אין הרבה אנשים שמחוברים לצפון הארץ כמו סא”ל (מיל’) שרית זהבי. היא אומנם לא נולדה במקום, אך שירתה שם במשך שנים רבות, וכיום היא ומשפחתה מתגוררים בגליל. שרית היא גם המייסדת והמנהלת של מכון המחקר “עלמא”, שמתמחה באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפון. מה שקורה בצפון, אומרת זהבי, חייב להיות חשוב לכל אזרח ישראלי. “מדינת ישראל צריכה להבין שהצפון הוא נכס אסטרטגי ושצריך להשקיע בו. “המשוואה היא פשוטה: אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם במקומנו“.
“המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות“
כמי שהתריעה עוד הרבה לפני המלחמה על ההיערכות המשמעותית של כוחות חיזבאללה בגבול הצפון, וכמי שחוותה היטב את ההשלכות של חוסר ההתייחסות להתרעות אלו – לזהבי יש בטן מלאה על שנת המלחמה החולפת. “המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות”, היא קובעת. “תרחישי הייחוס שדיברו על מתקפה מצפון ועל מתקפה משולבת היו ידועים היטב, ובכל זאת לא נערכנו אליהם לא מבחינה התקפית ולא מבחינה הגנתית. אם הייתה היערכות כזאת אולי מהלך העניינים בצפון היה נראה אחרת ולא היינו צריכים לפנות 60 אלף אנשים מבתיהם”.
למרות הכעס והתסכול, זהבי מודה שההתפתחויות האחרונות בגבול הצפון, לרבות חיסול בכירי חיזבאללה והפגיעה המשמעותית בתשתיות הארגון, בהחלט מעניקות לה אופטימיות. “השבועות האחרונים נתנו לנו תקווה שדברים הולכים להשתנות ושנוכל לבנות את הצפון מחדש”, היא משתפת. “אפשר לומר שחזר לנו הצבע ללחיים אחרי שנה שלמה שבה לא ראינו לאן העסק הזה מתקדם”.
מהמחקר לשטח – הפעילות של מכון “עלמא”
סא”ל (מיל’) שרית זהבי שירתה כ-15 שנים בחיל המודיעין, ורבים מתפקידיה היו בפיקוד צפון. בשנת 2018, ארבע שנים לאחר שחרורה מהצבא, היא הקימה את מכון המחקר “עלמא”, שמתמקד באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפוני ובאופן השפעתם על העורף הישראלי.
זהבי מודה שהמכון שלה לא ידע לצפות את המלחמה הנוכחית שנפתחה מדרום, אבל היא וצוות החוקרים התריעו רבות על כך שפעילי חיזבאללה, לרבות כוחות רדואן, מתקרבים יותר ויותר לגדר, ושנראה שהם נערכים לפעילות יזומה. במקביל, חוקרי המכון גם עקבו אחר מגמות עולמיות, בעיקר בציר השיעי, וראו שגם שם יש אינטרס הולך וגובר לבצע מתקפה על ישראל. “המסקנה המרכזית שלנו כמכון מחקר היא שהיכולת להסתכל על החיבור בין המודיעין הטקטי לבין המודיעין האסטרטגי היא יכולת משמעותית, שבלעדיה קשה לתת התרעה למלחמה”, היא מספרת. “בהיבט הטקטי הכוונה היא להסתכל על מה שקורה בפועל על הגדר כמו התקהלות וסיורים של פעילי חיזבאללה, ובהיבט האסטרטגי הכוונה היא לבחון את המהלכים שקורים בציר השיעי, כמו המהלכים האיראניים לבניית המיליציות בסוריה, עיראק ותימן, או ההתפייסות בין איראן לסעודיה. רק כשמחזיקים את שתי נקודות המבט – אחת לקרוב והשנייה לרחוק – אפשר לגבש תמונה מודיעינית שלמה, ולהבין באמת את גודל הסכנה שמולה אנחנו ניצבים. היום אנחנו יכולים לראות בבירור איך תהליכים שונים שהתרחשו במזרח התיכון התנקזו בסופו של דבר לפעילות על גבול ישראל-לבנון“.
מאז פרוץ המלחמה, מכון “עלמא” מתמקד בעיקר ביצירת מסד נתונים שפורט את כל המתקפות על אזור הצפון. “אנחנו עוקבים אחרי כל אירוע ואירוע ומצליבים נתונים ממקורות שונים”, זהבי מספרת. “המטרה שלנו היא להבין את המאפיינים של המתקפות כדי לייצר תמונת מציאות ברורה עד כמה שאפשר. בזכות הנתונים שריכזנו, הצלחנו למשל להצביע על כך שהחל מחודש יולי יש התרחבות ירי לאזורים הלא מפונים. באופן דומה אנחנו גם יודעים להצביע על עליות או ירידות בשימוש באמצעים כמו כטב”מים וירי נ”ט“.
