אחירם לוי (30), רס”פ לוחם בחיל ההנדסה, פותח את השיחה בהתנצלות קלה. יש לו הרבה מה לומר, כך הוא מסביר, אבל הוא לא בטוח איך נכון לנסח את הדברים.
ובאמת, בהתחלה המילים פשוט יוצאות: בשטף, בלהט, בכאב. אבל ככל שהשיחה מתקדמת, המילים מסתדרות לשורות והופכות למסרים ברורים; מסרים שמגיעים מדם ליבו של אחירם ושל חבריו הלוחמים, מסרים שהגיע הזמן להביא מהשטח ולשים בראש כל שולחנות הדיונים.
“אני מדבר בשם הרבה קולות של מילואימניקים, שכולם – בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות – חפצי חיים”, הוא מבקש לחדד, “וכשאני מדבר על ההנהגה אני מתכוון לכל ההנהגה – המדינית, המשפטית, הצבאית וגם לתקשורת. מבחינתי, כולם נושאים באחריות”.
“אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שעתיד לחזור למילואים”
אחירם הוקפץ למילואים מייד בשבעה באוקטובר – שמונה חודשים אחרי שהתחתן, וחודש אחרי שהפסיק לעבוד. במהלך חודשי הלחימה הארוכים הוא גם נאלץ לעבור דירה, וכך מצא את עצמו מתמודד עם מערכת סבוכה של קשיים אישיים. על כל אלה נוספו האתגרים מהשטח: חוסר הוודאות, הפחד המתמיד, אובדן החברים שדוקר בכל פעם מחדש.
לאחירם ברור שהוא לא לבד בסיפור הזה. כל משרתי המילואים חוו וחווים עדיין קשיים דומים. “המילואימניקים משלמים מחירים כבדים מאוד על המלחמה הזאת, וזה לא מספיק מדובר”, הוא אומר. “אני נתקל עדיין בקשיים למצוא עבודה כי כמעט אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שעתיד לחזור למילואים. יש לי חברים שהתגרשו בגלל המילואים או שפוטרו מעבודות, ויש גם כאלה שמתאבדים בין הסבבים. והציבור, עם כמה שהוא מנסה לתמוך, לא באמת מבין עד כמה המצב קשה”.
למרות הקשיים הנערמים והמחירים המצטברים, אחירם מצהיר שאם יקראו לו שוב למילואים הוא יתייצב מייד, בלי לשאול שאלות. רק שתי בקשות יש לו, ואת שתיהן הוא מפנה בעיקר למקבלי ההחלטות וגם לאזרחי המדינה: תכבדו את החיים שלנו בכך שתיתנו לנו גב ותאפשרו לנו לנצח, וקחו אחריות על האחדות בעם”.
“לא עוד פשיטות הלוך וחזור, לא עוד סבבים”: המילואימניקים רוצים לנצח
מאז השבעה באוקטובר, חוסר הוודאות נעשה למרכיב משותף בחיים של כל אזרחי המדינה. ובכל זאת, יש מי שחווים את אי הוודאות באופן מוחשי במיוחד. עוד לפני אי הוודאות שמייצרים מצבי מלחמה, יש את אי הוודאות שבמעבר שבין חיים אזרחיים למילואים. “יש המון חוסר בהירות סביב שירות המילואים”, אומר אחירם. “זה מתחיל כבר בצווי ההתייצבות. קרה כבר כמה פעמים שקיבלתי צו שנדחה או בוטל. צריך להבין שכשאנחנו מקבלים צו, כל החיים שלנו נאספים לתוך הדבר הזה. אנחנו עוצרים הכול, משנים תוכניות, וכשמבטלים לנו את הצו ככה פתאום, התחושה היא שמזלזלים בנו ובזמן שלנו כי יודעים שנתייצב תמיד למען המדינה”, הוא מספר. “אבל חוסר הבהירות לא נגמר כאן. גם בלחימה עצמה אנחנו לרוב לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. אומרים לנו תיכנסו, תצאו, תילחמו, תעצרו. זה נכון במיוחד בחודשים האחרונים ללחימה”.
