ב-17 ביוני 1948, כחודש בלבד לאחר ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ובעוד ישראל נלחמת את מלחמת קוממיותה, החליטה מחלקת המדינה של ארה"ב, בגיבוי מועצת הביטחון של האו"ם, על הטלת אמברגו נשק למזרח-התיכון. ההחלטה האמריקאית הדרמטית הציבה את היישוב היהודי ואת הנהגת המדינה הצעירה בפני סכנה קיומית מיידית. בשעה שצבאות ערב הסדירים פלשו לארץ כשהם חמושים בנשק בריטי וצרפתי, מצאה עצמה ישראל בנחיתות חומרית עצומה.
דוד בן-גוריון הבין כי ללא פתרונות מהירים ויצירתיים, המערכה תוכרע לרעה. האסטרטגיה שלו התבססה על שלושה צירים מרכזיים: עקיפת האמברגו וגיוון מקורות (העסקה הצ'כית) – נשק קל, תחמושת ואף מטוסי קרב ראשונים (מסרשמיט) הובאו במבצעים מורכבים ("בלק"), ושינו את פני המערכה; מערך רכש חשאי ומתוחכם – הקמת רשת של סוכנים, אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) וקשרים עם הקהילות היהודיות בעולם כדי לרכוש עודפי נשק ממלחמת העולם השנייה, להסוות אותם כציוד אזרחי ולהבריחם לארץ; מיסוד ופיתוח תעשייה ביטחונית מקומית – תחת הבנה עמוקה כי "אם אין אני לי, מי לי", בן-גוריון דחף לשדרוג מפעלי התעשייה הצבאית המחתרתיים (תע"ש) לייצור עצמי של תתי-מקלע (סטן), מרגמות, חומרי נפץ ותחמושת, שהיוו את הבסיס המוקדם לתעשיות הביטחוניות של ימינו.
האירועים של יוני 1948 מהווים שיעור היסטורי מדויק, המהדהד בעוצמה גם במציאות המורכבת של מדינת ישראל כיום.
גם כיום, התלות הגדולה של ישראל בארצות הברית באספקת חימוש מתקדם (מיירטים, פצצות חכמות, חלקי חילוף ופלטפורמות מרכזיות) ובמטרייה דיפלומטית – חושפת את המדינה לסיכונים, כאשר האינטרסים של המעצמות משתנים, או כאשר שיקולי פנים אמריקאיים מכתיבים האטה ועיכוב במשלוחים.
כמעשה בן גוריון, מדינת ישראל מחויבת להמשיך ולהעמיק באופן דרמטי את יכולות הייצור העצמאיות של התעשיות הביטחוניות שלה, בייחוד בתחומי ליבה כמו חימוש כבד, פגזים ומיירטים, כדי להבטיח "אורך נשימה" במערכות ממושכות ללא תלות ברכבת אווירית זרה.
לצד התעשיות המקומיות, גוברת החשיבות בגיוון משענות אסטרטגיות: התפיסה לפיה אין להישען על קנה רצוץ אחד בלבד נותרה נכונה. לצד שימור וטיפוח הברית החיונית והאסטרטגית עם ארה"ב, על ישראל לחתור בקביעות לגיוון שותפויות פוליטיות וביטחוניות ברחבי העולם ולייצר מרחב תמרון דיפלומטי וכלכלי שיקטין את פגיעותה ברגעים מכריעים.
הלקח הלאומי מיוני 1948 ברור: תמיכה בינלאומית ומעצמתית היא נכס יקר ערך, אך חופש הפעולה המבצעי והיכולת להגן על עצמנו חייבים להישען, בסופו של דבר, על כוחנו המקומי ועל היכולת להבטיח את צרכינו החיוניים במו ידינו.
