עם ההתקרבות לרגע המכריע ופתיחת מהלך צבאי נרחב בעיר עזה – מהלך שייחשב כנקודת מבחן מרכזית במערכה כולה, ראוי להיזכר דווקא בשעה כזו ברור כי האמון הציבורי ברמטכ"ל ובמטה הכללי איננו עניין שולי אלא תנאי בסיסי ליכולתה של החברה הישראלית לעמוד באתגרים. מאז ה־7 באוקטובר נסדק אמון זה, אך עליו להיבנות מחדש; אי אפשר להוביל מלחמה תוך כדי ויכוח מתמיד על הלגיטימיות של מפקדי הצבא.
אין ספק כי חובת הציבור היא להקשות שאלות ולבדוק את מנהיגיו. עם זאת, יש הבדל תהומי בין ביקורת אחראית ומבוססת לבין הפצת שמועות זדוניות שמערערות על עצם תפקוד לשכת הרמטכ"ל. בהקשר הזה הפרסומים שטוענים כי המטכ"ל מנהל "תדרוכים נגד הקבינט" אינם רק שקריים – הם חותרים באופן הבסיסי ביותר תחת יסוד האמון הציבורי בצבא. אלו אינן מחלוקות פוליטיות תמימות, אלא פתח מסוכן לכרסום בלכידות הלאומית דווקא בשעת מבחן קיומית.
במציאות הנוכחית, התקפה תקשורתית לא אחראית על הרמטכ"ל והמטה הכללי אינה "עיתונאות נוקבת" אלא נשק מסוכן שמשרת – גם אם שלא במתכוון – את אויבי ישראל. כאשר השיח הציבורי עוסק בהאשמות פנימיות, במקום בשאלה כיצד להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים, הוא מייצר סדקים שמול אויב נחוש עלולים להפוך לשבר של ממש.
הרמטכ"ל אינו נדרש להשיב לכל שמועה המופצת באולפנים. תפקידו אינו לרדוף אחר מפיצי דיסאינפורמציה אלא להוביל את צה"ל להכרעה, לשנות את המשוואה הביטחונית בעוטף ולהחזיר ביטחון לאזרחי ישראל. כל ניסיון לגרור אותו למאבקי תודעה קטנוניים פוגע במיקוד החיוני למשימה. על כן, נוכח אמירות ברורות כגון הצהרתו: "צה"ל יכריע וימוטט את חמאס" – חובה להתייצב ולגבות, לא לערער. זהו קו אסטרטגי שנועד לחזק את רוח הלחימה ואת אמון האומה.
השאלה שמרחפת מעל לכל היא מה מקומה של התקשורת ברגע זה. האם היא ממשיכה לשקף ויכוחים פנימיים ולרדוף אחר כותרות קלות, או שמא היא לוקחת על עצמה את אתוס האחריות הלאומית כפי שעשתה בעבר בשעות קשות? לא פחות משצה"ל נדרש לעמוד מול איום חיצוני, החברה הישראלית כולה נדרשת לעמוד מול מתקפת דיסאינפורמציה מבית. הכוח שלנו תלוי לא רק בנשק ובחיילים, אלא גם באמון הציבור ובאחדות מאחורי המטכ"ל.
הבחירה ברורה: או שנאפשר לרעשים תקשורתיים ואינטרסים פוליטיים זרים לכרסם באמון ברמטכ"לות, או שנבין שזהו הרגע להתלכד, להעניק גיבוי חד-משמעי למי שמופקד על הלחימה, ולהציב את טובת המדינה מעל לכל רייטינג. במלחמה הנוכחית, האמון הציבורי הוא סוג של "חימוש אסטרטגי". אם נבזבז אותו בהשמצות, נפגע בעצמנו יותר מכל אויב מבחוץ.
ראוי להיזכר באירוע מן העבר בהקשר הזה, והוא הלרלרת שאיפיינה את שלהי מלחמת לבנון השנייה, את האווירה הנוראית שהיא יצרה בקרב הציבור, ואת השפעתה ההרסנית על אמון הלוחמים והמוטיבציה לצאת ללחימה בשלב המכריע של המערכה – זה הרגע בו הצבא נדרש יותר מתמיד לגיבוי והעוצמה של החברה בישראל – וכאן לתקשורת יש תפקיד קרדינאלי.
אי אפשר לקבל את השיח הרכילותי באולפנים ברגעים האלה, אתם חייבים להבין, הנזק הוא הרסני, והוא בבחינת סכין בגב של מי שאמון על הניצחון בשדה הקרב, מפקדים ולוחמים כאחד. זה גם הסיפור שנספר לעצמנו בעתיד, ולדורי דורות – מה עשינו ברגעי ההכרעה, ועל מה דיברנו.
אז, בשלהי מלחמת לבנון השנייה עסקנו ב"זריקת בוץ" רכילותית ומכוערת, כאילו דובר בתכנית ריאליטי. היום הגיע הזמן להבין שאת המחיר לחוסר האחריות בשיח הציבורי כולנו משלמים, ובריבית דריבית לעוד הרבה שנים.