אתה מזהה הבדל בין הלחימה בתחילת המלחמה לבין הלחימה היום?
“בהחלט. בהתחלה ראינו לחימה אגרסיבית מאוד, אבל בזמן האחרון יש לחיילים תחושה שאנחנו די מתבוססים בעזה במקום לנצח. ההנהגה והציבור צריכים להבין שככל שאנחנו נמצאים יותר זמן בתוך עזה כך אנחנו מאבדים יותר חיילים. הלוחמים בשטח רוצים לראות שוב לחימה עצימה ורציפה עם ארטילריה כבדה, טיהור של השטח, ריכוז מאמץ צבאי ותפיסת מרחב רחבה. לא עוד פשיטות הלוך חזור, לא עוד סבבים. לחימה שאומרת: הבאנו אתכם מהבית בשביל לנצח”.
מה לדעתך מעכב את צה”ל מהשגת ניצחון?
“לא אכנס לנושא של עירוב בין צבא לפוליטיקה, אבל אני כן רוצה להתייחס לנושא של התחשבות בלחצים בינלאומיים. ברור לי שזה עניין חשוב – אבל לא יותר חשוב מהחיים שלנו. צריך לנהוג בחיים של החיילים בחרדת קודש. מעבר לכך, יש פער בין התודעה של הלוחמים בשטח לבין המסרים של ההנהגה. בתור חיילים פשוטים אנחנו יודעים שלצבא יש יכולת להתמודד עם ארגון טרור, מורכב ככל שיהיה, ולהכריע אותו – אבל בלי תודעת ניצחון שמגיעה מלמעלה אנחנו יכולים להילחם גם עוד שלוש שנים בלי לסיים”.
ומה דעתך לגבי רעיונות להפסיק את המלחמה עוד לפני שהושגו יעדיה?
“כאזרח הייתי נכנס לסוגיה הזאת, אבל כחייל זה לא מקומי. הצבא אמור ליישם החלטות, ואנחנו כחיילים מוכנים ליישם כל החלטה. הבעיה היא שאנחנו נתקלים בעיקר בהתלבטות. זה מתסכל. אנחנו עוזבים הכול – את הבית, את העבודה, את העסק – ובאים להילחם, אבל אז פוגשים הססנות. אני אומר, אם אתם לא רוצים לנצח, אל תקראו לנו. תסיימו את המלחמה הזאת וזהו. אבל אם אתם כן רוצים לנצח, תנו לנו להילחם עד לניצחון”.
“חיי המילואימניקים בכלל לא נמצאים על סדר היום הציבורי”
באחד ביולי נפל רס”ר (במיל’) נדב אלחנן נולר ז”ל, חבר ותיק וטוב של אחירם. זה לא החבר הראשון שהוא איבד מאז תחילת המלחמה, אבל הנפילה של אלחנן טלטלה אותו במיוחד.
“כל אדם שנופל זה עולם ומלואו, אבל כשמגיעים למספרים כל כך גבוהים של נופלים כבר מתפתחת אדישות. הנופלים עוברים לידנו ורובנו אפילו לא טורחים לקרוא את השם שלהם, להבין מיהם, לכאוב אותם לרגע. לצערי, רק כשהאבל דופק לך בדלת, אתה מבין את המשמעות שלו”, הוא אומר. “האדישות הזאת קיימת גם בקרב הציבור ובעיקר בקרב ההנהגה”.
לדברי אחירם, חובה עלינו, כאזרחי המדינה, לעצור מול כל שם של נופל ולתת לו כבוד. אבל זהו רק צידו האחד של המטבע. “אני רוצה שיכבדו אותנו ויעריכו אותנו גם בעודנו בחיים”, הוא מדגיש. “אנחנו מסכנים את הגוף ואת הנפש שלנו בשביל המדינה והאזרחים, ולא צריך שהאותיות ז”ל יופיעו ליד השם שלנו כדי לקרוא לנו גיבורים. זה לא עוזר. אנחנו לא צריכים שיאהבו אותנו גיבורים מתים”.
