה יותר מעשור ולוותה באירועים של אלימות מזעזעת. אחת המתקפות העקובות ביותר מדם אירעה בנובמבר 2017. היא כללה טבח של יותר מ-300 מתפללים סופים – ביניהם כמעט 30 ילדים – במסגד באל–עריש שבצפון סיני.     

 

מתקפות הטרור חרגו לעיתים מחצי האי סיני. כך, למשל, נרשמו מספר מקרים של מתקפות קטלניות חוצות גבולות כנגד ישראל, אשר גרמו למספר נפגעים לרבות הרוגים, חיילים ואזרחים כאחד. יתרה מזאת, ב-2015 הופל מטוס נוסעים רוסי, כפי הנראה בידי ארגוני טרור אשר מושבם בסיני, תוך גרימת מותם של למעלה מ-220 בני אדם. 

  

לאחר שנים של מאמץ צבאי מייגע ומתמשך הכריז הנשיא א-סיסי בינואר 2023 על ניצחון והצהיר כי “הבסנו את הטרור“. זאת לאחר סכסוך שנמשך למעלה מעשור, ובו נטלו חלק כ-15 ארגונים אסלאמיסטיים, אשר לפי הדיווחים הצליחו להרוג כמעט 3,500 אנשי ביטחון מצרים ולפצוע כמעט 12,500. במקביל, 5,000 איש מבין המורדים נהרגו במהלך אותן שנים.  

 

סיני: “המכסה שעל הסיר”? 

 

זה המקום להדגיש מספר נקודות בעלות חשיבות אסטרטגית עבור ישראל. לצורך דיכוי המרד נדרשה מצרים לעשות שימוש במשאבים צבאיים ניכרים במשך פרק זמן ארוך, מעבר להיקפים אשר הותר למצרים לפרוס בסיני במסגרת הסכמי קמפ דייוויד משנת 1977. ואכן, חרף העובדה כי פירוזו בפועל של סיני היווה את אבן הפינה להסכם השלום בין מצרים לישראל, הרי שבהתחשב באתגרים אשר נוצרו עקב המרד הג’יהאדיסטי, הסכימה ישראל במספר מקרים – בחוסר רצון – לפריסה של כוחות וציוד מעל ומעבר למה שנקבע בהסכם. במקרים אחרים הביעה ישראל מורת רוח מן ההפרות החד-צדדיות של ההגבלות על ידי קהיר ואף הגישה תלונות רשמיות בעניין.  

 

בשלב זה נראה כי המורדים הג’יהאדיסטים דוכאו במידה רבה, אף על פי שנרשמו מספר מקרים של אלימות “לאחר ניצחון”, לרבות הרוגים בקרב כוחות הביטחון.  

 

אם כן, לפי המצב הקיים כיום בסיני הצליחו הרשויות בסיני להניח שוב את ה“מכסה” על הסיר המבעבע של האלימות הסמויה הגועשת בקרבה של אוכלוסייה אזרחית ממורמרת, לצד נוכחות צבאית ניכרת הנדרשת עדיין על מנת לשמור על מראית עין של חוק וסדר.  

 

ואומנם, לאור מה שנראה לאחדים כמאמצים נרפים למדי מצידה של קהיר לקדם פיתוח וזכויות בחצי האי, קיימת מידה מועטה של ודאות כי האלימות לא תתעורר מחדש ברמות אשר נצפו בעבר. 

  

לפיכך, בהתחשב במאמץ בכל הקשור לכוח האדם ולציוד הנדרשים על מנת לכפות חוק וסדר בסיני ולמנוע איום מחודש של השתלטות ג’יהאדיסטית על חצי האי, נותר רק לתהות כיצד הייתה קהיר מגיבה לו הייתה נאלצת להתמודד עם מצב נוסף, אשר היה מאיים באופן חמור על אינטרסים לאומיים חיוניים במקום אחר, ונדרשת להסיט כוחות המוצבים כיום בסיני. 

 

השפעת ה-GERD על סיני 

 

השאלה המטרידה העולה כעת היא זו: כיצד ישפיע הסכר על יכולתה של קהיר לכפות חוק וסדר בסיני, כאשר היא תופסת את בנייתו על ידי אתיופיה ככזו שעלולה ליצור מצב בלתי נסבל בכל הקשור ליכולתה לספק כמויות חיוניות של מים לתושביה? כך עלולה מצרים למצוא עצמה מחויבת להתכונן לפעולה כוחנית על מנת להתמודד עם המצב. 

 

האיום על משאבי המים של מצרים בהקשר זה הופך לבולט עוד יותר לנוכח התפקיד המשמעותי שממלאת החקלאות בכלכלתה של אתיופיה. זאת, לאור העובדה שהיא “מהווה 40 אחוזים מהתמ”ג, 80 אחוז מן היצוא ו-75 אחוז בקירוב מכוח העבודה של המדינה”. 

