התמשכותה של מערכת "חרבות ברזל" מובילה לשיח ציבורי עצים בהקשר מטרות המלחמה– שיח זה הוא חשוב שכן מטרות המלחמה מייצגות את הסיבה המרכזית שלשמה אנו שולחים את מיטב ילדינו להילחם, ושעיקר המדינה ומשאביה מרוכזים להשגתן. בנוסף לאלה, מטרה היא גם מצב שאותו נדרשות כלל המערכות, ובדגש המדיניות והביטחוניות להשיג, והן גם המניע לנכונות של הכוחות להתגייס ולהלחם.
עיקר הויכוח בחברה הישראלית בימים אלה נוגע ליחסי הגומלין שבין מטרת המלחמה מיטוט חמאס ברצועת עזה, ובין מטרת המלחמה של שחרור החטופים. באופן טבעי הימצאותם של בני ערובה במרחב מלחמה מסכנת אותם, ומכאן ההיגיון של המצדדים בשחרור החטופים תמורת הפוגה זמנית שלאחריה נצא למלחמה נוספת עבור מיטוט החמאס. תפיסה זו כמובן רואה את שחרור החטופים כקודם להכרעת האויב, וזאת בהשוואה לתפיסה האחרת, הגורסת כי הכרעת האויב קודמת לכל דבר, והתפשרות, אפילו אם זמנית איתו, בראי שחרור חטופים בעבור נסיגה מלאה, מהווה כניעה ולקיחת הימור מסוכן על חשבון העתיד.
שתי התפיסות מוצגות באופן תדיר כמנוגדות זו לזו, והן גם מהוות כלי לויכוח חברתי ופוליטי, בטח בחברה הישראלית המקוטבת והתוססת, אך מיקוד באתגר העומד לפתחנו והתעמקות במצב כהווייתו עשויה להצביע על כך שלא קיימת סתירה בין שתי המטרות האלה, אך בהחלט שיש ביניהן יחסי גומלין.
ברצועת עזה מצוי כעת ארגון שספג פגיעה קשה, הזרוע הצבאית שלו כבר לא מתקיימת כמערכת סדורה, והפעילים שלו עברו לדפוס של לחימת גרילה. תשתיותיו נפגעו באופן חמור, יכולת הפיקוד והשליטה צוצמו למכביר, ובפועל אנו עדים למצב הדומה לקבוצת טרוריסטים שלקחה בידיה בני ערובה, ומנהלת עליהם מיקוח.
מצב זה שונה לחלוטין מאשר היה לפני שנה וחצי – אז מדינת ישראל הייתה במלחמה כוללת מול מספר חזיתות שהמאיימת ביותר הייתה חזית הצפון – חזית שדרשה כוחות רבים והקשתה על ריכוז המאמץ בעזה, וכיום מצויה במצב של הפסקת אש לאחר שארגון הטרור חיזבאללה נוטרל מערכתית ומבצעית..
באשר לעזה עצמה- בתחילת המערכה לחמאס הייתה מערכת פיקוד ושליטה, הנהגה מתפקדת, ביצורים אין-סוף מעל ומתחת לפני הקרקע, עשרות אלפי לוחמים מאומנים במסגרות סדורות, ומלאי רקטות ומרגמות הנעמד בעשרות אלפים – דבר אשר גרם להיווצרותו של איום אסטרטגי חמור. לכן, השלב הראשון במערכה עסק בגריעת עיקר יכולות האויב, והסרת האיום הקיומי המיידי. בתוך שלב זה התפשרה השבת חטופים כתוצאה מלחץ מבצעי על חמאס.
ההבדל היסודי בין שלב המערכה הקודם לנוכחי, אם-כן, הינו בכך שהנסיבות האסטרטגיות והמערכתיות השתנו לחלוטין, וכעת ניתן להתמקד בחילוץ בני הערובה, והכנעת גרעין ארגון הטרור שעוד נותר ומחזיק בחטופים. זהו אירוע מיקוח ממוקד, ותכלית הפעולה הצה"לית במצב הזה היא חילוץ בני הערובה והסרת האיום. שניהם ביחד, שהרי לא יעלה על הדעת שנחלץ את בני הערובה, אך קבוצת הטרור תמשיך לסכן את הסביבה בה היא התבצרה.
בתהליך הזה יש כללים, אחד מהם הוא שהדרדרות המובילה לסכנה מיידית של בני ערובה מחייבת הפעלת כוח לשם חילוץ מיידי, אך כל עוד ניתן לשחרר אנשים ואין דרדור במצב ממשיכים ומשחררים במו"מ, כאשר לאורך כל האירוע קבוצת הטרור השולטת בבני הערובה נצורה, מוקפת, ומכותרת – היא מצויה תחת לחץ צבאי תמידי.
ברור לחלוטין שלא ננהל מו"מ לנצח, ברור גם שלא ניתן לקבל מציאות בה קבוצת הטרור תישאר במקומה ולו רק כדי שתשחרר את בני הערובה. ההיגיון של אירוע מיקוח הוא בכך ששני הדברים הולכים זה בצד זה: שחרור בני ערובה, וסילוק קבוצת הטרור שהחזיקה בהם, כך או אחרת. ולכן, התמרון של צה"ל ימוקד ליצירת לחץ מירבי על המרחבים בהם הארגון מחזיק בבני הערובה, ניתוקו מתספוקת שמאפשרת לו להמשיך ולהתבצר, ומוכנות של כוחות מיוחדים לפעול לשם חילוץ במידה ותהיה הדרדרות במצבם של בני הערובה.
וכיוון שזה ההיגיון התמידי של אירוע מיקוח נכון שהשיח סביב מטרות המלחמה יהיה בהקשר הזה. העניין הוא שרבים אינם מגיעים לשיח הזה מנקודת מבט רציונאלית ולוגית, אלא בעיקר רגשית, המושפעת מלוחמה פסיכולוגית. עניין זה צריך להילקח בחשבון ולזכות לאמפטיה, אך את ההחלטות במצבים מסוג זה מקבלים תחת לוגיקה ברורה של אירוע מיקוח.
ראוי גם לומר שהויכוח על סתירה בין מטרות המלחמה בהקשר רצועת עזה – הוא כבר לא ויכוח על רציונל, אלא ויכוח רגשי. לכן, במצב בו אנו מצויים, כאשר 80 אחוזים מבני הערובה שוחררו קשה להבין מדוע מוטל דופי במקבלי ההחלטות באשר לסדרי העדיפויות שלהם.
ואם יש ממד אחד שצריך להיות במרכז הויכוח הרי הוא ממד הזמן: עתה, כאשר מרבית אנשי המילואים חצו את רף ה-300 ימי שירות, ושכל המדינה מצויה במלחמה מעל לשנה וחצי, כמה עוד ניתן למשוך את הפרשה הזו בטרם מחליטים לתת הנחייה לצבא להיכנס לפעולה במקסימום כוח ולסיים את הפרשה?
פורסם במקור במעריב ב-18 למאי, 2025.