ישראל והארכיטקטורה האזורית החדשה

הסדר המשתנה במזרח התיכון מציב אתגרים משמעותיים, לצד הזדמנות לקידום אינטרסים מדיניים וביטחוניים חשובים

עיקרי ההמלצות

– יש לשכנע את ארה”ב שהאינטרס האמריקני, הן הישיר והן בהקשר של ההתמודדות הבינ”ל מול סין ורוסיה, הוא לאמץ מדיניות נחרצת ונחושה יותר במזה”ת, ובפרט מול איראן וגרורותיה. “הבנות” בין ארה”ב לאיראן בהקשר לתכנית הגרעין מסוכנות גם משום שהן מעצימות את המרכיבים הבעייתיים בארכיטקטורה החדשה.

– על ישראל להמחיש בפני מדינות ערב הפרגמטיות את היתרונות שבשיתוף הפעולה עימה הן בתחום הכלכלי והטכנולוגי והן במישור המדיני והצבאי.

– על ישראל להמשיך ולחזק את דימוי ההרתעה שלה מול גרורותיה של איראן ומול האפשרות שאיראן תחליט לפרוץ לעבר נשק גרעיני. התיאום המדיני והצבאי ההדוק עם הממשל האמריקני, התרגילים המשותפים עם צבא ארה”ב וגורמים נוספים, המשך התקיפות בסוריה, והמשך הפעולה נגד הטרור הפלסטיני – משרתים מטרה זו לאורך זמן.

סדר אזורי חדש

מאז כניסת ממשל ביידן לתפקידו, וביתר שאת בשנה האחרונה, עובר המבנה שאפיין את המזרח התיכון עד אז תמורה מרחיקת לכת. המהלך טרם הושלם וככל הנראה הוא עדיין הפיך, אבל יש לו כבר משמעויות מרחיקות לכת עבור ישראל.

עד סוף 2020 התאפיין האזור במתח ובתחרות על ההגמוניה בין ארבעה מחנות, שלכל אחד מהם הייתה זיקה שונה למערב. המחנה הסוני הפרגמטי, בהובלת סעודיה והאמירויות, שנשען על ארה”ב, התמודד עם הציר השיעי הרדיקלי העוין למערב, בהובלת איראן, עם המחנה הסוני הרדיקלי המתוחכם בהובלת קטאר, טורקיה והאחים המוסלמים, שיחסו למערב עוין, אך זהיר, ועם המחנה הסוני האולטרה-רדיקלי, בהובלת דאע”ש, שניהל עימות ישיר עם המערב.

גישת ארה”ב למבנה אזורי זה הייתה שנויה במחלוקת במערכת הפוליטית האמריקנית, מעבר להסכמה על הצורך להילחם בדאע”ש, שהובילה לנישולו מהמדינה שהקים ולהחלשת האיום הנשקף ממנו. תחת ממשל אובמה נקטה וושינגטון מדיניות שחתרה לאזן בין המחנות היריבים, להימנע מעימות עם המחנה השיעי ולשתף פעולה עם המחנה הסוני הרדיקלי המתוחכם, תוך רתיעה משת”פ משמעותי עם הסונים הפרגמטיים, כשגולת הכותרת של מדיניות זו הייתה הסכם הגרעין עם איראן. ממשל טראמפ, לעומת זאת, שם את יהבו על הידוק היחסים עם המדינות הפרגמטיות ועם ישראל, ביטל את מחויבותו להסכם הגרעין וקידם את “הסכמי אברהם”.

ממשל ביידן שוב התרחק מהמדינות הפרגמטיות, ובעיקר מההנהגה הסעודית, ועל אף התחייבותו לכך שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני הדרך שבה בחר למנוע זאת, קרי ניהול מו”מ מעמדת חולשה מובהקת על עתיד תכנית הגרעין האיראנית, עודדה את משטר המולות בטהרן להתקדם בהתמדה בתוכנית הגרעין תוך חציית סיפים חוזרת ונשנית ללא כל תגובה אמריקנית (שלא לדבר על תגובה אירופית).

