עיקרי השינוי שחלו בשלוש השנים האחרונות, מתבטאים לא רק במחבלים שנהרגו ובשטחים שנכבשו, הם מתבטאים בעיקר ברוח. הרוח האדירה שטלטלה את כולנו מהשבעה באוקטובר בבוקר ועד היום, הגבורה של הלוחמים, השוטרים והאזרחים בבוקר שמחת תורה, ההתנדבות וההתגייסות בחזית ובעורף שנמשכת מאז, החוסן של המשפחות וההישגים המתרבים בזירות הלחימה השונות.
ישראל של 2026 פועלת בשנים האחרונות לפי תפיסת בטחון חדשה-ישנה. אחרי עשרות שנות 'הכלה' ו'שקט יענה בשקט', חזרו לפעול להשגת הכרעה. הפסקנו לחכות ש'הרקטות של אויבנו יחלידו על משגריהם' ופעלנו למניעת איומים קיימים ומתהווים ולאכיפה בכל הזירות. סיימנו עם הסכמים שעסקו כולם בכניעה, נסיגה וויתורים ישראליים תמורת פיסת נייר לא רלוונטית ועברנו להסדרים שמהותם 'יתנו-יקבלו', אויבנו נדרשים לשלם ובמזומן לפני כל ויתור ישראלי – 'שלום מתוך עוצמה'.
פרקנו את 'טבעת האש השיעית' שטוותה איראן סביבנו ולמרות שלא השלמנו עדיין את המלאכה, הרי שאנחנו בכיוון ברור וחיובי.
עכשיו הגיעה השעה להביט על האיום הגדול הבא: 'המלחמה על הבית'.
נקודת המוצא היא מה ניתן לעשות בכדי למנוע את הארוע הבא וכל מה שניתן לעשות עדיף שנעשה עכשיו ובכך נמנע את הצורך לריב על איזו ועדת חקירה נקים אחרי.
אז למרות שיש עדיין מה להשלים באיומים במעגלים החיצוניים, אני בוחר להתמקד באיום המהותי והמוחשי והוא האיום במעגל הפנימי.
האיום מחולק לשני חלקים ונשען על שני מאפשרים משמעותיים:
החלק הראשון, הוא האיום מצד ה'רשות הפלסטינית'. זו מחזיקה כיום כוח צבאי מיומן וחמוש בהיקף של כ-60-70 אלף איש. הסכמי אוסלו התירו הקמת משטרה לצרכי בטחון פנים וסדר ציבורי. אותה משטרה הייתה אמורה להיות חמושה בנשק קל, אקדחים ומספר רובים אישיים. לאורך השנים הלך המספר ועלה, חלק באישור במסגרת מה שכונה 'חיזוק הרשות' וחלק בעצימת עיניים. מעבר לכמות, יש גם את עניין האיכות ובעיקר המיומנות. במסגרת תהליכי 'חיזוק הרשות', תהליכים שמערכת הבטחון הישראלית על גלגוליה תמכה בהם לאורך השנים, עברו חלק נכבד מאותם כוחות אימונים מקצועיים הן על ידי ארה"ב (גנראל דייטון וגנראל אלן), הן על ידי ירדן ואפילו פקיסטן העוינת לקחה חלק בתהליך. אותם כוחות עברו אימוני לוחמה בשטח בנוי, לוחמת טרור, לוחמת שטח פתוח במסגרות, אימוני צניחה ואפילו אימון בהפעלת רק"ם וירי נשק נגד טנקים. מעניין מה תרחיש הייחוס מולו התקיימו האימונים. אחד מחוקרי התנועה הבכירים שבדק את נושא מעורבות אנשי הבטחון של הרשות בטרור נגד ישראל, מצא כ-120 מקרים בשנתיים האחרונות בהם הייתה מעורבות פעילה של אנשי בטחון פעילים של הרשות בפיגועי טרור. זאת מעבר לתמיכה הכללית של הרשות בטרור והעובדה שלמרות הקשיים הכלכליים אותה היא חווה, היא מתעקשת להמשיך לשלם לרוצחים תשלום שהינו נגזרת ישירה ל'הישגים' שלהם ברצח יהודים. כמו שהתבטא אבו-מאזן ה'מתון' בעבר – את הדולר האחרון שיהיה לנו ניתן לשאהידים ומשפחותיהם. לכך צריך להוסיף את תכני מערכת החינוך הרשמית של הרשות שהמשיכה לכל אורך הדרך להסית כנגד מדינת ישראל ולמעשה, בניגוד לישראלים מסוימים שעדיין שוגים ברעיון 'שתי המדינות', בספרי הלימוד ובמפות ברשות יש מדינה אחת בין הירדן לים. מיום החתימה על הסכמי אוסלו, כשבישראל שינו את התכנים הנלמדים בבתי הספר ועסקו ב'שלום' ובחשיבותו, המשיכו ברשות להסית ולעודד טרור, גם אם טרחו באנגלית או בעברית לשחרר הצהרות מרגיעות. אצלנו, במקום להקשיב למה שהם אומרים ולהבין לאן הרוח נושבת, הדחיקו את הפרסומים והמידע בעניין ההסתה והדה-לגיטימציה המתמשכת לישראל, בכדי לא לפגוע ב'שלום'.
