היום לפני 736 שנים, ב-18 ביולי 1290, תאריך שבאופן סמלי חל באותה השנה בדיוק ביום תשעה באב, שיגר מלך אנגליה אדוארד הראשון צווים אל כל ערי הממלכה, בהן נכתב כי על כל היהודים לעזוב את המדינה עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290; עוד נכתב כי היהודים שיישארו בה לאחר תאריך זה יוצאו להורג.
בעקבות הוראת המלך גורשו באותה שנה אלפי יהודי אנגליה. היהודים שהיגרו בעיקר להולנד, צרפת וספרד הסמוכות, הורשו אמנם לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לפי צו ממלכתי לרכוש הכתר.
לאחר שנת 1290 אין עדות רשמית בדבר קיומם של יהודים בממלכת אנגליה והאפשרות הפורמלית היחידה להישאר באנגליה הייתה להתגורר בבית המומרים, מוסד ששכן בלונדון ובעת הגירוש אחסן כ-80 יהודים מומרים אשר גרו שם ללא תשלום ובתנאים קהילתיים.
היותה של אנגליה אי ללא גבולות יבשתיים עם מדינות אחרות איפשרה פיקוח הדוק יחסית על ההגירה ומנעה מיהודים לשוב למקום במשך כ-350 שנה.
בכך הפכה אנגליה למדינה הראשונה בהיסטוריה המתועדת שגירשה באופן מוחלט את כלל יהודיה, ובכך פתחה סכר היסטורי של גירושים ברחבי היבשת: צרפת גירשה את יהודיה פעמיים, בשנים 1306 ו-1394; הונגריה הלכה בעקבותיהן בין השנים 1349 ל-1360; אוסטריה הצטרפה בשנת 1421, ואזורים שונים בגרמניה יישמו מדיניות גירוש דומה לאורך המאות ה-14 וה-16. בהמשך התפשט המהלך מזרחה ודרומה, עם גירוש יהודי ליטא בשנים 1445 ו-1495, ושיאו בגירוש המפורסם בספרד בשנת 1492 ובפורטוגל בשנת 1497.
הדפוס הזה לא נעצר בעת החדשה או בימי הביניים, ולא הוגבל לאירופה הנוצרית בלבד. במשך מאות שנים, בין המאה ה-15 לשנת 1772, נאסרה כליל כניסת יהודים לתחומי רוסיה, וכאשר לבסוף הותר להם להיכנס, הוגבלה תנועתם לאזור גיאוגרפי סגור ומפוקח – "תחום המושב". בעידן המודרני, בין השנים 1948 ל-1967, שוחזר המנגנון הזה במדינות האסלאם. כמעט כל יהודי אלג'יריה, מצרים, עיראק, סוריה ותימן נאלצו לחסל את קהילותיהם המפוארות, לברוח או להיות מגורשים ממדינות אלו מחשש ממשי לחייהם.
העובדה המטלטלת ביותר היא שהאנטישמיות מעולם לא נזקקה לנוכחות פיזית של יהודים כדי לשגשג. השנאה והפחד שורשו כה עמוק בתרבות המערב, עד שהם המשיכו להתקיים כאידיאולוגיה עצמאית גם במרחב "נקי מיהודים . כמאה שנים לאחר הגירוש המוחלט מאנגליה, כתב ג'פרי צ'וסר את "סיפורי קנטרברי". ב"סיפורה של אם המנזר", הוא מציג באנטישמיות ארסית את היהודים כרוצחים פולחניים של ילדים נוצרים צעירים. מאתיים שנים מאוחר יותר, כאשר מזה שלושה מאות שנה לא דרכה כף רגלו של יהודי על אדמת הממלכה, כותב ויליאם שייקספיר את "הסוחר מוונציה", ומטמיע לעולם את דמותו של שיילוק, המלווה בריבית היהודי התאב לתבוע את חובו בליטרת בשר אדם. יצירות קאנוניות אלו מוכיחות כי האנטישמיות אינה תגובה להתנהגותם של יהודים, אלא הבניה תרבותית המזינה את עצמה גם בהיעקרו של מושא השנאה.
שבירת דפוסי הרדיפה המוכרים
כאשר מתבוננים במיעוטים שנרדפו לאורך ההיסטוריה, מזהים דפוסים מוכרים של עוינות: שנאה הנובעת ממלחמה, מסכסוך טריטוריאלי, ממוצא אתני, מצבע עור, או מהתנגשות של דתות ומנהגים מסוימים. אבל האנטישמיות שוברת את כל הדפוסים המוכרים. השנאה ליהודים הייתה השנאה הגדולה והעמוקה ביותר בהיסטוריה האנושית. זו תופעה היסטורית ייחודית לעם היהודי, שאין לה מקבילה בהיסטוריה של עמים אחרים. בעוד ששנאה כלפי קבוצות אחרות תמיד הייתה מוגבלת בזמן, במרחב או בסיבה, אף שנאה בעולם לא הייתה: אוניברסלית כל כך, עמוקה כל כך, עקבית כל כך כמו האנטישמיות.
העבר, ההווה והנצח
גם בימים אלו, אנו עדים לגל עכור ומדאיג של אנטישמיות ברחובותיה של אנגליה המודרנית, בקמפוסים שלה ובמסדרונותיה הפוליטיים. ההפגנות האלימות, גילויי השנאה והניסיונות המדיניים לייצר דה-לגיטימציה למדינה היהודית ולנציגיה, אינם אירועים מבודדים; הם מהווים תזכורת כואבת לכך שהכלים המדיניים, המשפטיים והתרבותיים המשמשים להוקעת העם היהודי נוטים לחזור על עצמם תחת כסות מודרנית. קמפיין החרמות והבידוד הבינלאומי של ימינו הוא, במידה רבה, הגלגול המדיני המודרני של צווי הגירוש ההיסטוריים ממשפחת האומות.
אולם, ישנו הבדל יסודי ומהותי אחד בין היהודים של 1290 ליהודים של ימינו – קיומו של טריטוריה ריבונית עם צבא יהודי, תחת מדינה עצמאית. הניסיון ההיסטורי מלמד כי האימפריות והממלכות שרדפו, גירשו וביקשו לבודד את היהודים – מאנגליה הימי-ביניימית, דרך ספרד ועד לגרמניה הנאצית וברית המועצות – שקעו, נחלשו או התפרקו לחלוטין. לעומתן, עם ישראל, כנגד כל חוקי ההיסטוריה והסוציולוגיה, הפך מאובייקט נרדף לסובייקט פוליטי עצמאי, הממשיך להתקיים, ליצור ולפרוח בארצו.
האנטישמיות אולי נותרה עקבית, עמוקה ואוניברסלית, אך היהודים ממשיכים לשיר את מנגינתם הייחודית על במת ההיסטוריה. במשך אלפי שנות גלות ורדיפה, הם לא רק שרדו – הם המשיכו להעניק לעולם קול מוסרי ותרבותי בכל מקום שהיו. ובכך הם השאירו חותם קבוע על הציוויליזציה העולמית. . כיום, המשך המנגינה היהודית כבר אינו תלוי בחסדיהם של שליטים זרים או בצווים מלכותיים, אלא בכוחה וביציבותה של מדינת ישראל.