 

ואכן, תידרש מידה עצומה של אמונה באלטרואיזם האתיופי על מנת לשקול את האפשרות כי אדיס אבבה תימנע עד אין קץ משימוש במי ה-GERD לצורך הרחבת ההשקיה במקום ליצירת אנרגיה הידרואלקטרית גרידא, כפי שצפוי כעת.  

 

אם המבוי הסתום עם אתיופיה ייוותר בעינו, ומצוקת המים החריפה במצרים תמשיך להידרדר, קהיר בהחלט עשויה להעדיף את רווחתם של המיליונים החיים בדלתא של הנילוס על פני שאיפתה לשמור על שליטתה בסיני המרוחקת, ולהטות משאבים המוקצים כיום לפיוסם המתמשך של הג‘יהאדיסטים בסיני.  

 

התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הענקת מידה רבה יותר של שליטה לגורמים רדיקליים המתנגדים למשטר – ולישראל – אשר ביצעו בעבר מתקפות נגד ישראל ומעורבים עמוקות בהברחת אמצעי לחימה לרצועת עזה הנשלטת בידי חמאס. השלכות אלה צפויות להחמיר במידה משמעותית ככל שיכולותיה הצבאיות של מצרים תיפגענה כתוצאה מהקמת ה-GERD. 

 

סוגיית העוצמה הצבאית 

 

על הנייר, כוחה הצבאי של מצרים עולה בהרבה על זה של אתיופיה. ואומנם, לפי מדדים רבים של עוצמה צבאית – ואולי אף לפי רובם – המצרים גוברים על האתיופים בשיעור של פי עשרה ומעלה.  

 

כך, לפי פרסומים, עומד תקציבה הצבאי של קהיר על כמעט 10 מיליארד דולר (9.4 מיליארד דולר), ואילו זה של אדיס אבבה על פחות ממיליארד דולר (888,099,450 דולר). מספרם הכולל של המטוסים שבידי מצרים עולה על זה שבידי אתיופיה בשיעור של למעלה מ-1,000 לעומת פחות מ-100. היחס בהיקף הכוחות הלוחמים הוא כמעט 250 מול פחות מ-25. באופן דומה, עולה מספרם של המסוקים שבידי קהיר על זה שבידי אדיס אבבה בשיעור של כמעט 250 מול 31 בקושי, ו-100 מול 6 כאשר מדובר במסוקי תקיפה. זהו גם במידה רבה המצב בכל הקשור לכוחות היבשה. בעוד לרשות צבא מצרים עומדים 5,500 טנקים, צבא אתיופיה מחזיק בפחות מ-700. מצרים מחזיקה בכ-3,000 קני ארטילריה (אשר כמעט מחציתם בעלי הנעה עצמית); לרשות אתיופיה עמדים בקושי 700, אשר רק מעט יותר מ-60 מהם בעלי הנעה עצמית. 

 

מובן שכמדינה ללא מוצא לים אין לאתיופיה צי או כוחות ימיים אחרים בעלי משמעות, בעוד הצי המצרי מפעיל עשרים ספינות מלחמה גדולות (13 פריגטות ו-7 ספינות קרב) וכן 8 צוללות. כוח זה, בצירוף 2 נושאות מסוקים, מעניק למצרים יתרון ברור על פני אתיופיה בכל הקשור ליכולתה להפעיל עוצמה צבאית.  

 

הפוטנציאל להפעלת עוצמה 

 

על כן, אף על פי שבאופן תיאורטי כוחותיה המזוינים של מצרים עולים בהרבה על אלה של אתיופיה, הרי שבעימות ממשי המצב עשוי להיות מורכב מעט יותר מאשר מספרים יבשים של עוצמת אש ויכולת הפעלה. יש לציין, כי בעימות הצבאי היחיד אשר נרשם בין שתי המדינות, המצרים הובסו קשות.  

 

לכך יש להוסיף את העובדה שמצרים ניצבת בפני מספר מכשולים משמעותיים בניסיונה להרוס את ה-GERD, לשבש את פעולתו, או להרתיע את האתיופים מהפעלתו תוך שימוש באמצעים צבאיים.  

  

בסופו של דבר, מצרים תידרש להפעיל כוח צבאי – בין אם באמצעות חיל האוויר ובין אם באמצעות כוחות מיוחדים – על פני מרחק ניכר. עם זאת, על הספקנים לשים לב גם לעובדה כי בעבר הוכיחה מצרים את מוכנותה ואת יכולתה לפרוס כוחות צבא במרחקים ניכרים מן הבית, אם כי במידת הצלחה נמוכה למדי בקרב של ממש.  

