הכישלון ההיסטורי של מדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023 לא היה מוגבל רק לתחום המודיעיני והמבצעי. ישראל כשלה לחלוטין גם בתפיסה המדינית. מאז השתלט חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, נקטה ישראל אסטרטגיית הרתעה מול ארגון הטרור. תפיסה מוטעית זו הייתה מנת חלקן של כל ממשלות ישראל מאז 2007. על פי תפיסה זו, ישראל ראתה בחמאס שליט בפועל של רצועת עזה, יריב ידוע וצפוי יחסית, שהיה מודע ליכולותיה של ישראל ובמהלך השנים הורתע ברמות עוצמה שונות. ממשלות ישראל חשבו שאפשר להתנהל מול חמאס ולהגיע מולו להבנות, גם אם באופן עקיף, למען אינטרסים משותפים כמו יציבות ושגשוג כלכלי ברצועת עזה.
התפיסה כי פיתוח ושגשוג כלכלי וחברתי יובילו ליציבות ביטחונית ולמניעת סכסוך בעזה הובילה מבלי משים להתעלמות מהממד הדתי הפונדמנטליסטי של חמאס כארגון טרור אסלאמי קיצוני המחויב בגלוי להשמדת מדינת ישראל. מקבלי ההחלטות ובכירים במערכת הביטחון בישראל ראו את התנהגותו של חמאס דרך זוויות ראייה מערביות ו"רציונליות", תוך התעלמות מטבעו האמיתי של האויב שמולו הם התמודדו.
אומנם במישור המדיני נשמרה האפשרות להביס את חמאס והיו תוכניות תקיפה צבאיות שהוכנו לשם כך, אך אפשרות זו מעולם לא נחשבה כדרך פעולה רצינית. תחת זאת, היא שימשה בעיקר כלי מיקוח לשמירת ההרתעה נגד חמאס. על אף כישלונות חוזרים ונשנים להרתיע את חמאס ולהוביל לשקט ביטחוני ארוך טווח – שכן משנת 2008 ועד 2023 התרחשו כשמונה מבצעים צבאיים משמעותיים ברצועת עזה – ההנהגה הפוליטית בישראל נותרה איתנה בגישתה, ואסטרטגיית ההרתעה עמדה על כנה.
החל ממארס 2018 אימץ חמאס אסטרטגיה של פעולות נגד ישראל במסגרת מה שמכונה בספרות המחקרית וקהיליית ההגנה והמודיעין בעולם "האזור האפור"(Gray-Zone) . במסגרת אסטרטגיה זו השתמש חמאס בעיקר באמצעים "אזרחיים" לכאורה, בשילוב עם טקטיקות צבאיות ברמת עצימות נמוכה. מטרת חמאס הייתה להמשיך את האלימות ואת הסכסוך עם ישראל, תוך הימנעות מתגובה ישראלית עוצמתית. אסטרטגיית האזור האפור, כשמה כן היא, שמרה על הפעולות של חמאס על התפר שבין מלחמה ל"רגיעה" וחישקה את ישראל. מציאות זו גרמה לישראל להמשיך באסטרטגיית ההרתעה מול חמאס, ואף להעמיק אותה, מתוך מחשבה כי חמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה. יתרה מזאת, בשנים האחרונות עשתה ישראל מאמץ לתקוף רק את הג'יהאד האסלאמי, במטרה לבדל אותו מחמאס, לסכסך בין שני ארגוני הטרור, ולמנוע מחמאס להיכנס למערכה נגד ישראל.
בהתאם למדיניות "האזור האפור" של רוסיה בעשורים האחרונים, במיוחד בעימות שלה עם אוקראינה, התברר כי גם מדיניות האזור האפור של חמאס נועדה לבלבל את ישראל ולטשטש את הכנות ארגון הטרור לפתיחת מלחמה נגד ישראל. בסופו של דבר, אסטרטגיית ההרתעה הישראלית התפוררה כליל, ואפשר לומר שהתפרקה, במיוחד לנוכח האירוע הביטחוני החמור ביותר שחוותה מדינת ישראל אי פעם ואחד האירועים החמורים בתולדות העם היהודי.
