הכותב הינו סגן ראש המכון למדיניות ביטחון של תנועת הביטחוניסטים (IDSF), לשעבר יועץ מדיניות לשר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר.
היום לפני 87 שנה, ב-19 באוגוסט 1939, נחתם במוסקבה החוזה הכלכלי, במה שיהפוך תוך ימים ספורים לאחד ההסכמים הציניים, האכזריים והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה המתועדת: הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בהסכם התחייבה גרמניה למכור ציוד, מכונות ומוצרים לברית המועצות, תמורת אספקת מצרכי מזון וחומרי גלם.
ימים ספורים לאחר מכן, ב-23 באוגוסט, חתמו שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, על הסכם אי-התוקפנות, שאליו צורף נספח סודי שחילק את מזרח אירופה בין שני הדיקטטורים המפלצתיים של המאה ה-20.
על הנייר, ההסכמות בין ברלין למוסקבה הבטיחו יציבות: שיתוף פעולה כלכלי, אי-תוקפנות ושקט ביטחוני. במציאות, הן סייעו להכין את הקרקע למלחמה. ההסכם הסיר מבחינת היטלר את החשש המיידי ממלחמה בשתי חזיתות ואפשר לו לפלוש לפולין ב-1 בספטמבר 1939. שבועות ספורים לאחר מכן פלשה ברית המועצות לפולין ממזרח. במקביל, שיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי המדינות נמשך, וברית המועצות סיפקה לגרמניה חומרי גלם חיוניים שסייעו למאמץ המלחמתי שלה.
אלא שגם הברית הצינית בין הדיקטטורות הייתה זמנית. פחות משנתיים לאחר חתימת ההסכם, ב-22 ביוני 1941, הפר היטלר את התחייבותו ופתח במבצע ברברוסה, הפלישה רחבת ההיקף לברית המועצות. בתוך שעות הפך השותף של אתמול לאויב של היום. ההבטחות שנחתמו במוסקבה התגלו כחסרות ערך מול שאיפותיו האמיתיות של המשטר הנאצי, והאשליה שלפיה הסכם עם אויב אידיאולוגי יכול לבטל את מטרותיו ארוכות הטווח התנפצה במחיר דמים עצום.
הלקח ההיסטורי מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב אינו עוסק רק בהיסטוריה אירופית רחוקה, אלא בליבת השקפת עולמנו הציונית-לאומית: אסור לעולם לסמוך על הסכמים או ערבויות בינלאומיות שנחתמים מול רודנים, משטרים טוטליטריים וארגוני טרור.
הנטייה להאמין כי כל סכסוך ניתן לפתרון באמצעות דיפלומטיה, משא ומתן וחוזה חתום, היא עיוורון מרצון. תפיסה זו מניחה בטעות כי כל השחקנים בזירה הבינלאומית חולקים את אותם ערכים יסודיים: קדושת החיים, רציונליות כלכלית, ומחויבות לכיבוד הסכמים.
אולם, כאשר עומדים מול משטרים וארגונים שאינם מחויבים לערכי הליברליזם והמוסר הבסיסי, מניירות תרבותיות אינן אלא כסות להתחמשות והערכות למכה הבאה.
ראו את משטר האייתוללות באיראן. במשך שנים ניסה המערב לפתור את סוגיית הגרעין האיראני באמצעות הסכמים דיפלומטיים (כדוגמת הסכם הגרעין ב-2015). איראן חתמה, חייכה למצלמות והמשיכה להלבין את תוכנית הגרעין שלה, לממן שלוחות טרור ברחבי המזרח התיכון, ולהצהיר בגלוי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל. עבור משטר טוטליטרי רדיקלי, הסכם אינו יעד לשלום, אלא כלי טקטי להרוויח זמן, להפחית לחצים ולבנות עוצמה לקראת עימות.
הדברים נכונים מקל וחומר כשמדובר בארגוני טרור רצחניים כמו חמאס. הניסיונות החוזרים ונשנים להגיע לעסוקות, ל"הסדרות", ל"הבנות" ולפסקות אש מול ארגון שחרת על דגלו את השמדת ישראל, הוכחו כקונספציה הרסנית. ה-7 באוקטובר פיקח את עיניו של כל מי שסירב לראות: חמאס ניצל כל סבב של שקט וכל "הבנה" כדי להתחמש, לחפור מנהרות ולתכנן את הטבח הנורא ביותר מאז השואה. עבור ארגון טרור ג'יהאדיסטי, כל הסכם הוא רק מנוחה קצרה לצורך אגרסיות עתידיות.
הציונות כמענה לאשליות
התפיסה הציונית-רויזיוניסטית מציבה אלטרנטיבה ברורה ופיכחת: קיר הברזל.
התפיסה הלאומית אינה נשענת על חסדי העמים, ולא על חתימותיהם של עריצים. הרצל, ז'בוטינסקי ומייסדי הציונות הבינו כי ביטחונו של העם היהודי יכול להישען אך ורק על עוצמתו שלו – הצבאית, הכלכלית והרוחנית.
כאשר מנהיגים בעולם או בישראל מדברים על "הסדרים מדיניים" עם גורמים שאינם מכירים בזכותנו להתקיים, עלינו להזכיר את ה-19 באוגוסט 1939. עלינו להבהיר:
• אין אמונה ברודנים: משטר שדיכוי זכויות אדם ואלימות הם חלק ממהותו, לעולם לא יכבד הסכם עם מדינה חופשית.
• עוצמה היא הערובה היחידה: הרתעה צבאית נחרצת, נכונות להכרעה וריבונות לאומית חזקה הן הבטוחות היחידות לשלום ולאמינות.
• ניתוח מציאות מבוסס אידאולוגיה ולא משאלת לב: יש לשפוט ארגוני טרור ומשטרים קיצוניים לפי האידאולוגיה והמעשים שלהם, ולא לפי ניתוח הטקטי של הסכם כזה או אחר.
שמונים ושבע שנה לאחר שנחתמה העסקה הצינית במוסקבה, ישראל חייבת להמשיך להוביל מדיניות ביטחונית תקיפה, פיכחת ועצמאית. הסכמים עושים עם מדינות חפצות חיים ומשטרים שומרי חוק; מול עריצים וארגוני טרור, רק כוח, הכרעה והסתמכות על עצמנו יבטיחו את נצח ישראל.