איך היית רוצה שההנהגה תתייחס לחיילים ולמשרתי המילואים?
“מההנהגה אני מצפה לקבל גיבוי: גם במערכה עצמה, וגם בחיים שבחוץ. כרגע ההרגשה היא שהכול נמצא על השולחן – היחסים הבינלאומיים, המצב הכלכלי, החטופים, המפונים; הכול חוץ מאיתנו. אני לא מזלזל באף אחד מהנושאים האלה, כולם חשובים, אבל לא יכול להיות שהחיים של המילואימניקים לא יהיו גם הם על סדר היום הציבורי. ביום שבו נדב נפל, כולם עסקו רק בשאלה אם להחזיר את החשמל לעזה או לא, התחושה היא שתוקעים לנו סכין בגב. צריך להבין שהניסיונות להשביע את דעת הקהל העולמית לא רק מסיטים את השיח מאיתנו, אלא גם מביאים לקבלת החלטות שמקשה עלינו להילחם – הרי החזרת החשמל לעזה מסייעת גם לחמאס, ורוב הסיוע ההומניטרי מגיע בסופו של דבר לידי המחבלים ומאפשר את התחזקותם. במקום זאת, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים שיתמכו ביחסים הבינלאומיים אבל גם יאפשרו לנו לחימה אגרסיבית ורציפה. מעבר לכך, אנחנו גם רוצים לראות מעטפת תמיכה לנו ולמשפחות שלנו. זה אומר לקבל סיוע כלכלי אמיתית, ולא הטבות מזדמנות כאלו ואחרות, כי לא ייתכן שהמילואימניקים יישאו גם בנטל הזה”.
ומה אתה מצפה מהציבור הישראלי?
“יש אנשים מדהימים שמאז השבעה באוקטובר רק תומכים בחיילים, בפצועים ובמשפחות הקורבנות. עם זאת, רוב האזרחים כבר חזרו מזמן לעיסוקם, גם ברמת הנתינה וגם ברמת המעורבות הרגשית. זה מובן. לא ציפיתי שההירתמות שהייתה בתחילת המלחמה תימשך בכזה היקף, ובסופו של דבר אנחנו נלחמים בשביל שהעורף יוכל לקיים חיי שגרה, אבל כן קשה לי עם האדישות שנוצרה בחברה ועם הניתוק מקשיי המילואימניקים”.
מה אפשר לעשות כדי לעזור למילואימניקים?
“אנשים יודעים להגיד ‘כל הכבוד’ ואפילו להכניס את היד לכיס ולתרום, אבל כשזה פוגש אותם במקומות מאתגרים הם לא תמיד יודעים איך לתמוך. אני לא אומר שכולם צריכים להתנדב, אבל יש דרכים אחרות לשאת בנטל: אפשר להעסיק עובד שמשרת במילואים למרות הקשיים שכרוכים בכך, ובאופן דומה לגלות סבלנות כלפי עובדים שחוזרים ממילואים ומתקשים להסתגל מחדש לשגרה; אפשר לתמוך במשפחות של משרתי המילואים, ובמיוחד בנשים שנמצאות עם הילדים לבד בבית; ובאופן כללי אפשר וצריך, כחברה, לגלות רגישות לעזור לאחר גם אם לא ברור לנו עם אילו קשיים הוא מתמודד”.
“אולפני הטלוויזיה הפכו לגני ילדים”
אחת המילים הרווחות ביותר מאז תחילת המלחמה היא “אחדות”. אנחנו פוגשים אותה כמעט בכל צומת, בדמות שלטים שקובעים “ביחד ננצח”; שומעים אותה בנאומים של פוליטיקאים; תופסים אותה בהכרזות של מפקדים; קוראים אותה בפוסטים, מזמזמים אותה בשירים – אבל מבחינת אחירם לוי, האחדות, כרגע, היא בעיקר סיסמה נחמדה.