החלטת ממשלת ישראל הנוכחית לצאת למלחמה נגד חמאס, שמטרתה הכרעת חמאס ויישום שליטה ישראלית ביטחונית ביום שלאחר המלחמה, מעידה על ההתפכחות וההתפקחות של ישראל בנוגע לאויביה בדרום: ישראל עוברת מאסטרטגיה של הרתעה לאסטרטגיה של הכרעה וניצחון. אולם, השינוי במדיניות הישראלית חייב להיות מיושם גם בזירות אחרות, ולא להיות מוגבל רק לזירת עזה. ישראל חייבת לדאוג כי אויביה יוכרעו גם ביהודה ושומרון ובלבנון, במטרה למנוע הישנות של מתקפות 7 באוקטובר בזירות אלה.
הכרעה – גם בזירות נוספות
המציאות ביהודה ושומרון מוכיחה כי הרשות הפלסטינית לא רוצה וגם לא יכולה לסכל טרור בשטחה. זאת, בין כתוצאה מחולשה מדינתית והיעדר משילות, ובין כתוצאה מחוסר רצון להציג לציבור הפלסטיני כאילו הרשות משתפת פעולה עם ישראל (וכך לאשש את טענת חמאס והג'יהאד האסלאמי נגדה). יתרה מזאת, הרשות הפלסטינית מסיתה ללא הפסקה נגד ישראל והעם היהודי באמצעות מערכות החינוך, התרבות והספורט, ואף מעודדת ותומכת ברצח יהודים באמצעות העברת כספים למשפחות מחבלים.
אלמלא הנוכחות הישראלית האזרחית בשטחי יהודה ושומרון, סביר מאוד להניח כי הרשות הפלסטינית הייתה קורסת במהרה בשל התמיכה הנרחבת בחמאס והיעדר הנוכחות הביטחונית (שנדרשת כיום בשל ההתיישבות היהודית שם), מה שעלול היה להוביל לניסיונות של תפיסת השלטון בכוח על ידי חמאס. דוגמה לכך התקבלה בשנת 2014, לאחר שנחשף כי שב"כ הצליח לסכל תוכנית של חמאס להשתלט על הרשות הפלסטינית, תוך עצירת 93 פעילי חמאס מרחבי יהודה ושומרון. במסגרת התארגנות זו הוקמו חוליות טרור ב-46 ערים וכפרים פלסטיניים – בג'נין שבצפון, בשכם, במזרח ירושלים, ברמאללה ואף בחברון.
ואומנם, בשנים האחרונות אפשר לראות כי ביהודה ושומרון התפתחו מוקדי טרור מרכזיים ועצמאיים, בעיקר בצפון השומרון. לצד זאת, הטרור הפלסטיני נגד ישראל נמשך גם מאזורים המצויים תחת שליטת הרשות הפלסטינית.
על מנת למנוע את המשך הפגיעה הביטחונית במדינת ישראל ובאזרחיה, נדרש – כמו בעזה – מבצע צבאי נרחב, מתמשך ורצוף, המכוון לעומק ולמרכז הכובד של האויב. רק במבצעים צבאיים נרחבים, שבהם צה"ל מכתר את האזור ומגיע למקום במהירות, אפשר להשמיד באופן משמעותי את רוב התשתיות הצבאיות של ארגוני הטרור, לפגוע בהנהגה הבכירה של ארגוני הטרור, ולחסל את הנהגת ופעילי הטרור של הארגונים – מרכיבים המהווים את מרכז הכובד של האויב. לעומת זאת, במהלך פשיטות ומבצעים מוגבלים, מצליחים פעילי הטרור ומנהיגיהם לברוח אל תוך מחנות הפליטים או לעבור מעיירה אחת לאחרת, וכן להחביא או להעביר אמצעי לחימה לפני שכוחות צה"ל מצליחים להגיע אליהם.