 

כך היה בשנות ה-60, כאשר מצרים שיגרה עד 70,000 חיילים לצפון תימן (דאז) – מרחק הזהה כמעט למרחק אל ה-GERD – מסיבות רעיוניות-פוליטיות ולא קיומיות, קרי תמיכה בכוחות הרפובליקנים נגד המלוכנים. בניגוד לכך, הסוגיות הכרוכות במחלוקת עם אתיופיה נתפסות כקיומיות הרבה יותר עבור שרידותה של המדינה. מעניין לציין, כי חרף האבדות הקשות במהלך המעורבות בתימן בשנים 1962–1967, נראה כי הזיכרונות המרים מאז התעמעמו מעט עד 2015, עת פרסה מצרים כוחות צבא בתימן המאוחדת כיום כנגד המורדים החות’ים השיעים. 

 

יש משמעות רבה לדיווחים שלפיהם קהיר שואפת באופן אקטיבי להקים בסיסים צבאיים במדינות שונות הגובלות באתיופיה, דוגמת אריתריאה, דרום סודן, סומלילנד וג’יבוטי, במידה רבה עקב חששות הקשורים ל-GERD.  

 

התהליך הדיפלומטי מקרטע לתוך העשור השני 

 

אי לכך, נחטא בפזיזות אם נפטור בלא כלום את האפשרות של פעולה צבאית נגד אתיופיה על מנת להגן על מה שמצרים תופסת כאינטרס לאומי חיוני.  

 

אפשר לטעון, כי אחד הנתיבים למבצע שכזה יהיה דרך סודן, הנוקטת בגישה אמביוולנטית יותר כלפי ה-GERD, שכן היא צפויה להפיק מספר תועלות מן הפרויקט, לרבות בקרה משופרת על שיטפונות והגדלת אספקת החשמל. זאת ועוד, סודן צפויה במידה רבה לסבול מן ההשלכות של מתקפה על מאגר המים. ואכן, אם יעלה בידה של מצרים לגרום לנזק בהיקף נרחב למבנה של הסכר, קיימת סכנה אמיתית להצפה חמורה של אזורים נרחבים במורד הנהר, בעיקר בדרומה של סודן. הצפה שכזו עלולה לגרור השלכות דיפלומטיות חמורות עבור קהיר. 

 

מכיוון שהתהליך הדיפלומטי ממשיך לקרטע לתוך העשור השני שלו ונע בין כישלון למבוי סתום, קהיר ניצבת בפני אפשרות אמיתית למתחים הולכים וגוברים מול אדיס אבבה העלולים להתלקח לידי אלימות. בהקשר זה יש לציין, כי קרוב ל-95% מן האוכלוסייה במדינה כולה מתרכזת סביב הנילוס והדלתא שלו, ואילו 1% בלבד מתגוררים בחצי האי סיני. לפיכך, רוח הרפאים של צמצום זרימת הנילוס, בייחוד בתקופת בצורת, תאלץ את קהיר להתכונן לתרחיש “הגרוע ביותר” ולהסיט משאבים מאזורים אחרים שבהם קיים פוטנציאל לעימות. 

 

חצי האי סיני מאוכלס בדלילות ומרוחק מריכוזי האוכלוסייה הגדולים לאורך עמק הנילוס, שנמצאים במרחק רב ממערב לתעלת סואץ, אשר מפרידה בין חצי האי לבין יתר שטחה של מצרים. עבור ישראל, סיני מהווה במידה רבה מקרה לדוגמה. בסופו של דבר, אם ממשלת מצרים תיאלץ לבחור בין הקצאת כוחות לעימות מול אתיופיה שמטרתו להגן על הזרימה לנילוס לבין אכיפת החוק והסדר בחצי האי המרוחק, קיימת מידה מועטה מאוד של ספק באשר לסדרי העדיפויות שלה.  

 

לכן, ישראל חייבת להתכונן לתרחיש פוטנציאלי, שבמסגרתו גבולה הדרומי הארוך ונתיבי התובלה הפגיעים המחברים בין מרכז המדינה לבין נמל אילת שעל חוף ים סוף – וכמובן, הגבול בין סיני לעזה – יהיו חשופים לאיומים פונדמנטליסטיים גוברים מצד הג‘יהאדיסטים חסרי המעצורים בחצי האי סיני, שהיעדר החוק והסדר בו הולך ומחריף.  

   

מרטין שרמן כיהן במשך שבע שנים בתפקידים מבצעיים בממסד הביטחוני בישראל. הוא המייסד של המכון הישראלי ללימודים אסטרטגיים (IISS), חבר בצוות המחקר של “הביטחוניסטים”, הפורום הישראלי להגנה ולביטחון (IDSF), ומשתתף בפרויקט “הניצחון הישראלי”. 

https://www.globalfirepower.com/countries-comparison-detail.php?country1=egypt&country2=ethiopia