נוכח הודעת הממשל האמריקאי וראש הממשלה על הפסקת אש של עשרה ימים במטרה לקדם שיחות שלום עם ממשלת לבנון, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: תנועת "הביטחוניסטים" קוראת לעמידה איתנה על מטרת העל – פירוק תשתיות הטרור של חיזבאללה והסרת האיום על תושבי הצפון. פירוק חיזבאללה מחייב אותנו להמשיך להכות בארגון עד להכרעתו המוחלטת. כל עצירה כעת חייבת להיות מוגבלת ומותנית, כדי שלא תהפוך לחבל הצלה עבור ארגון המנסה להשתקם תחת האש.
הדילמה הלבנונית: המבחן של ממשלת ביירות
חלון עשרת הימים שנפתח כעת הוא שעת המבחן של ממשלת ביירות. לצד הפעילות הצבאית של צה"ל, עלינו לנצל את ההפוגה כדי לקדם מהלך אסטרטגי שבו כוחות הביטחון של לבנון ייקחו אחריות ממשית מול חיזבאללה. ממשלת לבנון חייבת להבין שאין לה דרך להתחמק מהעימות הבלתי נמנע עם הארגון. אם ביירות שואפת לעתיד של שלום, שגשוג ונורמליזציה עם מדינות האזור ועם ישראל, עליה לנצל את ימי השיחות הללו כדי להתחיל לפעול בכוח הזרוע להשבת הריבונות בשטחה.
ההיסטוריה מלמדת כי ברגע שלבנון תבקש לנוע לעבר הסדרים מדיניים, חיזבאללה יתעמת איתה בכל מקרה כדי לשמר את אחיזתו כזרוע איראנית. לפיכך, האינטרס הלבנוני הברור הוא להקדים תרופה למכה דווקא כעת, כשהארגון חלוש, ולפעול כתף אל כתף כדי למגר את האיום המשותף. ללא הכרעה מול הארגון מבית, לבנון תישאר מדינה כושלת בשירות האינטרס של טהראן.
איראן והמלחמה באמצעים אחרים
בזירה האיראנית, אנו נמצאים במציאות מורכבת שבה גם תחת מעטפת המגעים המדיניים, המלחמה נמשכת במלוא עוזה באמצעים אחרים. אחד הכלים העוצמתיים ביותר שארצות הברית מפעילה כעת הוא המצור הימי. עלינו להבין: מצור ימי הוא צורת לחימה לכל דבר, ומהווה את אחד הכלים הקשים והמשמעותיים ביותר שמעצמה יכולה להפעיל נגד מדינה אחרת.
הלחץ האדיר שמופעל על נמליה של איראן משתק את כלכלתה ומונע מהמשטר את היכולת להתקיים לאורך זמן. המצור אינו רק כלי כלכלי, אלא מנוף אסטרטגי ראשון במעלה שנועד לקדם את התנאים להפלת השלטון ולעודד את העם האיראני להתקוממות מחודשת נגד משטר האייתוללות. כל משא ומתן מדיני שמתנהל כעת, כולל זה הנוגע ללבנון, נעשה תחת הצל הכבד של העוצמה הצבאית האמריקאית הסוגרת על עורקי החיים של טהראן.
עלינו לנצל את ההפוגה כדי לקדם מהלך אסטרטגי שבו כוחות הביטחון של לבנון ייקחו אחריות ממשית מול חיזבאללה. ממשלת לבנון חייבת להבין שאין לה דרך להתחמק מהעימות הבלתי נמנע עם הארגון.
הזירה הדרומית: מנהרות ואתגרי סד"כ
הפסקת האש הזמנית בצפון אינה משנה את העובדה כי חמאס בדרום רחוק מלהיות מוכרע. הארגון ממשיך להתעצם ולהשתקם בתוך רשת מנהרות אדירה, שצה"ל, חרף הישגיו הרבים, טרם הגיע לכל חלקיה. אנו רואים עלייה בחיכוך המבצעי ובניסיונות להוציא פיגועים, מה שמוכיח שהמשימה בעזה טרם הושלמה.
הסיבה המרכזית לכך שהמערכה בדרום אינה מתקדמת בקצב הרצוי היא מגבלת הכוחות המבנית של צה"ל. גם בימי הפוגה בצפון, חמש אוגדות לוחמות חייבות להישאר מושקעות בגזרה כדי להבטיח את ביטחון התושבים, מה שיוצר חוסר בסד"כ יבשתי הנדרש לפעולה התקפית רחבה ומכרעת בשתי הזירות בו זמנית. המסקנה המתבקשת היא צורך דחוף בהגדלה משמעותית של צבא היבשה. מדינת ישראל חייבת להרחיב את מעגל המשרתים דרך גיוס נרחב של כלל האוכלוסיות, כולל האוכלוסייה החרדית, לצד הארכת שירות החובה והמילואים.
מזיכרון השואה לתקומה הציונית
ביום השואה האחרון נפגשנו עם שגריר ארצות הברית בישראל. במהלך הפגישה עלה סיפורה של משלחת קציני צה"ל שביקרה בעבר במחנות ההשמדה ובאיטליה. הסיפור תיאר מפגש מצמרר עם יהודי זקן שניגש לקצינים על מדים, נישק את דגל ישראל שעל כתפם, ואז פרץ בבכי מר שהפך לזעם נורא. הוא צעק לעברם: "למה לא הגעתם בזמן? איפה היה צה"ל כשכל משפחתי נספתה?".
הזיכרון הזה מלווה אותנו כיום יותר מתמיד. אמרנו לשגריר כי באנו להודות לו על כך שבעת הזו, ארצות הברית הגיעה בזמן כדי לסייע לנו למנוע שואה נוספת שעשויה להגיע מכיוון הגרעין האיראני. זוהי תמצית הקיום שלנו כאן: להבטיח שכוח המגן הישראלי והציונות המעשית תמיד יגיעו בזמן.
אנו נכנסים לימי הזיכרון והעצמאות בעיצומו של מאבק קיומי. הכאב על המשפחות הרבות שאיבדו את יקיריהן מאז השבעה באוקטובר הוא עצום, אך לצדו ניצבת ההבנה כי אנו בדרך לשינוי יסודי של המציאות הביטחונית. מדינת ישראל מתנערת מהקונספציות הישנות וחוזרת אל האתוס הציוני המקורי – מדינה חזקה, עוצמתית, הדבקה בערכיה ויודעת להבטיח את ביטחונה לדורות קדימה.
