כאשר העולם הערבי מציין את "יום הנכסה", יום התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, ראוי לזכור את המציאות שקדמה למלחמה. ישראל לא יצאה למערכה מתוך שאיפה להרחיב את גבולותיה, אלא מתוך הצורך להבטיח את עצם קיומה. נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר גירש את כוחות האו"ם מסיני, הכניס כוחות צבא גדולים לחצי האי, חסם את מצרי טיראן לשיט ישראלי והקים חזית צבאית משותפת עם סוריה וירדן. במקביל נשמעו ברחבי העולם הערבי הצהרות חוזרות ונשנות על הכוונה להביא לחיסולה של מדינת ישראל.
בישראל הבינו היטב את משמעות ההתפתחויות. מדינה שרוחבה במרכז הארץ עמד על קילומטרים ספורים ניצבה מול קואליציה אזורית שאיימה על עצם קיומה. עבור דור שהקים את המדינה מתוך חורבות הגלות והשואה, לא היה זה עוד עימות גבולות, אלא מבחן היסטורי לעצם יכולתו של העם היהודי להגן על ריבונותו.
גם בשבועות שקדמו למלחמה נעשו מאמצים מדיניים להימנע מעימות. אולם כאשר התברר כי האיום אינו מוסר וכי חופש השיט, הביטחון הלאומי וההרתעה הישראלית נמצאים בסכנה, קיבלה ישראל החלטה אסטרטגית גורלית. ב-5 ביוני פתחה במבצע "מוקד", שבמהלכו השמיד חיל האוויר הישראלי בתוך שעות את עיקר כוחו של חיל האוויר המצרי ובהמשך גם את חילות האוויר של סוריה וירדן. בתוך זמן קצר השתנתה תמונת המערכה כולה וישראל זכתה ביתרון ראשוני אדיר.
במהלך שישה ימים בלבד חוללה ישראל מהפך אסטרטגי חסר תקדים. אך משמעות הניצחון חרגה הרבה מעבר להישג הצבאי.
מלחמת ששת הימים העניקה לישראל שני נכסים היסטוריים ולאומיים בעלי משמעות עצומה: עומק אסטרטגי וחיבור מחודש למרכזי הזהות של העם היהודי.
מבחינה ביטחונית, ישראל חדלה להיות מדינה צרה ופגיעה, שבמקומות מסוימים רוחבה היה פחות מ-15 קילומטרים. קווי שביתת הנשק של 1949 הותירו את המדינה חשופה ופגיעה. לאחר המלחמה השתנתה המציאות האסטרטגית באופן דרמטי. וישראל זכתה בעומק אסטרטגי משמעותי יותר ברמת הגולן, בבקעת הירדן, ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובחצי האי סיני. לראשונה מאז הקמתה נוצרו תנאים גיאוגרפיים שאפשרו הגנה טובה יותר, והרחיקה איומים ממרכזי החיים של המדינה.
אך לצד המשמעות הביטחונית, הייתה למלחמה משמעות עמוקה לא פחות: שיבת העם היהודי למרכזי ההיסטוריה שלו.
במשך תשע-עשרה שנים נמנעה מיהודים הגישה לעיר העתיקה בירושלים, לכותל המערבי ולקברי אבותיהם. יהודה ושומרון, ערש ההיסטוריה היהודית, היו מנותקים ממדינת ישראל. חברון, שכם, בית אל, שילה וירושלים העתיקה היו מחוץ להישג ידם של היהודים במדינתם שלהם.
מלחמת ששת הימים שינתה מציאות זו.
כאשר נשמעה הקריאה "הר הבית בידינו", לא היה זה רק דיווח צבאי על יעד שנכבש. היה זה רגע שבו אלפי שנות תפילה יהודית באו לכדי התגשמות. היה זה רגע היסטורי של חיבור מחודש בין העם היהודי למקומות שבהם נולדה זהותו הלאומית.
העולם הערבי בחר לכנות את המלחמה יום ה"נכסה" – המפלה. מבחינתו, הייתה זו המשכה של ה"נכבה" מ-1948. אך עצם המלחמה חושפת אמת חשובה: הסכסוך לא החל ב-1967.
גם לפני שישראל שלטה ביהודה ושומרון, גם לפני ששבה לעיר העתיקה בירושלים וגם לפני שהחזיקה ברמת הגולן, בעזה וביהודה ושומרון, מדינות ערב ביקשו למנוע את קיומה של מדינה יהודית ריבונית במזרח התיכון. המחלוקת לא הייתה רק על גבולותיה של ישראל, אלא על עצם קיומה.
מלחמת ששת הימים הותירה גם לקח אסטרטגי חשוב שרלוונטי לישראל עד היום: מדינה קטנה בלב מזרח תיכון סוער אינה יכולה להתעלם מהגיאוגרפיה שסביבה. עומק אסטרטגי, שליטה במרחבים חיוניים ויכולת להרחיק איומים ממרכזי האוכלוסייה אינם מותרות אלא מרכיבים יסודיים בביטחון הלאומי. ששת הימים המחישו כי גבולות אינם רק קווים על מפה עבור יחסי שכנות טובים, הם משפיעים באופן ישיר על יכולתה של מדינה להגן על אזרחיה ולהבטיח את עתידה. אירועי מלחמת חרבות ברזל המחישו מחדש את המחיר שעלולה ישראל לשלם כאשר ארגוני טרור רצחניים בדרום ובצפון מתבססים סמוך לגבולות המדינה.
לקח נוסף נוגע לחשיבותה של ההרתעה. המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים לא נוצר ביום אחד. הוא היה תוצאה של שורת צעדים שהלכו והחריפו: גירוש כוחות האו"ם מסיני, ריכוז כוחות צבאיים בגבול, חסימת מצרי טיראן והצהרות פומביות על הכוונה להשמיד את ישראל. בדרך כלל, איומים אסטרטגיים אינם מופיעים בבת אחת. הם מתפתחים בהדרגה, וככל שהם נענים בהבלגה או בהיסוס, כך גדל המחיר שנדרש לשלם כדי להסירם. כך היה מול חמאס בעזה, שבמשך שנים בנה תשתיות טרור, ייצר אמצעי לחימה והצהיר בגלוי על שאיפתו להשמיד את ישראל. כך היה מול חיזבאללה בלבנון, שהפך מארגון טרור למעין צבא אזורי המחזיק בארסנל טילים מהגדולים בעולם. וכך גם מול איראן, המובילה את ציר הטרור האזורי ומקדמת לאורך שנים תוכניות גרעין, טילים והתעצמות צבאית באמצעות שלוחותיה. ששת הימים מזכירים אמת יסוד במדיניות ובביטחון: הרתעה אינה נמדדת רק בעוצמת הכוח שברשותך, אלא גם בנכונות להפעילו כאשר איומים מתפתחים וכאשר קווים אדומים נחצים, לפני שהם הופכים לסכנה קיומית.
אך מלחמת ששת הימים גם הוכיחה כי כאשר העם היהודי מאוחד, נחוש ומוכן להגן על ריבונותו, הוא מסוגל לשנות את מהלך ההיסטוריה. שישה ימים בלבד הספיקו כדי להחזיר לישראל ביטחון, עומק אסטרטגי וחיבור מחודש ללב מולדתה ההיסטורית. זהו אינו רק זיכרון מן העבר, אלא מצפן לעתיד: במזרח התיכון, שלום נשען על עוצמה, ריבונות נשענת על ביטחון, ועתידה של ישראל נשען על נכונותה להגן על שניהם.