בלבנון, חזבאללה הפך לאיום המרכזי, העיקרי והחמור ביותר על מדינת ישראל באזור. מאז מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, חזבאללה התעצם משמעותית. ארגון הטרור השיעי מחזיק בכ-200 אלף רקטות וטילים, שמאות מתוכם הם טילים מדויקים. הוא מונה למעלה מ-50 אלף לוחמים, כולל "כוח רדואן", המהווה יחידת עילית שמטרתה לחדור לשטח ישראל ביום פקודה ולהשתלט על יישובים בצפון. נוסף על כך, חזבאללה מחזיק במערך אווירי של אלפי כטב"מי נפץ המסוגלים לשאת חימוש, או כטב"מים "מתאבדים" (כלי חימוש משוטטים), כולל רחפני נפץ ורחפנים לצורכי מודיעין. כמו כן, ברשות חזבאללה טילי חוף-ים מסוג C-802 תוצרת סין ו"יאחונט" תוצרת רוסיה, וכן טילים נגד טנקים מסוג "קורנט". ייתכן כי לחזבאללה יש גם מערכות הגנה נגד מטוסים, אך לא באיכות ובכמות המאיימת על חופש הטיסה הישראלי.
בשנים האחרונות ההרתעה הישראלית הולכת ונשחקת. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא תקיפותיה המתמשכות של חזבאללה נגד ישראל, הן בשיגורי רקטות והן בשיגורי כטב"מים מתאבדים מאז תחילת המלחמה בעזה. במקביל, ישראל פינתה מעל 20 יישובים בצפון. מדובר על ההסלמה המשמעותית והחמורה ביותר בין ישראל לחזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה.
כבר עתה נשמעות טענות מפי ראשי רשויות ותושבים בצפון המביעים חשש לחזור לביתם לאחר המלחמה בעזה, מחשש לאירוע דומה למה שהתרחש ב-7 באוקטובר. הללו דורשים ממשלת ישראל לטפל באיום של חזבאללה כתנאי לכך שיחזרו ליישובים. פעילות כזו חייבת לכלול יישום מלא של החלטה 1701 במועצת הביטחון של האו"ם, שמשמעותה דחיקת חזבאללה מחוץ לדרום לבנון, מעבר לנהר הליטני. לא למותר לציין כי יישום כזה הינו אפשרי אך ורק באמצעות מלחמה רחבה בצפון, שתכלול תמרון יבשתי לתוך לבנון, כיבוש דרום לבנון, השמדת תשתיות לאומיות חיוניות בלבנון (גשרים, תחנות כוח, תשתיות תקשורת ועוד), פגיעה במוסדות שלטון והחרבת ביירות וערים מרכזיות נוספות.
האיומים מיהודה ושומרון ומלבנון מתקיימים ברקע ההתקדמות של איראן בתוכנית הגרעין הצבאי שלה. ההערכה היא כי איראן תוכל לפתח פצצה גרעינית בתוך שנתיים, ועל כן ישראל תצטרך לקבל החלטות היסטוריות וכבדות משקל גם בכל הנוגע לאיום האיראני. לכן, על ישראל לדאוג לפחות לסיים לטפל באיום העיקרי מלבנון לפני שהיא מטפלת באיום מאיראן. עם זאת, יש לציין כי גם אם לישראל יש יכולת לנהל מלחמה רב-זירתית, האינטרס הישראלי כרגע הוא להתמקד בזירה אחת, תוך סיום מוצלח של המלחמה ברצועת עזה. לאחר מכן, ישראל תצטרך לטפל באיום מלבנון ורק לאחריו ביהודה ושומרון.
ד”ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה ולביטחון לאומי, חוקר ב”מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון” ובתנועת “הביטחוניסטים”. הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.