החלק השני, הוא משפחות הפשע בחברה הערבית בישראל, האחראיות לרוב המוחלט של מעשי הפשיעה החמורה בישראל – רצח, מעשי שוד אלימים, סחיטה ופרוטקשן. הן גם אחראיות למרבית גניבות הנשק ממחסני צה"ל ומחיילים ולהברחות הנשק מגבול מצרים וירדן. כאשר ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שהוצאה מחוץ לחוק, מקיים סולחה בין שתי משפחות הפשע הגדולות במגזר הערבי – כדאי שנסיק מכך את יכולתו להפעיל אותן גם לנושאים אחרים. ראאד סלאח ישב בכלא הישראלי על הסתה ותמיכה בטרור ולא בכדי.
בנוגע למאפשרים, הראשון שבהם הוא הברחות אמצעי הלחימה וגניבות הנשק שהלכו והתעצמו בשלוש השנים האחרונות, בחסות העיסוק של מערכות הבטחון בלחימה בזירות השונות. בכדי להמחיש את גודל האיום, מדובר במאות אלפי כלי נשק, הכמות המדויקת לא ידועה, כי אין באמת אחיזה בכל מה שמוברח. הערכות מערכות הבטחון נעות בין רבע מיליון לקרוב למיליון כלי נשק. בכדי לסבר את האוזן, מדובר ביותר כלי נשק ממה שיש בידי צה"ל. הכמות היא לא העיקר, מדובר גם באיכות ובקטלניות. מקלעים בינוניים וכבדים, נשק נגד טנקי, מטעני חבלה ורימוני יד בכמות גדולה. דבר אחד הוא להצטייד ברובים ורימוני יד למלחמת כנופיות, דבר אחר הוא להצטייד במקלעי מא"ג וטילי מטאדור, כלי נשק שנועדו ללחימה בצבא בהיקף רחב.
המאפשר השני, המהווה איום בפני עצמו וגם כלי מרכזי בהברחות הנשק ואמצעי הלחימה בגבולות – הוא עולם הרחפנים. מדובר באיום מתפתח שראש השב"כ הגדירו לאחרונה כאיום מרכזי שאליו אין מענה כיום. החל מיכולת נשיאת המשקלים, כבר כיום יש רחפנים הנושאים עד 400 ק"ג, דהיינו יכולת נשיאת חולייה חמושה מעבר לגבול/מכשול. דרך רחפנים מופעלי סיב אופטי, מופעלי סים (רשתות טלפונייה), או מוכווני מסלול ומשימה מובנית שמוכנסת לכלי. כל אלו, כפי שלמדנו לאחרונה בלבנון עם רחפני הסיב האופטי, קשים מאוד לנטרול ובעלי יכולת נזק גבוהה. זה עוד לפני שעסקנו ברחפנים המצוידים בתוכנות זיהוי פנים/מטרות ונחילי רחפנים. האיום משמעותי, בעיקר מאחר ואין למולו הסדרה חוקית המאפשרת מעקב, ניטור ובקרה מספקים.
אחרי שהגדרנו את האיומים, ראוי שנגדיר את הכיוונים וההמלצות למענה:
בנוגע לרשות הפלסטינית, מדינת ישראל צריכה להגמל מהחשש ומהנסיונות 'לחזק את הרשות' שמובילה מערכת הבטחון שנים ארוכות. צריך להגדיר את הרשות כגורם עוין ולפעול לפרק את המסגרות החמושות שלו. אם לחזרה לתפקיד הבסיסי המקורי של טיפול בעניינים האזרחיים ואם לפירוק מוחלט ופנייה לכיוון חלופה אחרת, כדוגמת מודל האמירויות של פרופסור מרדכי קידר חברנו לתנועה. כמובן שכל מאבק ברשות, הוא לא רק מאבק צבאי והוא חייב לכלול את תחום התודעה ואת מניעת ההסתה והתמיכה במחבלים.
