ישנם ניצחונות שאינם מסתיימים בשדה הקרב. הם משנים את האופן שבו אויביה, הקרובים והרחוקים, תופסים אותה.
מבצע יונתן היה אחד מהם.
היום, לפני חמישים שנה, ב-3 ביולי 1976, נחטף מטוס אייר פראנס בדרכו מתל אביב לפריז. החוטפים, מחבלים פלסטינים וגרמנים, הטיסו אותו לאנטבה שבאוגנדה, תחת חסותו של הרודן אידי אמין. לאחר הנחיתה ביצעו המחבלים סלקציה בין בני הערובה: מרבית הנוסעים שאינם יהודים או ישראלים שוחררו, ואילו הישראלים והיהודים נותרו בשבי תחת איום הוצאה להורג.
דרישותיהם היו ברורות: שחרור עשרות מחבלים הכלואים בישראל ותשלום כופר. האלטרנטיבה הייתה רצח בני הערובה.
על הנייר, כל היתרונות היו של הטרור.
המרחק היה עצום. האויב היה מבוצר. המודיעין היה חלקי. הזמן פעל לטובת החוטפים. הסיכונים נראו בלתי נתפסים.
לכאורה, ישראל עמדה בפני שתי אפשרויות בלבד.
להיכנע לטרור, לשחרר מחבלים ולהבטיח שחטיפות נוספות יבואו בעקבותיהן.
או לדחות את האולטימטום ולפעול צבאית, למרות שהסיכויים נראו קלושים.
ישראל בחרה באפשרות השנייה.
לאחר דיונים קשים אישרה ממשלת ישראל את אחת הפעולות הנועזות ביותר שביצע צה"ל מעולם. ארבעה מטוסי הרקולס המריאו בחשאי, טסו יותר מ-4,000 קילומטרים בגובה נמוך, נחתו בלב מדינה עוינת, ובתוך פחות משעה הכריעו את המחבלים, השמידו את הכוח האוגנדי שסייע להם, וחילצו את רובם המכריע של בני הערובה.
זה לא היה רק מבצע חילוץ. זו הייתה הצהרה אסטרטגית.
ישראל הבהירה לעולם שדם יהודים אינו הפקר. שכל פעולת טרור, נועזת ככל שתהיה, אינה מקנה חסינות, ושגם כאשר האויב בטוח שניצח, עדיין ייתכן שהקרב רק מתחיל.
מאחורי ההצלחה עמדו לוחמים ומפקדים שהיו מוכנים לקחת על עצמם סיכון אישי כמעט בלתי נתפס, לצד מנהיגות שנשאה על כתפיה אחריות כבדה מתוך תחושת שליחות עמוקה להגן על אזרחי ישראל ועל כבודו של העם היהודי.
בראשם עמד סגן אלוף יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, שנפל במהלך ההסתערות והפך לסמל של מנהיגות קרבית, אומץ לב ומסירות אין קץ למדינת ישראל.
מבצע יונתן קבע עיקרון אסטרטגי שממשיך ללוות את ישראל עד היום.
תפקידה של מערכת הביטחון אינו להסתגל לאיומים, אלא לשלול מן האויב את תחושת הביטחון שלו .
ביטחון לאומי אינו נשען על תגובה בלבד. הוא נשען על יוזמה.
גם לארגוני הטרור נשלח מסר ברור:
מרחק גיאוגרפי אינו מעניק ביטחון.
גם ריבונות של מדינה תומכת טרור אינה מעניקה חסינות.
גם כיום אויביה של ישראל ממשיכים לבחון את נחישותה. הלקח מאנטבה נותר בעינו: אין לאפשר לטרור להכתיב את כללי המשחק. יש ליטול את היוזמה, להעביר את המערכה לשטח האויב ולהילחם עד להכרעתו.
הזוכר מנצח.