הרפיון האמריקאי, שבא לידי ביטוי בוטה בנסיגה החפוזה והמביכה מאפגניסטן, הדאיג מאוד את המדינות הפרגמטיות, ובעיקר את סעודיה, ובה בעת המריץ את מתחרותיה של ארה”ב במאבק על ההגמוניה והסדר העולמי, סין ורוסיה, לקדם את מה שנתפס בעיניהן כאינטרסים חיוניים שלהן (טייוואן ואוקראינה) ולמלא את החלל שהותירה ארה”ב במזה”ת. אולם בעוד שהניסיון לשנות את הסדר העולמי נתקל בקשיים, בעיקר בשל חולשת הצבא הרוסי והנחישות האוקראינית, וגם נוכח ההתייצבות המערבית המרשימה לצד אוקראינה, הרי שבמזרח התיכון לא ניכרה התייצבות דומה לצד בעלות הברית הטבעיות של המערב, ולפיכך, כמו גם על רקע התפתחויות נוספות שתנותחנה בהמשך, התרחש תהליך השינוי של הארכיטקטורה האזורית.

הביטויים העיקריים של הסדר האזורי החדש הם:

1. הפשרת המתח בין המחנות המתחרים, בדגש על המחנה הפרגמטי והציר השיעי הרדיקלי, ששיאה היה בהסכמת איראן וסעודיה עלחידוש היחסיםהדיפלומטיים ביניהן. מעבר לכך, חודשו הקשרים בין מדינות המחנה הפרגמטי לבין סוריה, בת החסות של איראן, וחודשו היחסים בין קטאר וטורקיה לבין מדינות המחנה הפרגמטי. תהליך זה החל עוד בשלהי נשיאותו של טראמפ ובעידודו, ונמשך גם תחת ממשל ביידן. יצוין, עם זאת, שהמבנה המחנאי לא נעלם והמחנות והצירים ממשיכים להתקיים, הפערים האידאולוגיים נותרו בעינם ואין התכה ביניהם, כך ששינוי במצב יכול להוביל להיפוך המגמה.
2. התחזקות מעמדה של איראן באזור ומעבר לו. איראן מהדקת את יחסיה עם גורמי הכוח הבינ”ל, רוסיה וסין, הקוראים תיגר כמוה על הסדר העולמי המערבי, וממנפת בהקשר זה את אספקת האמל”ח, בדגש על מל”טים תוקפים, לרוסיה לצורכי המערכה באוקראינה. בכירים איראניים משוחחים עם יריבים מהעבר הלא רחוק ומבקרים במדינות שהיו עוינות עד לאחרונה. גולת הכותרת אמורה להיות ביקור הנשיא ראיסי בסעודיה (טרם נקבע מועד). גם כאן יצוין כי במקביל להתחזקות מעמדה של איראן במישורים האזורי והבינ”ל, המשטר האיראני ממשיך להתמודד עם אתגרים משמעותיים מבית, נוכח הקשיים הכלכליים והמשך המחאה העממית בעקבות מותה של מחסאא אמיני, אם כי עוצמת המחאה פחתה.
3. תעוזה גוברת של איראן וגרורותיה, בראשן חיזבאללה, הבוחנות את מרחב חופש הפעולה שלהן הן בהקשר הגרעיני והן מול ארה”ב וישראל. בהקשר זה בולטים מהלכי איראן המקרבים אותה להשלמת היכולות הנדרשות לייצור נשק גרעיני. מדובר בין השאר בשיגור הטיל ח’ורמשאהר 4, שיוכל בבוא העת לשאת רש”ק גרעיני לטווח של 2,000 ק”מ, וההכרזה על הטיל ההיפר-סוני פאתח, בהפקת אורניום מתכתי וצבירת אורניום מועשר ברמה גבוהה (60 ו-20 