היום לפני שמונה שנים, ב־14 במאי 2018, שבעים שנה בדיוק לאחר הכרזת העצמאות של דוד בן־גוריון, הונף דגל ארצות הברית מעל שגרירותה החדשה בירושלים. עבור רבים בעולם היה זה מהלך סמלי נוסף. עבור ישראל, היה זה הישג בעל משמעות מדינית והיסטורית עמוקה בהרבה: הוכחה לכך שהדרך ליציבות איננה עוברת דרך הכחשת המציאות הריבונית של ישראל בירושלים, אלא דווקא דרך ההכרה בה. זה היה גם ניצחון האמונה בצדקת הדרך על פני הפחד מבידוד בינלאומי.
שנים ארוכות נאמר לישראל כי הכרה בירושלים כבירתה תפגע ביציבות האזורית, תערער את היחסים עם העולם הערבי ותוביל להסלמה. אך בפועל קרה ההפך. מדינות ערב המתונות לא ניתקו מגע עם ישראל, הסכמי אברהם נולדו זמן קצר לאחר מכן, ומעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל רק התחזק.
העברת השגרירות מהווה גם תיקון של עיוות היסטורי מתמשך. במשך אלפי שנים ירושלים הייתה לב הזהות הלאומית היהודית. שום אומה או דת אחרת לא קבעה אותה כבירתה, ושום עם אחר לא נשא את שמה בתפילתו, בזיכרונו ובתודעתו הלאומית כפי שעשה העם היהודי.
אך הלקח המרכזי של אותו יום איננו רק היסטורי. הוא מדיני.
אי אפשר לבסס שלום על יסודות של שקר. אמת מדינית איננה מכשול לשלום, אלא תנאי מוקדם לו. במשך עשרות שנים דחו נשיאים אמריקנים פעם אחר פעם את יישום החוק להעברת השגרירות לירושלים, מתוך אמונה שהעמימות המדינית תסייע לקדם פתרון. הנשיא דונלד טראמפ בחר לשבור את הקונספציה הזו, כשהבין כי דחיית ההכרעה לא קידמה שלום אלא שימרה אשליה. ולכן מתוך ראיה ריאליסטית הסיק אז ואמר: "אתגרים ישנים דורשים גישות חדשות."
בישראל ראוי לזכור גם את ממד האומץ שבהחלטה הזו. הנשיא דונלד טראמפ בחר לקבל החלטה שרבים בוושינגטון הזהירו מפניה במשך עשרות שנים, אך ההיסטוריה הוכיחה כי דווקא ההכרה באמת חיזקה את היציבות ולא החלישה אותה. ביום זה, אנו כאן בישראל, זוכרים למנהיגים ידידים לא רק מילים חמות, אלא גם החלטות אמיצות שנצרבו בדברי ימי העם היהודי ומדינת ישראל.
הלקח שעל ישראל לזכור ברור גם היום: מדינות מכבדות עמים המכבדים את עצמם. מדיניות חוץ איננה נבנית רק על ניסוחים דיפלומטיים, אלא על עמוד שדרה לאומי. כאשר ישראל עמדה באופן ברור על זכותה בירושלים, היא גילתה שהעולם איננו מכבד חולשה או היסוס, אלא עקביות, עוצמה ואמונה בצדקת הדרך. ישראל הצליחה דווקא משום שסירבה להתנצל על עצם קיומה ועל בירתה.
בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, אי אפשר לבנות שלום על עמימות שנועדה לשמר אשליה. מי שמנסה לרצות באמצעות טשטוש של אמת היסטורית איננו מקרב פתרון, אלא מאריך את חיי השקר. לעומת זאת, מנהיגות המחברת בין אמת היסטורית לבין החלטה מדינית אמיצה היא זו שמשנה את גבולות האפשר ומקרבת פתרונות בני קיימא.
