היום, ב-2 בנובמבר, ימלאו 109 שנים להצהרת בלפור, אחד הרגעים המכוננים בתולדות העם היהודי ובתחייתו הלאומית.
ביום הזה, בשנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, חתם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, על מכתב קצר ללורד רוטשילד. במכתב הופיע משפט שישנה את מהלך ההיסטוריה היהודית: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".
לראשונה בעידן המודרני הכירה מעצמה עולמית בשאיפתו הלאומית של העם היהודי לשוב ולהקים את ביתו בארץ אבותיו. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, רדיפות, גירושים ופוגרומים, החלה התקווה היהודית העתיקה ללבוש צורה של מדיניות בינלאומית.
אבל כדי להבין את גודל הרגע, צריך להבין מה הצהרת בלפור לא הייתה. היא לא הייתה הענקת מולדת לעם חסר שורשים. היא לא הייתה המצאתה של אומה חדשה. והיא בוודאי לא הייתה תחילתו של הקשר היהודי לארץ ישראל.
העם היהודי לא נולד ב-1917. ירושלים הייתה בירתו אלפי שנים לפני שבלפור נולד. חברון, בית לחם, שילה והגליל היו חלק מההיסטוריה היהודית הרבה לפני שהאימפריה הבריטית התקיימה. במשך דורות התפללו יהודים שלוש פעמים ביום לשוב לציון, התאבלו על חורבן ירושלים, וסיימו את סדר הפסח במילים "לשנה הבאה בירושלים".
בלפור לא העניק לעם היהודי את זכותו על ארץ ישראל. הוא הכיר בזכות שהתקיימה הרבה לפניו.
וזהו ההבדל המכריע בין עם המבקש חסד מן העולם לבין עם התובע הכרה בצדקת דרכו.
הצהרת בלפור לא נולדה בחלל ריק. היא הייתה פרי מאמץ מדיני ממושך, שהחל בחזונו של בנימין זאב הרצל והגיע להישג משמעותי באמצעות פועלו הדיפלומטי של חיים ויצמן.
הרצל הבין אמת יסודית: העם היהודי זקוק לא רק לחלוצים, להתיישבות ולתחייה תרבותית, אלא גם ללגיטימציה מדינית שתאפשר להפוך את התחייה הלאומית לריבונות מוכרת על ידי המעצמות.
ויצמן הבין כיצד מתרגמים את החזון לשפת האינטרסים של המעצמות. בעיצומה של מלחמת עולם, כאשר בריטניה חיפשה דרכים לעצב את הסדר המדיני של המזרח התיכון שלאחר האימפריה העות'מאנית, הצליחה התנועה הציונית להציב את השאלה היהודית על שולחן מקבלי ההחלטות בלונדון.
אך הצהרת בלפור לימדה אותנו שיעור קשה בהרבה.
שלוש שנים לאחר ההצהרה, בוועידת סן רמו באפריל 1920, שולבו עקרונותיה במסגרת ההחלטות הבינלאומיות על עתיד האזור. בשנת 1922 קיבלה ההתחייבות ביטוי גם בכתב המנדט של חבר הלאומים.
נדמה היה שההיסטוריה נעה בכיוון הנכון.
אולם ככל שגברו ההתנגדות הערבית והאינטרסים הבריטיים המשתנים, החלה בריטניה לסגת בהדרגה ממחויבותה למפעל הציוני. ההגבלות על העלייה היהודית הלכו והתרחבו, ובשנת 1939, כאשר ענני המלחמה כבר התקדרו מעל אירופה, פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן שהגביל באופן חמור את העלייה היהודית לארץ ישראל. דווקא בשעה שבה יהודי אירופה נזקקו יותר מכול למקלט לאומי, שערי הארץ הלכו ונסגרו בפניהם.
זוהי טרגדיה קטסטרופלית בהיסטוריה היהודית.
הפער בין ההצהרה ב-1917 לעצמאות ב-1948 היווה שלושים ואחת שנות החמצה בין הבטחה מדינית לבין יכולתו של העם היהודי להגן על חייו מפני מנגנון ההשמדה הנאצי.
זוהי אחת התובנות החשובות ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. אפשר לקבל הכרה בינלאומית. אפשר לזכות באהדתן של ממשלות. אפשר להשיג החלטות היסטוריות במסדרונות הדיפלומטיה. אבל כאשר מגיע רגע המבחן, אם אין לעם היהודי ריבונות, צבא ויכולת עצמאית לפעול, גורלו עדיין נתון בידי אחרים.
השואה המחישה באופן הנורא ביותר את משמעותו של חוסר האונים היהודי. מדינת ישראל לא הייתה יכולה למנוע בהכרח את כל האסון, אך ריבונות יהודית שהייתה קיימת קודם לכן הייתה עשויה להעניק ליהודים רבים אפשרויות הצלה שלא עמדו לרשותם.
על כן, לקחה העמוק של הצהרת בלפור אינו רק חשיבות ההכרה הבינלאומית, אלא גם מגבלותיה. העולם יכול להכיר בזכותנו לחיות. רק אנחנו יכולים להבטיח שנוכל לממש אותה.
גם 109 שנים לאחר הצהרת בלפור, על ישראל לזכור כי בריתות מדיניות אינן תחליף לכוח צבאי, שהבטחות בינלאומיות אינן תחליף לגבולות בני הגנה, ושגם הידידה הגדולה ביותר אינה יכולה לשאת במקומנו באחריות לעתיד עמינו.
הלקח הזה רלוונטי גם כלפי איראן וחמאס. על ישראל להפיק את המרב מבריתותיה המדיניות ומהתמיכה הבינלאומית, אך לעולם לא להישען רק על הבטחות מדיניות. הסכם עם איראן שאינו מונע את שיקום יכולותיה הגרעיניות והבליסטיות, או הסדר בעזה שמותיר את חמאס חמוש ובעל יכולת להתעצם מחדש, עלולים להעניק שקט זמני במחיר של איום עתידי. מדינת ישראל חייבת להבטיח שביטחונה ועתידה יישארו תמיד בידיה.
לפני 109 שנים הצליח העם היהודי להביא מעצמה עולמית להכיר בחזונו הלאומי.
היום, כאשר מדינת ישראל ריבונית, חזקה ומסוגלת להגן על עצמה, חובתנו אינה רק לזכור את ההצהרה, אלא גם להבין את האחריות שהטילה על הדורות הבאים.
להיות עם שאינו מתנצל על עברו. מדינה שאינה מהססת להגן על עתידה. ואומה שנושאת איתה את האחריות לא לאבד את מה שניתן לה. זו משמעותה העמוקה של הצהרת בלפור. וזהו ניצחונו הגדול של הזיכרון היהודי.
הכותב הוא שמעון רפאלי, סגן ראש המכון למדיניות ביטחון בתנועת הביטחוניסטים (IDSF).
