ההיסטוריה הישראלית מלמדת אותנו שוב ושוב שגבולותיה של מדינת ישראל נקבעים בחורש תלמי השדות.
היום לפני 75 שנים, בבוקר ה-27 ביולי 1951, עלו כ-100 צעירים לשדותיה הנטושים של בארות יצחק הישנה, מאות מטרים בלבד מצידה המזרחי של רצועת עזה. הם קראו לעצמם "נחלאים א'", שהפכה לימים לקיבוץ נחל עוז, והיה ראשון למאות היאחזויות הנח"ל ברחבי הארץ, שעיצבו את מפת הביטחון של המדינה הצעירה.
מתוך תפיסה ציונית אקטיבית, חברי נחל עוז לא רק הגנו על הגבול, הם הגדירו אותו. מול הצל המאיים של הרצועה, צמחה רפת משגשגת, והשדות עובדו עד המטר האחרון. זו לא הייתה רק חקלאות; זו הייתה אסטרטגיה ביטחונית לאומית אותה הנחה יוסף טרומפלדור:
"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו".
האחיזה במגל ביד אחת ובחרב ביד השנייה, תבעה מחיר כבד. בשנות ה-50, סבל הקיבוץ מפעילות טרור קבועה, מיקושים וחדירות של מסתננים (פדאיון) שגנבו יבול חקלאי. בבוקר ה-29 באפריל 1956, יצא מפקד הקיבוץ, רועי רוטברג הי"ד, בן ה-21 כשהוא רכוב על סוסתו אל שדות הקיבוץ כדי לגרש מסתננים שקצרו את התבואה. במקום נערך לו מארב מתוכנן שבו השתתפו שוטר פלסטיני, פלאח, קצין ושני חיילים מצרים. הם ירו ברוטברג, גררו את גופתו אל מעבר לגבול לרצועת עזה והתעללו בה.
על קברו הפתוח נשא הרמטכ"ל דאז, משה דיין, את אחד הנאומים המכוננים והמפוכחים בתולדות הציונות – הספד שהגדיר את מציאות חיינו בארץ הזו:
"לנו לעשות דין וחשבון עם עצמנו… אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים… אנו דור התנחלות, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית."
עשרות שנים לאחר מכן, שילם הקיבוץ מחיר כואב נוסף עם הירצחו של הילד דניאל טרגמן הי"ד בשלהי מבצע "צוק איתן". אך גלי השכול לא שברו את הרוח. כיום, הקיבוץ כבר מונה כמאה ועשרים משפחות, לצד מכינה קדם-צבאית ומוסדות חינוך שוקקים שמהווים בית למשפחות צעירות מכל גווני החברה הישראלית.
בבוקר השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023, עמדה תפיסת הביטחון של נחל עוז במבחן הדמים הקשה מכולם. מחבלי חמאס פשטו על הקיבוץ וטבחו בתושביו, התושבים והלוחמים שהיו במקום ניסו להלחם במרצחים בכל כוחם, אך בקרבות בקיבוץ ובמוצב הסמוך נרצחו עשרות, רבים נפצעו ואחרים נחטפו לעזה. היישוב פונה כליל, וחבריו נפוצו ברחבי הארץ, אבל ההחלטה לשוב הייתה ברורה כבר מראשית הדרך.
החודשים שחלפו מאז הטרגדיה הקשה אינם רק סיפור של חורבן, אלא פרק מפואר של תקומה. בעבודה סיזיפית, מתוך אבל כבד אך בראש מורם, החל שיקום מתמשך של הבתים, המוסדות, הגינות, ובעיקר של הקהילה.
כיום, מתוך האפר והאובדן, נחל עוז חוזרת לחיים. הטרקטורים שוב עולים על הקרקע, והשדות נחרשים שוב עד לקו הגבול ממש.
נחל עוז ענתה את התשובה הציונית ההולמת ביותר לאויבינו, להמשיך לחרוש, לנטוע, לבנות ולחיות, ובהתאם לססמת הקיבוץ: "עד התלם האחרון".
הכותב הינו סגן יושב ראש המכון למדיניות ביטחון של תנועת 'הביטחוניסטים', ושימש בעברו כיועץ מדיני לשר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר.