אחוז) בכמות שתאפשר לייצר חומר בקיע ליותר מ-5 מתקני נפץ גרעיניים בתוך כ-3 חודשים, הרחבת כושר ההעשרה על ידי צנטריפוגות מתקדמות ושיפור המיגון של מתקני הגרעין באמצעות העתקתם לאתרים תת-קרקעיים בעומק רב יותר. במקביל האיראנים מאתגרים, כאמור, את האמריקנים. הם עצרו לאחרונה במפרץ הפרסי שתי מכליות נפט, תקפו יעדים אמריקניים בסוריה באמצעות מיליציות הכפופות למרותם, וגם חיזבאללה נערך להשתלב במערכה נגד הכוחות האמריקניים בסוריה. מול ישראל, מעבר לאיומים החוזרים ונשנים, בולטים הסבת כלי שיט אזרחיים לצבאיים במגמה ליצור נוכחות ימית הרחק מחופי איראן, כולל בים התיכון, הפיגוע במגידו במעורבות חיזבאללה, שיגורי המל”טים והרחפנים לעבר שטח ישראל, התרגיל של הארגון הלבנוני המדמה השתלטות על שטח ויישובים בגליל, ירי הרקטות מלבנון על ידי גורמים פלסטיניים והירי של הג’יהאד האסלאמי מעזה שקדם למבצע “מגן וחץ”.
4. שחיקה בהסתמכות של המדינות הפרגמטיות על ארה”ב בהיבט הביטחוני, שבאה לידי ביטוי בהחלטת איחוד האמירויות להפסיק את השתתפותה בכוח המשימה המאבטח את השיט במפרץ הפרסי, שאותו מובילים האמריקנים.
5. הגברת המעורבות של סין במתרחש באזור, על חשבון ארה”ב. בין הביטויים הבולטים לכך יצוינו הצלחתה של בייג’ין להביא לפיוס בין סעודיה לאיראן והשת”פ האסטרטגי בין סין לרשות הפלסטינית בעקבות ביקור אבו מאזן בבבייג’ין, אך השינוי ניכר כבר בהבדלים בין הקרירות שבה התקבל הנשיא ביידן בסעודיה ביוני 2022 לבין המאמץ הסעודי להקרין חמימות כלפי מנהיג סין, שי, בביקורו בממלכה בדצמבר 2022.
6. דחיקה של “הסכמי אברהם” ממעמדם כמעצב מרכזי של המערכת האזורית למעמד משני. ממשל ביידן, שבתחילה תמך בהסכמים אך לא היה נלהב להתגייס לקידומם, מגלה לאחרונה גישה חיובית יותר כלפי האפשרות של חיזוקם והרחבתם, כך שגם סעודיה תצטרף אליהם, אבל התנאים הנדרשים מכל הצדדים כדי לממש את המהלך מפחיתים את הסיכוי שכך יקרה.

המניעים לשינוי

המניע העיקרי של המדינות הפרגמטיות לשינוי מדיניותן הוא שאיפתן להפחית את הסיכונים לביטחונן ולשגשוגן. לאורך עשרות שנים נשענו מדינות אלה באופן כמעט בלעדי על המערב לצורך זה. הן אומנם רכשו לעיתים מסין ומרוסיה ציוד צבאי שהמערב סירב לספק להן, וסעודיה אף הכינה לעצמה אופציה להצטייד בנשק גרעיני מפקיסטן, אך בכל אלה לא היה כדי לערער את ההישענות על ארה”ב. ממשלים אמריקנים שונים, בעיקר דמוקרטיים, ובייחוד ממשל אובמה, עוררו במשך השנים ספקות אצל הסעודים באשר להיגיון של המשך מדיניות זו, אולם ממשל ביידן היה הקש ששבר את גב הגמל. סיבות אחדות לכך:

1. החשש שנוכח ההתקדמות של איראן בתוכנית הגרעין וההססנות והחולשה האמריקנית בכלל, ומול איראן בפרט, תחליט איראן בקרוב לפרוץ לגרעין. בראיית הפרגמטיות, ובייחוד הסעודים, התחדדה ההכרה שבמצב כזה ייתכנו מספר תרחישים שכולם מסוכנים עבורם. אם הפריצה לגרעין לא תיתקל בהתנגדות משמעותית תהפוך איראן למעצמה, בוודאי ברמה האזורית, ואז מוטב יהיה לסעודיה ולשותפותיה לעמוד בקשרים טובים עם טהרן ולהימנע מעימותים עימה. אם בעקבות ניסיון הפריצה לגרעין יהיה ניסיון לפגוע בתשתיות הגרעין האיראניות מצד ישראל או מצד ארה”ב, או מאמץ משותף שלהן, מדינות המפרץ הערביות מעדיפות לוודא שהן לא תואשמנה על ידי איראן בשת”פ עם התוקפים ולא תהיינה יעד לפעולות התגובה האיראניות, כפי שאיימה איראן בעבר, ואם יושגו הבנות אמריקניות עם איראן שתקבענה את המצב הנוכחי בתכנית הגרעין ותותרנה את איראן כמדינת סף גרעינית בפועל, תמורת הסרה של חלק ניכר מהסנקציות על טהרן, תגברנה היכולות האיראניות ותומחש שוב החולשה האסטרטגית של ארה”ב במזה”ת.
2. מעבר לכך, הסעודים מקווים שעצם ההתקרבות לאיראן בשלב הנוכחי יוצר שיקול מרסן נוסף בפני איראן בבואה להחליט אם לפרוץ לגרעין או לא. כשלעצמו זהו שיקול בעל משקל מוגבל, אולם בסבך השיקולים האיראניים לכאן ולכאן הוא עשוי להיות בעל משקל משמעותי בכל זאת.
3. בראייה קצרת טווח יותר, ההתקרבות לאיראן נועדה למנוע סיכונים מיידיים מהחות’ים בתימן ומאיראן עצמה, דוגמת התקיפה על מתקני הנפט הסעודיים בספטמבר 2019. המחיר של התפייסות עם אסד איננו משמעותי, שכן הפרגמטיות הבינו כבר מזה זמן רב שאפסו הסיכויים להביא להפלת משטרו באמצעות התמיכה במורדים המתונים, וגם הם אינם מעוניינים לחזק את הסונים האולטרה-רדיקליים המהווים את עיקר כוחה של האופוזיציה הסורית כיום. יתר על כן, הם סבורים ומקווים ששיתוף פעולה עם אסד עשוי לתרום להפחתת הברחות הסמים (קופטגון) מסוריה למדינות הפרגמטיות ולבניית אפיק הידברות שבו יינתן מקום גם לאופוזיציה הסורית המתונה.
4. ומעל כל אלה, ההתקרבות לאיראן ולסין היא מעין מנוף לחץ שנועד לאותת לוושינגטון שעליה לשנות את מדיניותה כלפי סעודיה והמחנה הפרגמטי לפני שיהיה מאוחר מדי. סעודיה איננה חותרת לוותר על יחסיה המיוחדים עם ארה”ב, אך היא מצפה לתשומות אמריקניות משמעותיות הרבה יותר הן מול איראן (סנקציות והקרנה ברורה של אופציה צבאית אמינה אם איראן תמשיך לבסס את יכולתה לפרוץ לעבר השגת נשק גרעיני) והן מול סעודיה (אספקת נשק, תמיכה בפרויקט גרעין אזרחי סעודי עם פיקוח מוגבל, מיסוד המחויבות לביטחונה של סעודיה בהסכם הגנה, השקעות), בתמורה לבלימת ההתקרבות לאיראן ולסין. בכל מקרה, אף על פי שהמתח הבסיסי בין סעודיה לאיראן לא פג, והן ממשיכות לייצג תפיסות עולם מתחרות בתוך העולם האסלאמי, סביר שלפחות בטווח הזמן הקרוב תדבק סעודיה במדיניות חוץ מגוונת ופייסנית יותר.
5. גם למדיניות ישראל יש חלק במניעים להיווצרות הסדר האזורי החדש. ההססנות שגילתה ישראלמול חיזבאללה סביב חתימת הסכם הגז, בשל רתיעתה מעימות עם הארגון, וההימנעות מתגובה נחרצת בכמה אירועים מאוחר יותר, פגעו בדימוי העוצמה וההרתעה של ישראל. המשבר הפנימי בישראל וחוסר ההסכמה בינה לבין ארה”ב והמערב בסוגיות אחדות תורמים גם הם לשחיקה בדימוי העוצמה של ישראל. ישראל אומנם עדיין נתפסת כחזקה ופעולותיה נגד איראן בסוריה ונגד שלוחיה בעזה (מבצע “מגן וחץ” נגד הגא”פ) ממתנים שחיקה זו, ובכל זאת במציאות זו המדינות הפרגמטיות פחות נלהבות ומוכנות להישען על ישראל, ומעדיפות במקום זאת למתן את המתחים עם איראן.

