לקראת בחירות, נדמה שהמרחב הציבורי מתמלא שוב ברפש. האשמות, הקלטות, ציטוטים תלושים מהקשרם, מסרים מתוזמרים, הכפשות אישיות והפצת שמועות – הכול עולה בעוצמה. לעיתים נדמה שהתופעה רק מחמירה משנה לשנה, שהשיח הופך אלים יותר, ושכל מחלוקת פוליטית מוכרחה להסתיים בהשפלה של הצד השני.
אבל האמת מורכבת יותר. לא בהכרח נוצרו בבת אחת יותר שנאה, יותר ציניות או יותר יצרי נקם. מה שהשתנה הוא התשתית שבתוכה הם פועלים: הרשתות החברתיות והזמן העצום שאנו משקיעים בהן. המרחב הדיגיטלי אינו עוד כלי תקשורת; הוא הפך לזירה שמעצבת תודעה, רגשות, זהות ולעיתים גם מציאות.
בעולם המסחרי, הרשתות הן כלי נשק של משווקים. הן מזהות את החולשות שלנו, את תחומי העניין, את הפחדים, את ההעדפות ואת רגעי הקשב הפנויים שלנו. הן יודעות להציע לנו מוצר עוד לפני שהבנו שאנחנו זקוקים לו. בעולם הביטחוני והמדיני, אותן יכולות עצמן משרתות לעיתים סוכני תודעה: גורמים המעוניינים לערער אמון, להעמיק קיטוב, ליצור חרדה, להצית כעס ולהפוך את החברה הישראלית לחשדנית כלפי עצמה.
הבעיה אינה רק בשקר גס. לעיתים דווקא חצי-אמת, סרטון חתוך, כותרת מניפולטיבית או משפט שנאמר לפני עשור ומוגש כאילו נאמר אתמול – הם החומרים המסוכנים ביותר. הם אינם מחייבים שכנוע מלא; די בכך שיטילו ספק. די בכך שייצרו תחושה ש“אי אפשר להאמין לאף אחד”. וכאשר הציבור מאבד אמון בכל מוסד, בכל מנהיג, בכל עיתונאי, בכל מומחה ובכל שכן בעל עמדה אחרת – החברה כולה נחלשת.
בני דור ה־X וה־Y, ילידי שנות השבעים והשמונים, מצויים בעמדה מורכבת במיוחד. זהו דור שלא נולד לתוך הרשתות, אך הפך תלוי בהן בבגרותו. הוא זוכר עולם אחר – של עיתון בוקר, מהדורת חדשות אחת, שיחות פנים אל פנים ומידע שעבר דרך עורכים, מוסדות ומנגנוני בקרה. אך הוא חי כיום בתוך עולם שבו כל אדם הוא גם צרכן מידע, גם מפיץ מידע, גם פרשן, גם שופט ולעיתים גם תובע. המעבר הזה היה מהיר מדי, והיכולת לסנן, לבדוק, להצליב ולהשהות תגובה לא תמיד התפתחה באותו קצב.
אלא ששום אלגוריתם לא אמור להחליף את מנגנוני הניקוי הפנימיים שלנו. לכל חברה בריאה יש מערכת חיסון: בושה, אחריות, מידתיות, זיכרון, הקשבה, יכולת להודות בטעות, וחשוב מכל – הבחנה בין ביקורת לגיטימית לבין הרס מכוון. אפשר ואף צריך להתווכח. במדינה דמוקרטית, מחלוקת היא לא תקלה אלא תנאי לקיום. אבל מחלוקת אינה היתר לזהם את הבאר שממנה כולנו שותים.
אולי אפשר לכנות זאת “המערכת הלימפטטית החברתית” שלנו: היכולת של חברה לנקות רעלים, לסלק עודפים, לזהות זיהום ולהגן על האיברים החיוניים שלה. נדמה שבתקופה האחרונה המערכת הזאת מתקשה לתפקד. לפני בחירות הדבר בולט במיוחד, משום שהפיתוי להשיג עוד מנדט, עוד כותרת או עוד נקודת יתרון גובר על האחריות המשותפת. אבל כאשר מדובר בחשבון הנפש סביב 7 באוקטובר – החובה הזאת גדולה פי כמה.
קשה לראות אנשים שהייתה להם יד, רגל, אחריות ישירה או עקיפה למחדל, עומדים כיום ומטיפים מוסר לכולנו. קשה להבין זאת, וקשה עוד יותר לקבל. ביקורת היא חיונית, חקירה היא הכרחית, ואחריות חייבת להיבדק לעומק. אבל יש הבדל בין דרישה לאחריות לבין ניסיון לברוח ממנה. יש הבדל בין מי שמבקש לתקן לבין מי שמבקש רק להסיט את המבט.
המסורת היהודית מציעה כאן מנגנון עמוק יותר מכל קמפיין, סקר או סרטון ויראלי: בקשת סליחה. השבועות שעברנו, ימי התשובה, אינם רק טקס דתי או זיכרון מן העבר. הם הצעה מוסרית מעשית מאוד לזמן הזה. הנורמה של “טעיתי, אני מתנצל” אינה חולשה. היא ביטוי של כוח פנימי, של מנהיגות ושל בגרות.
יהודי אמיתי – וכל אדם בעל מצפון – נדרש בימים כאלה להביט במראה. בינו לבין עצמו. בינו לבין חברו. ובינו לבין בית הדין של מעלה. לא תמיד צריך לעשות זאת בקול רם, לא חייבים להפוך גם את החרטה לפוסט, ולא כל חשבון נפש צריך להתנהל מול מצלמה. לעיתים העבודה החשובה ביותר נעשית דווקא בשקט, פנימה.
לפני שנבקש לנצח, לפני שנמהר להאשים, לפני שנשתף עוד רעל – כדאי שננקה. ננקה את השפה, את הכוונות, את הזיכרון ואת האחריות. אחר כך נוכל להתווכח, לבחור, לבקר ולבנות מחדש. עלילות רבות עוד לפנינו; השאלה היא באיזו חברה נרצה לפגוש אותן.