ההתקדמות מרשימה, אבל האיום עוד לא הוסר
במהלך חודש ספטמבר האחרון התרחשו בזירה הצפונית פעולות רבות שהביאו להחלשה משמעותית של חיזבאללה. מרבית הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה, חוסלו כבר בשלבים הראשונים. במקביל בוצעו מתקפות על הביפרים ועל מכשירי הקשר של אלפי פעילים, שגם הביאו לפגיעה בפעילים עצמם וגם חיבלו בתקשורת הפנים-ארגונית. נוסף על כך, חיל האוויר הישראלי ביצע מתקפות שגרמו לפגיעה בתשתיות רבות של הארגון. אומנם עדיין מוקדם לדבר על פירוק חיזבאללה, אבל אין ספק שהארגון נמצא היום במקום שונה מאוד מזה שבו היה רק לפני שבועות בודדים.
לדברי שרית זהבי, המהלומות הרבות שמונחתות על חיזבאללה הן נדרשות ומבורכות, אך היא לא משלה את עצמה שבזאת ישוב השקט המוחלט לצפון. למעשה, היא מציפה בעיות חדשות שעלולות לצוץ דווקא עכשיו, כשחיזבאללה הוא כבר לא אותו ארגון חזק והיררכי כפי שהיה. “כשאנחנו פועלים מול ארגון שהוא כבר לא באמת מאורגן עולים אתגרים חדשים שמצריכים שיטות פעולה אחרות”, היא מסבירה. “אני צופה שבעתיד נראה הרבה פעילות מפוזרת של כל מיני שלוחות וחוליות שמנסות לקחת את העניינים לידיים, ובמצב כזה קשה יותר להשיג התרעה מוקדמת. כמו כן, כשלא ברור מי הראש, קשה יותר לחתור למשא ומתן ולהסדרה דיפלומטית“.
עם זאת, היא מדגישה שאיום טרור שמגיע מצד חוליות ופעילים בודדים הוא לא חמור כמו איום אסטרטגי שמגיע מצד ארגון מסודר שמקבל גיבוי ממדינה חזקה כמו איראן. “אני לא אומרת שהאיום האסטרטגי שאתגר אותנו בגבול הצפון הוסר במלואו“, היא אומרת, “אבל אם נמשיך ככה, אני מאמינה שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה זה יקרה“.
בלי ביטחון אין כלום – הבעיות הדחופות ביותר של הצפון
למרות ההתקדמות המרשימה בהתמודדות מול חיזבאללה, בגבול הצפון יש עדיין הרבה מאוד בעיות שמצריכות מענה. לדברי זהבי המדינה והחברה יידרשו להתגייס כדי לשקם את הצפון ולבנות מחדש את הקהילות שחיות בו, אבל כרגע הבעיות הדחופות ביותר שנמצאות על השולחן הן הבעיות הביטחוניות, כיוון ש“בלי ביטחון אין כלום“. במטרה להתמודד עם האיומים הביטחוניים שעדיין קיימים, זהבי טוענת שיש לפעול בשלושה מישורים עיקריים: התקפה, הגנה וחתירה להסדרה דיפלומטית.
במישור ההתקפי, יש להמשיך עם מתקפה עצימה לפחות לטווח הקרוב. בהמשך יש לגלות אפס סובלנות ולהבהיר לחיזבאללה ולכל פעיליה שעל כל טיל שישוגר לכיוון ישראל ישוגרו מאות טילים בצד השני. במישור ההגנתי, צריך לבסס תוכניות הגנה יישוביות סדורות. בהתאם לתוכניות אלו, בכל יישוב יקומו כיתות כוננות מחומשות ומיומנות שיכולות להסתמך על אנשי מילואים בכוננות ולא בגיוס מלא – מהלך שמצריך הגדלת תקנים. נוסף על כך, יש למגן היטב את כל הבתים והמוסדות בצפון, שכן עדיין קיימים בתים פרטיים, בתי ספר וגני ילדים רבים שאין בהם מקלטים.
זהבי מסבירה שבמקביל לשני המישורים הללו צריך לקדם תהליכים שיביאו בהמשך להסדרה דיפלומטית וזאת משום שלישראל אין אינטרס להמשיך במלחמת גרילה לנצח. זהבי מדגישה כי הסדרה כזאת לא נועדה להחליף את המהלכים הצבאיים שמתרחשים כעת, ושהיא צריכה לקרות רק לאחר שנגיע להישג מספק מול חיזבאללה. הישג מספק, לפי זהבי, יהיה לדעת בבירור שאחוז גבוה מהרקטות והמשגרים של חיזבאללה הושמד, ושאין פעילים בסמוך לגבול. “יש שני מסרים שחשוב לי להעביר למקבלי ההחלטות בהקשר הזה”, היא מוסיפה. “הראשון הוא שצריך להיות ערוכים לתרחישי הייחוס כבר כשבונים את הכוח הצבאי, והשני הוא שהדרך היחידה להרתיע את האויבים היא ליטול מהם את מרב היכולות שלהם“.