משמעויות לישראל ולאזור

לסדר האזורי המתהווה, כמו גם להמשך המערכה על הסדר העולמי, יש השלכות משמעותיות על מצבה המדיני והביטחוני של ישראל. ראשית, הוא עלול ליצור באיראן תחושת ביטחון ואומניפוטנציה שתגרום לה לנטות יותר לכיוון של קבלת החלטה על פריצה לייצור נשק גרעיני, על כל הנגזר מכך. ככל שאיראן תתרשם שהחולשה האמריקנית במזה”ת עמוקה יותר וכתוצאה מכך הרתיעה האמריקנית מעימות עימה מושרשת יותר, כך עלולה לגבור הנטייה לפרוץ לגרעין. זאת בייחוד אם שליטי איראן יעריכו כי יש אפשרות סבירה שממשל ביידן יתחלף בממשל נחוש יותר שיהיה מוכן לפעול בנחישות למנוע מאיראן להמשיך ולקדם את תוכנית הגרעין שלה.

ההתקרבות לסעודיה עשויה כאמור להיות גורם מרסן, אך לא מכריע. האיראנים עשויים להעריך כי נוצרו תנאים ייחודיים לפריצה, גם משום שברור שסין ורוסיה לא תצטרפנה למאמץ מערבי לשכנע את איראן שלא לממש את הפריצה לגרעין. בינתיים, כאמור, איראן עושה את כל ההכנות הנדרשות לפריצה. המשמעות מבחינת ישראל ברורה. היא עלולה להידרש לפעולה שתהיה כרוכה בפגיעה חמורה בעורף ובמתח מול ארה”ב ומדינות המערב, או לחלופין להשלים עם מציאות מסוכנת יותר של איראן גרעינית.

יתר על כן, נוכח ההבנה האמריקנית שהסיכוי להחלטה איראנית כזו הולך ועולה, ובהתחשב ברתיעה האמריקנית מעימות עם איראן, גובר העניין האמריקני בהגעה להבנות עם איראן כמעט בכל מחיר. המשמעות היא שאם תושגנה הבנות כאלה, הסדר החדש יילך ויתקבע, חילוקי הדעות בין ישראל לארה”ב בהקשר הגרעיני האיראני ייחשפו ביתר שאת, וזאת בתקופה של מחלוקת ומתח בין ההנהגות, ויקרינו לרעה על מעמדה ועוצמתה של ישראל.