בנוגע למשפחות הפשע במגזר הערבי, זוהי מכת מדינה וצריך לנהל מולה מאבק מרוכז. הממשלה כבר הגדירה בעבר קבינט ללחימה בפשיעה החמורה והעמידה בראשו את היועץ המשפטי לממשלה, לצד כלל גופי החקירה והאכיפה. אולם, לצערנו הלכה למעשה היועצת הנוכחית לא ממלאת את תפקידה ולהיפך. במסגרת חקירות ראש הממשלה והשימוש הפסול שנעשה בכלים חודרניים, הופסק השימוש ברוגלות במשטרה, כולל מול אותן כנופיות פשע. היועצת מתנה את האישור לחזור ולהפעיל את אותם כלים, בצורה מבוקרת, במתן אישור להפעיל אותם גם לחקירות של מה שהיא מכנה שחיתות שלטונית (שם קוד לחקירת נבחרי ציבור), כך הנושא תקוע כבר מספר שנים. נדרש להגדיר מחדש את הגורם המוביל את הטיפול בנושא, אולי שר מיוחד במשרד ראש הממשלה (אמיר אביבי). בנוסף, נכון להגדיר את אותן כנופיות פשע כגורמי טרור (מבחינת הנזק שהן גורמות והזליגה של הנשק לארגוני הטרור זה בהחלט שם) ולהכניס למאבק מולן את השב"כ בצורה חוקית ומוסדרת. חשוב ודחוף לאשר את השימוש בכל כלי החקירה והאיסוף במאבק מולן ולבסוף נדרש להפעיל במסגרת אותו קבינט שיפעל בצורה רציפה וסדורה, את כל סמכויות האכיפה הכלכליות לאיתור ותפיסה של נכסים ורכוש שהושג בדרכים לא חוקיות ולא מוסברות.
בנוגע לטיפול בהברחות וגניבות הנשק ואמצעי הלחימה, נדרש ליישם את החוק שעבר בנוגע להגדרת כל הברחה בגבול כטרור ולקבוע בחוק רף ענישה מרתיע הן בתחום הברחות הנשק והן בתחום הסחר והאחזקה. כשהעונש יהיה חמש שנים על הברחה והחזקת נשק לא חוקי ועשר שנים על המקרה השני, הדברים יהיו שונים. בעניין גניבות הנשק ממחנות צה"ל, צריך לשנות את כל דרכי האחסנה והשמירה על אמצעי הלחימה וצריך שהרמטכ"ל יגדיר את ההגנה על המחנות ומניעת הגניבות כמשימה ראשונה במעלה של המפקדים. כשמפקד יחידה יודע שעל ארוע גניבה הוא ישלם בתפקידו ובקידומו, הדברים יראו אחרת.
לבסוף, בעניין הרחפנים, מאחר והאיום משמעותי ומיידי, נדרש להתחיל בצעדים דרקוניים. להעביר הוראת שעה שאוסרת כלל על הטסת רחפנים באזורים מסוימים. בהמשך, נדרש לייצר תקינה והסדרה של כל עולם הייבוא, השיווק והרכישה של רחפנים. במודל דומה לכלי נשק בכל הקשור ליבוא ולשיווק, מה שיאפשר למשטרה לייצר רגולציה ולוודא שבביר הדאג' לא תהיה חנות רחפנים ובמודל רישוי ושימוש דומה למה שנעשה עם הקורקינטים החשמליים. גם כאן הגדרת רף ענישה משמעותי חיונית להעברת המסר וליצירת הרתעה.
בתנועת הביטחוניסטים אנו פועלים בחודשים האחרונים להביא את המודעות לאיום שפרטתי לעיל לידיעת מקבלי ההחלטות הרלוונטיים ולידיעת הציבור הרחב. לא רק ברמת מודעות לאיום, אלא גם בניירות עמדה והצעות קונקרטיות באשר לדרכי הפעולה הנדרשות והכל בהתבסס על הכיוונים שהוצגו לעיל.
אנחנו לא מסתפקים באיום ובדרכי פעולה ברמה הלאומית, אלא עוסקים במרץ בפרויקט 'ההגנה על הישוב', או בשמו הלועזי (בכל זאת צריך להביא תרומות לנושא), HOMESHIELD DEFENCE. פרויקט זה, שהינו פרויקט הדגל של התנועה, בהובלת המנכ"ל רונן איציק, עוסק בהסדרה מערכתית של כל סוגיית ההגנה על הישובים. מרמת הגדרת האיום, דרך המבנה והארגון של כוחות החרום היישוביים, הציוד הנדרש להם ותורת ההפעלה ועד לאימון כיתות הכוננות. הכל כמובן, בשיתוף פעולה מלא עם משמר הגבול, משטרת ישראל, הרשויות המקומיות והאזוריות וצה"ל.
לסיכום, צריך להתחיל בהגדרת האיום וחומרתו כפי שפורט לעיל. משם לעבור לפתיחת צווארי הבקבוק בחקיקה לטובת פעולה משותפת ומסונכרנת של כלל הארגונים, עם הגדרת מנהל משימה אחד מובחן.
אם העיסוק בסוגיה נראה גדול ומפחיד בהתחלה, צריך רק לעצום עיניים ולשחזר את השיח לפני השבעה באוקטובר על החמאס והאם לפעול כנגדו או להשאיר אותו כרע המוכר. כאשר במקרה הנדון, לא יהיה מדובר בשבעה באוקטובר, אלא בשבעת אלפים באוקטובר. זה היחס בגודל ומוחשיות האיום. אז כדאי ורצוי להתמודד עם האיום לפני ולמנוע אותו, מאשר לריב אחרי מי אשם ואיזו ועדת חקירה נכון להקים.
אין יותר 'הכתובת על הקיר' מזה.