“אני מסתכל על אולפני הטלוויזיה והם הפכו לגני ילדים”, הוא אומר. “קשה לי לראות את המנהיגים שלנו משתלחים זה בזה ומלבים תככים. הגענו למצב שבו הממשלה היא של הימין והצבא של השמאל. זה לא יכול להיות. אני רוצה לפנות לכל הדרג הפוליטי והביטחוני וגם לגופי התקשורת ולהגיד – תגלו אחריות. לפני שאתם מדברים, תחשבו פעמיים ותשאלו את עצמם אם אתם מוסיפים אהבה או שנאה, יוצרים אחדות או פילוג”.
לדברי אחירם, יש פער ניכר בין האופן שבו ההנהגה והחברה הישראלית מנהלות מחלוקות לבין האופן שבו החיילים ומשרתי המילואים מנהלים אותן. “בקרב המילואימניקים יש אחדות גבוהה. אנחנו מצליחים לקיים שיח מורכב ולחלוק זה על זה בצורה מכבדת. לפעמים אני מרגיש שיש כאן שני יקומים מקבילים – היקום של המילואים והיקום של העולם שבחוץ”.
ואיך בכל זאת אפשר לחזק את האחדות ב”עולם שבחוץ”?
“ההנהגה צריכה לקחת אחריות על האחדות בעם – זאת אמורה להיות המשימה מספר אחת של הכנסת. זה מתחיל בדברים שנאמרים בין הפוליטיקאים עצמם וממשיך לאמירות שאנחנו שומעים בתקשורת. אנחנו מוכרחים להפוך את האחדות מסיסמה לפרקטיקה, ולהבין שאם נמשיך להתחלק לשבטים ומחנות, ואם לא נלמד איך לבנות עתיד משותף ביחד – אנחנו פשוט לא נהיה פה”.
“צריכים אותי, אז אני שם”
נכון להיום אחירם לוי חזר לחייו האזרחיים, אבל ברור לו שבכל רגע נתון יכולים לקרוא לו שוב למילואים. ברור לו גם שאם יקראו לו הוא יגיע. בינתיים, כל עוד הוא בביתו, הוא מנסה לייצב את הזוגיות הטרייה שלו, להסתגל למקום מגוריו החדש, וגם למצוא סוף סוף עבודה. בין לבין, הוא עוד יוצא לשטח, אבל הפעם בתפקיד המתנדב.
לצד תרומתו הרבה כלוחם, אחירם הקים לאחרונה חמ”ל סיוע לחיילים בשם “חמ”ל האחדות”, שנושא את הסלוגן “כי אין לנו דרך אחרת”. אחירם ושאר מתנדבי החמ”ל נודדים בין אזורים שונים בארץ, מחלקים מזון וציוד לחיילים, ובעיקר משדרים להם: אנחנו רואים אתכם.
איך אתה מצליח לגייס מוטיבציה להמשיך לשרת ולהתנדב?
“מה שמחזק אותי זאת הידיעה שעם ישראל כבר חווה אירועים קשים בהיסטוריה, ועבר אותם. כשנשארים עם מבט צר קשה מאוד לקום, אבל ממבט כזה, שרואה בנו חלק משרשרת הדורות של עם ישראל, אני מצליח להתרומם. מעבר לכך, אני גם מבין שאין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילי ובשביל המשפחה שלי. צריכים אותי, אז אני שם”.
עכשיו, אחרי שהדברים יצאו בכזה כאב, מהו המסר שלך להנהגה?
“המסר הראשון הוא: קחו אחריות ותראו לנו שאנחנו חשובים. שימו את החיים שלנו על כף המאזניים כשאתם מקבלים החלטות, ותנו לנו תמיכה אמיתית. המסר השני הוא: אל תשחקו בנו. אם אתם רוצים לנצח את המלחמה, תנו לנו להילחם כמו שצריך ולהכריע. רק אל תשאירו אותנו במצב הביניים הזה כי נמאס לנו להקריב את החיים שלנו על מזבח ההססנות שלכם”.
