היום, לפני שש שנים, ב-13 באוגוסט 2020, השתנה המזרח התיכון.
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ויורש העצר של אבו דאבי, מוחמד בן זאיד, הודיעו על הסכם לנורמליזציה מלאה בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לראשונה זה יותר מרבע מאה, מדינה ערבית נוספת בחרה לכונן יחסים מלאים עם מדינת ישראל. חודש לאחר מכן נחתמו בבית הלבן הסכמי אברהם.
באותו זמן, עיקר תשומת הלב הופנתה לפריצת הדרך המדינית. ובצדק. ההסכם שבר תפיסה ששלטה במשך עשרות שנים בדיפלומטיה המזרח-תיכונית: הטענה כי ישראל אינה יכולה להגיע לשלום אמיתי עם העולם הערבי לפני פתרון הסכסוך הפלסטיני.
אבל שש שנים לאחר מכן, ולאחר שהמזרח התיכון עבר את אחת התקופות הסוערות בתולדותיו, אפשר לזהות לקח עמוק אף יותר.
הלקח של איחוד האמירויות הוא ששלום אמיתי אינו מתחיל בטקס חתימה. הוא מתחיל בכיתה.
מאז אוגוסט 2020 עמדו היחסים בין ישראל לאמירויות בפני מבחנים שאיש מהחותמים על ההסכם לא יכול היה לדעת את מלוא עוצמתם. מתקפת 7 באוקטובר, המלחמה בעזה והטלטלה האזורית יצרו לחצים עצומים על יחסיה של ישראל עם העולם הערבי. איחוד האמירויות מתחה ביקורת חריפה על מדיניות ישראל בסוגיות שונות. היו מחלוקות, מתחים ותקופות שבהן החום שאפיין את ראשית היחסים התחלף בזהירות.
אבל היחסים לא נותקו.
השגרירויות נותרו פתוחות, ערוצי הדיאלוג נשמרו והקשרים הכלכליים והמוסדיים המשיכו להתקיים. דווקא המחלוקות ממחישות את חשיבותו של ההישג. שלום אינו נמדד כאשר הכול שקט. הוא נמדד ברגע שבו הצדדים חלוקים, הציבור נסער והמחיר הפוליטי של שמירת היחסים עולה.
כאן נמצא הלקח הראשון של 13 באוגוסט: הסכם שמחזיק מעמד רק בתקופות של שקט הוא הסדר זמני. שלום אמיתי נבחן ביכולתו לשרוד משבר.
אי אפשר לבנות שלום על חינוך לשנאה
במשך עשרות שנים התמקדה הקהילה הבינלאומית במזרח התיכון כמעט לחלוטין במנהיגים ובהסכמים.
נשיאים נפגשו. דיפלומטים ניסחו. ממשלות חתמו. כסף בינלאומי הוזרם. מוסדות הוקמו.
אבל השאלה החשובה ביותר נשאלה לעיתים רחוקות מדי: מה לומד הילד המוסלמי בכיתה בבוקר שאחרי חתימת ההסכם?
אפשר להביא מנהיג אל שולחן המשא ומתן באמצעות אינטרסים ולחצים. אפשר להקים שגרירות בהחלטת ממשלה. אפשר אפילו ליצור מנגנוני תיאום ביטחוניים וכלכליים.
אבל אם מערכת החינוך ממשיכה ללמד את הדור הבא שהישות הציונית הוא אויב נצחי, שההיסטוריה שלו מזויפת, שהדת שלו נחותה ושעצם קיומו אינו לגיטימי, נחתם הסכם בין ממשלות, לא נבנה שלום בין עמים.
איחוד האמירויות מציעה מודל אחר.
מצאו בביקורי באיחוד האמירויות הערביות מצאתי דגש נרחב על סובלנות, דו-קיום, וקבלת תרבויות ודתות אחרות – כולל בית כנסת מפואר בקומפלקס בית אברהם באבו-דאבי . במחקרים של מכון המחקר
IMPACT-se שבחנו את מערכת החינוך האמירתית נמצאו גם שינויים חיוביים ביחס ליהדות ולישראל, והסכמי אברהם עצמם שולבו בחומרי הלימוד.
אין פירוש הדבר שכל המחלוקות נעלמו, אך היא מלמדת שמדינה המבקשת ליצור שלום ארוך טווח אינה יכולה להסתפק בשינוי מדיניות החוץ שלה. היא חייבת ליצור בהדרגה תשתית תרבותית המאפשרת לדור הבא לקבל את עצם השלום כלגיטימי.
זהו לקח אסטרטגי, לא רק חינוכי.
ההשוואה הפלסטינית שאי אפשר להתעלם ממנה
וכאן נמצא ההבדל שמדינת ישראל והמערב חייבים ללמוד ממנו.
מאז הסכמי אוסלו הושקעו סכומי עתק בבניית מוסדות פלסטיניים. הוקמו מנגנוני ממשל וביטחון, נחתמו הסכמים והועבר סיוע בינלאומי בהיקפים עצומים. ההנחה הייתה שהקמת מוסדות, שיפור הכלכלה והתקדמות מדינית ייצרו בהדרגה תמריץ לשלום.