שנית, הסדר החדש מקשה על קידום “הסכמי אברהם” והרחבתם. המחיר שסעודיה דורשת כעת מישראל ומארה”ב, וכנגזרת מכך הדרישות האמריקניות מישראל, הולכות ונהיות מרחיקות לכת יותר (מעבר להסכם הגנה אמריקני-סעודי ותוכנית גרעין נרחבת, דורשים שני הצדדים מהלכים ישראליים בהקשר הפלסטיני). אין אומנם סכנה להסכמים שכבר נחתמו, אבל ההתלהבות והתנופה שאפיינו את היחסים מייד לאחר החתימה עומעמו במקצת, הן בשל הסדר החדש והן עקב הדאגה מהרכב הממשלה בישראל. גם במצב החדש יש עדיין היגיון מבחינת סעודיה בקידום נורמליזציה עם ישראל ובשיפור היחסים עם ארה”ב, כאמצעי לחיזוק מנגנוני ההגנה שיבטיחו את יציבות ושגשוג הממלכה, אך זאת לא על חשבון מערכת היחסים החדשה עם איראן וסין.

ושלישית, דימוי העוצמה של ישראל נשחק עקב היחלשות בעלת בריתה וההססנות שהיא עצמה הקרינה מול חיזבאללה, ולאור זאת גובר החשש ששלוחיה של איראן ינסו להמשיך ולאתגר את ישראל, כפי שעשה חיזבאללה לאחרונה. ייתכן שהפעולה הנחושה נגד הג’יהאד האסלאמי במסגרת מבצע “מגן וחץ” מיתנה במידת מה את השחיקה בדימוי העוצמה הישראלי.

מה ניתן וצריך לעשות

ההכרה בהשלכות הבעייתיות של המציאות החדשה מחייבת את ישראל לפעול בדחיפות ובמרץ לניטרולן. המשימה העיקרית היא לשכנע את ארה”ב שהאינטרס האמריקני, הן הישיר והן בהקשר של ההתמודדות הבינ”ל מול סין ורוסיה, הוא לאמץ מדיניות נחרצת ונחושה יותר במזה”ת, ובפרט מול איראן וגרורותיה, כולל הדגשת מוכנותה למימוש האופציה הצבאית מול איראן אם יהיה צורך בכך. בשלב זה נראה כי זו משימה קשה, אם כי לא בלתי אפשרית, שכן ממשל ביידן מתמקד דווקא בניסיון לקדם הסדרי ביניים עם טהרן שיעכבו את ההתקדמות האיראנית בתחום הגרעין, זאת בתמורה להקלות משמעותיות שתאפשרנה לאיראן להתמודד עם האתגרים מבית ולבסס את מעמדה האזורי, תוך שהיא ממשיכה להיות קרובה ביותר להפקת חומר בקיע ולפריצה לנשק גרעיני.

מדיניות זו צריכה לכלול גם הליכה לקראת סעודיה ומדינות המפרץ, בתמורה להגבלות מצידן על מאפייני ההתקרבות לאיראן וגורמי החסות שלה (ולסין), וזאת לא על בסיס דרישות למחוות בלתי אפשריות מצד ישראל בהקשר הפלסטיני.

בנוסף, על ישראל להמחיש בפני מדינות ערב הפרגמטיות, ובכלל זה סעודיה, את היתרונות שבשיתוף הפעולה עימה הן בתחום הכלכלי והטכנולוגי והן במישור המדיני והביטחוני, כפי שעשתה בתקופה שלאחר חתימת ההסכמים. בהקשר זה עליה גם לגלות התחשבות מסוימת ברגישויות של מדינות אלה בהקשר הפלסטיני.

לבסוף, על ישראל להמשיך ולחזק את דימוי ההרתעה שלה מול גרורותיה של איראן ומול האפשרות שאיראן תחליט לפרוץ לעבר נשק גרעיני. התיאום המדיני והצבאי ההדוק עם הממשל האמריקני, התרגילים המשותפים עם צבא ארה”ב וגורמים נוספים, כולל במתווה של פעולה נגד איראן, המשך התקיפות בסוריה והמשך הפעולה נגד הטרור הפלסטיני משרתים מטרה זו לאורך זמן, גם אם לא יביאו לבלימה מיידית של המגמות הבעייתיות.

המאמר פורסם במקור בעיתון מידה ונכתב עבור מכון משגב.