החזרת התושבים לצפון היא משימה לאומית
מעבר להיבטים הביטחוניים, החזרת תושבי הצפון לביתם מחייבת פתרון בעיות מקיף ומתן תמריצים לתושבים. עוד לפני שפרצה המלחמה, יישובים רבים בצפון סבלו מתשתיות לא מספקות, מהיעדר מקומות תעסוקה ובילוי, וממחסור בשירותים ציבוריים בסיסיים, לרבות שירותי רפואה. מאז המלחמה המצב רק החמיר, וכעת גם יש צורך לטפל בכבישים ובמבנים רבים שנהרסו בעקבות נפילות טילים ופעולות צבאיות שונות.
לדברי זהבי, כדי לגשת לבעיה יש למפות תחילה את הצרכים השונים של כל היישובים. “צריך להשקיע מחשבה בכל סוגי ההתיישבות שיש כאן – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים וערים, כי לכל סוג התיישבות יש צרכים אחרים”, היא אומרת. “במקביל לשיקום של נזקי המלחמה, צריך לחדש את הפרויקטים שהיו בתהליך עוד לפני שהמלחמה פרצה. היו כאן הרבה יוזמות להקים מרכזי תעסוקה ומסגרות לצעירים. גם דובר רבות על שיפור השירותים הציבוריים, כי לא ייתכן, למשל, שבעיר כמו קריית שמונה לא יהיה חדר מיון”.
זהבי מציינת כי לצד תהליכי השיקום והבנייה יש צורך לתת תמריצים על מנת לעודד תושבים לשוב לצפון, וגם כדי למשוך לאזור תושבים נוספים. התמריצים האלה, לדבריה, צריכים לבוא בדמות מענקים כלכליים, הטבות מס ותנאים מועדפים לדיור. עוד היא מציינת כי בהיבט הדמוגרפי יש לתת עדיפות למשפחות צעירות עם ילדים כיוון שהן אלו שיבססו את העתיד של האזור, ובהיבט המקצועי יש לתת עדיפות לתחומי החקלאות והתעשייה. “בשנים האחרונות ראינו השקעה בעיקר בתחום התיירות בצפון, אך תחומים חשובים לא פחות כמו החקלאות הוזנחו מאוד. חשוב להבין שהחקלאות, מעבר להיותה ענף מקצועי, היא כלי מרכזי למימוש החזון הציוני. טרומפלדור קבע שקו הגבול הוא כקו המחרשה – זה היה נכון לפני מאה שנים, וזה נכון גם היום”.
סוף המלחמה? עוד לא כאן, אבל מתחילים לראות אותו
בכובעה כחוקרת, לשרית זהבי הייתה שנה מקצועית מלאת התרחשויות ועניין – אבל בכובעה כתושבת הגליל, היא מודה שהיו לה בעיקר קשיים. “בשבועות הראשונים למלחמה היה חשש אמיתי שחיזבאללה יבצע פלישה דומה לזו שביצע חמאס – חששות שהיו מגובים גם בהצהרות מצד הארגון ומצד שר החוץ האיראני”, היא מספרת. “אחר כך התגבש קושי מסוג חדש שעדיין נוכח – הילדים לא הולכים לבית הספר תקופה ארוכה, אנחנו שומעים אזעקות ופיצוצים כל הזמן, עשרות יישובים עדיין מפונים, והצפון היפה שלנו שרוף ולא בטוח. אבל אין ספק שהקושי האמיתי היה בכך שפשוט לא רואים את הסוף. עוד לפני שהחלה המתקפה העצימה בצפון, במשך חודשים חיינו בתחושה שאוטוטו הולך לקרות משהו נורא, וזאת תחושה שיכולה להוציא מהדעת“.
למרות כל הקושי, זהבי מדגישה שהיא לא פקפקה במגורים בצפון אף לא לרגע אחד. “עברנו הרבה תהליכים בתקופה הזאת, אבל מעולם לא חשבנו לעזוב”, היא משתפת. “אני שמחה שקבעתי את ביתי בצפון. הילדים שלי זוכים לגדול עם אוכלוסייה מעורבת ורגילים להיות בחברת אנשים בעלי אורחות חיים שונים ואמונות אחרות. האווירה הגלילית המיוחדת הזאת היא משהו שלא נוותר עליו“.