אבל במשך שנים הצביעו מחקרים וביקורות על תכנים מסיתים במערכת החינוך הפלסטינית, ובהם האדרת "שהידים", תכנים עוינים כלפי ישראל והיעדר עקבי של חינוך המכיר במדינת ישראל ובעם היהודי כשכנים לגיטימיים בעלי זיקה היסטורית לארץ.
המערב ביקש לעיתים לבנות שלום מלמעלה, בזמן שמתחתיו המשיכו להתקיים מנגנונים המעבירים לדור הבא את הסכסוך.
אי אפשר לצפות מילד שמתחנך במשך שנים לראות בישראל ישות בלתי לגיטימית להפוך בגיל שמונה עשרה לשותף טבעי לפיוס רק משום שמנהיגים חתמו על מסמך.
האמירויות מלמדות את הצד השני של אותה משוואה.
כאשר הנהגה משנה את השיח הציבורי, מעודדת סובלנות דתית, מכירה ביהדות ומציגה שיתוף פעולה עם ישראל כחלק מעתיד אפשרי, היא יוצרת שכבת הגנה נוספת על היחסים גם כאשר מתעוררות מחלוקות פוליטיות קשות.
שלום מתוך עוצמה, אינטרסים ותודעה
[
הסכמי אברהם הוכיחו גם עיקרון נוסף: שלום אינו חייב להיוולד מתוך חולשה או מתוך ויתור על אינטרסים לאומיים.
להפך.
ההסכמים נולדו מתוך הכרה באינטרסים משותפים. ישראל והאמירויות זיהו איומים אזוריים משותפים והבינו את היתרונות הטמונים בשיתוף פעולה בתחומי הביטחון, הטכנולוגיה, הסחר, האנרגיה, החדשנות והתיירות.
במקום התפיסה הישנה שלפיה על הצדדים לפתור תחילה את כל המחלוקות ורק לאחר מכן להתחיל לשתף פעולה, הסכמי אברהם הציעו היגיון הפוך: שיתוף הפעולה עצמו יכול להפוך למנוע של יציבות.
אבל שש השנים האחרונות מוסיפות נדבך שלישי למשוואה.
עוצמה יוצרת הרתעה.
אינטרסים יוצרים כדאיות.
חינוך יוצר עמידות.
שלושת המרכיבים נחוצים.
שלום שאינו מגובה בעוצמה עלול להזמין תוקפנות. שלום שאין בו אינטרסים משותפים עלול להפוך למסמך ריק. ושלום שאינו נתמך בתשתית חינוכית ותרבותית עלול להתמוטט כאשר מגיע המשבר הראשון.
הלקח ליום שאחרי
ללקח הזה יש משמעות מיוחדת דווקא עכשיו.
בכל דיון עתידי על הסדרים אזוריים, על הרחבת הסכמי אברהם, על היחסים עם הפלסטינים ועל עתידה של עזה, אסור למדינת ישראל ולשותפותיה לחזור על הטעות של מדידת שלום באמצעות חתימות בלבד.
צריך למדוד גם ספרי לימוד.
כאשר הקהילה הבינלאומית משקיעה מיליארדים בשיקום, עליה לשאול לא רק כמה בתי ספר נבנו, אלא גם מה מלמדים בתוכם.
כאשר מוקמים מוסדות חדשים, צריך לבחון לא רק מי מנהל אותם, אלא איזו תפיסת עולם הם מעבירים לדור הבא.
האם ישראל מופיעה על המפה?
האם העם היהודי מוצג כעם בעל היסטוריה וזכות להגדרה עצמית?
האם טרור מוצג כגבורה או כאסון?
אלה אינן שאלות שוליות. אלה שאלות של ביטחון לאומי.
אפשר להביס צבא בשדה הקרב. אפשר לפרק ארגון טרור. אפשר לחסל מפקדים ולהשמיד תשתיות. כל אלה הכרחיים להגנת המדינה. אבל ניצחון ארוך טווח מחייב גם למנוע מהאידיאולוגיה שהולידה את המלחמה לעבור בשלמותה לדור הבא.
זהו הלקח הגדול ביותר של 13 באוגוסט 2020.
ההישג של הסכמי אברהם אינו רק בכך שישראלים טסים לדובאי, שחברות ישראליות ואמירתיות עושות עסקים ושדגל ישראל מתנוסס מעל שגרירות במדינה ערבית.
ההישג החשוב יותר הוא הוכחת האפשרות ליצור מודל אחר במזרח התיכון.
מודל שבו מדינות אינן חייבות להסכים על הכול כדי לחיות בשלום. מודל שבו אינטרסים משותפים מחליפים את פוליטיקת החרם. מודל שבו סובלנות אינה רק סיסמה דיפלומטית, אלא ערך שמדינה מבקשת להעביר גם לדור הבא.
מנהיגים יכולים לחתום על הסכם שלום ביום אחד.
עוצמה ואינטרסים יכולים לשמור עליו בשעת משבר.
אבל כדי שהשלום יחזיק מעמד לדורות, צריך ללמד אותו בכיתה.
זהו הלקח של איחוד האמירויות. וזה צריך להיות גם הלקח לכל הסדר עתידי במזרח התיכון.
הכותב הינו סגן ראש המכון למדיניות ביטחון של תנועת הביטחוניסטים (IDSF), לשעבר יועץ מדיניות לשר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר.
