נכתב ע״י שמעון רפאלי סגן ראש המכון למדיניות ביטחון בתנועת הביטחוניסטים
היום, לפני 84 שנה, ב-22 ביולי 1942, החל הפרק החשוך ביותר בתולדותיו של גטו ורשה: "האקציה הגדולה". מבצע סודי זה, שהיה חלק מ"מבצע ריינהרד" בראשו עמד אודילו גלובוצניק והיה אירוע מרכזי בשואת יהודי פולין. היהודים בגטו ורשה הוכו והובלו לאומשלגפלאץ ("כיכר השילוח") בגטו. משם הם נלקחו ברכבות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה. המשלוחים הגדולים ביותר של היהודים מגטו ורשה למחנה המוות התרחשו בתשעה באב (23 ביולי) וביום כיפור של אותה השנה (21 בספטמבר).
התאריך נבחר בכוונת מכוון בערב הצום. בח' באב תש"ב (21.7.1942) פשטו כוחות הס"ס (S.S) על מטה היודנראט בוורשה, עצרו את מרבית יושביו, והודיעו לנותרים כי הוחלט לפנות את יהודי הגטו ליישוב מחדש במזרח. משימת ארגון משלוחים הוטלה על היודנראט, וראשיו נצטוו לוודא שמדי יום יתייצבו בכיכר ה"אוּמְשְלַגְפְּלָץ" כששת אלפים יהודים. בתחילה, האמינה אוכלוסיית הגטו כי מדובר במשלוח למקומות נוחים יותר מהגטו הצפוף והרעב. גם הפיתויים בדמות שלושה ק"ג לחם וק"ג ריבה שהבטיחו הגרמנים למתייצבים לגירוש עשו את שלהם. אולם, עד מהרה הובהרה התמונה ולפיה הרכבות הגדושות עושות דרכן להשמדה בטרבלינקה. אוכלוסיית הגטו ניסתה להימלט מהגירוש, והמונים צבאו על בתי חרושת, שאישור העבודה בהם היה אמור להגן מפני חטיפה לאוּמְשְלַגְפְּלָץ. מעשה זה לא תמיד עזר לעובדים, ובוודאי לא לבני משפחותיהם. בתחילת הגירוש, שלח ראש היודנראט, אדם צ'רניקוב, יד בנפשו, וממלאי מקומו שיתפו פעולה עם הגרמנים במחשבה כי כך ינצלו חייהם וחיי קרוביהם. למעלה מרבע מיליון יהודים נשלחו במהלך הקיץ, עד סיומה של "האקציה הגדולה", אל מותם בטרבלינקה.
הסמליות כנשק
אחד הפרטים המצמררים והמשמעותיים ביותר באקציה הגדולה אינו טכני, אלא תרבותי ופסיכולוגי: התזמון. המשלוחים הגדולים והמאסיביים ביותר של יהודי ורשה אל מותם התרחשו ביומיים הקדושים והרגישים ביותר בלוח השנה העברי: בתשעה באב (23 ביולי 1942, למחרת פתיחת המבצע) וביום הכיפורים של אותה השנה (21 בספטמבר 1942).
בחירת התאריכים הזו לא הייתה מקרית. היא לא נבעה משיקולים לוגיסטיים של לוחות זמנים של רכבות, אלא מתוך כוונת מכוון מרושעת ומתוכננת היטב, ומלמדת אותנו לקח על טבעו של המאבק הקיומי של העם היהודי: אנטישמיות קיצונית ואידיאולוגיות רצחניות אינן שואפות רק להשמדה פיזית, אלא לשבירה מוחלטת של הרוח והמורשת. הנאצים הבינו היטב את כוחם של ימי הזיכרון והתענית היהודיים. בבחירתם בתשעה באב – יום חורבן בתי המקדש והגלות – וביום כיפור – יום הדין והסליחה – הם ביקשו להעצים את תחושת חוסר האונים. הם רצו שהיהודי השפוף, המובל אל קרון המשא, ירגיש כי ההיסטוריה שלו קורסת עליו, ובכך למנוע התנגדות ולייצר תבוסתנות מוחלטת.
תופעה זו אינה נחלת העבר והיא חוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך כל ההיסטוריה היהודית, שבה השתמשו אויבינו בלוח השנה שלנו ככלי נשק פסיכולוגי ומבצעי: החל מגירוש יהודי אנגליה שנכנס לתוקפו בתשעה באב 1290, דרך גירוש ספרד שמועד הפינוי הסופי שלו נקבע לתשעה באב 1492, ועד לעת החדשה – עם החלטתן של מצרים וסוריה לפתוח במלחמת פתע ביום הכיפורים 1973, הפיגוע הרצחני במלון פארק בנתניה בליל הסדר 2002, וטבח ה-7 באוקטובר 2023 ביום שמחת תורה.
בכל המקרים הללו, אויבנו בחרו במכוון במועדי ישראל, משום שהם במאבק דתי, תרבותי ואידיאולוגי, נגד עצם הזכות של העם היהודי להתקיים כלאום בעל מורשת משלו.
מכאן עולה הלקח האסטרטגי העליון: עוצמה צבאית וטכנולוגית לבדה אינה מספקת; היא חייבת להיות מעוגנת בחוסן רוחני ובתודעה היסטורית עמוקה. רק מתוך הבנת עומק השורשים הלאומיים שלנו – ופענוח הניסיונות השיטתיים של האויב לגדוע אותם – נשכיל לבנות את כוח העמידה הנדרש מול האיומים הקיומיים של ההווה והעתיד.
'האקציה הגדולה', שהחלה בח' באב והגיעה לשיאה הטרגי בתשעה באב וביום הכיפורים, נותרת תזכורת נצחית לכך שהגנת העם היהודי אינה מסתכמת במשימה טקטית של שמירת גבולות. זוהי משימה היסטורית של הבטחת נצח ישראל ושמירת גחלת הקיום הלאומי.
