ביום השנה השלישי לשבעה באוקטובר 2023, לצד הזיכרון ובירור הכשלים, ראוי להתעכב על התורפה החברתית שקדמה לאסון: היחלשות הלכידות הישראלית, וביתר שאת בשנת 2023. אין בכך לקבוע שהשסע גרם למתקפה או להפחית מאחריותם של הדרגים הצבאיים והמדיניים, אלא להכיר בכך שהביטחון הלאומי נשען על חברה שמסוגלת לזהות סכנה משותפת ולהתייצב מולה, גם כאשר המחלוקת בתוכה עמוקה.
התורפה הזאת מסוכנת במיוחד בעידן שבו מניפולציה תקשורתית ובינה מלאכותית מאפשרות להפוך כאב אמיתי לחומר גלם במאבק על התודעה. תמונה מזויפת, קול משוכפל או מסר המתחזה לעדות יכולים לערער אמון, והסכנה אינה מסתכמת באמונה בשקר: כאשר קשה להבחין בין תיעוד אמיתי להמצאה, גם האמת מאבדת מכוחה לחבר אנשים להבנה משותפת.
המחאה האחרונה של תלמידי התיכון בצרפת ממחישה כיצד מצוקה ממשית יכולה להישאב למאבק פוליטי רחב. המחאה צמחה על רקע מחסור במורים ותנאי לימוד ירודים, ובהמשך האשימו גורמי ממשל את מפלגת השמאל הרדיקלי ״צרפת הבלתי כנועה״ וגורמים נוספים בליבוי האירועים ובניצולם. המפלגה אמנם דחתה את ההאשמות, אך אין בכך מקום להיתממות כאילו בעלי אינטרס פוליטי לא היו מעורבים במציאות המטורפת שאליה הגיעו בצרפת.
דווקא ההבחנה הזאת חיונית להבנת הסכנה: תלמיד מתוסכל אינו בהכרח כלי פוליטי, ומחאה מוצדקת אינה מאבדת את צדקתה משום שמישהו מנסה לרכוב עליה. אולם כאשר טרמפיסטים פוליטיים מבקשים להשתלט על משמעותה, וכאשר היא נכנסת לרשתות ונעטפת במסרים מסלימים, היא עלולה להתרחק מדרישותיה המקוריות ולהפוך לזירת מאבק וקרע פנימי. אין בסיס לקבוע שכל ההסלמה בצרפת נבעה מדיסאינפורמציה, אך זהו בדיוק המרחב שבו מידע כוזב יכול לתדלק קיטוב ולדחוף חברה לעימות פנימי.
מכאן נובעת התובנה הראשונה על החוסן הישראלי: לכידות אינה רק הנכונות להתגייס בשעת סכנה, אלא גם היכולת להגן על השותפות מפני מי שמבקש להפוך אותה לפריכה. רוח הגיוס והאחריות ההדדית מבטאת הבנה שהבית המשותף אינו מתקיים מעצמו, אך מניפולציה יכולה לתרגם מחלוקת על חלוקת הנטל לחשד גורף בכוונותיו של ציבור שלם, ולהפוך שותפים ליריבים הנתפסים כבלתי לגיטימיים.
אירוע פליי דובאי מבטא את הצד הפעיל של הרוח הזאת: מעבר מחוסר אונים ליוזמה והתייצבות להגנת החיים, ברוח ״לא עוד צאן לטבח״. אלא שבעידן התודעתי נדרשת גם גבורה מסוג אחר, והיא היכולת לעצור לפני שמשתפים מסר מעורר זעם, לבדוק לפני שמאשימים ולסרב להפוך למפיץ של מניפולציה נגד החברה שאליה אנו שייכים.
גם החוסן הצבאי עלול להפוך לפריך כאשר איכות המידע נפגעת, משום שכוח אינו מועיל דיו אם תמונת המציאות שעל פיה הוא מופעל משובשת. מסר מזויף המתחזה להודעה רשמית או תיעוד כוזב של אירוע יכולים ליצור בלבול ולערער אמון, ובנסיבות ביטחוניות גם להכביד על קבלת החלטות בזמן אמת.
לכן, הכנסת המניעה לתפיסת הביטחון חייבת לכלול לא רק מניעת התעצמותו של האויב, אלא גם מניעת יכולתו להטעות אותנו לגבי כוונותיו, יכולותיו והמציאות שבה אנו פועלים. השאלה אינה רק מה הוא מכין למחר, אלא איזו תמונה הוא מבקש שנראה היום, כאשר חוסן אמיתי מחייב אימות, הצלבת מקורות ונכונות לערער על הנחות נוחות.
הממד התרבותי פגיע לא פחות, מפני שמניפולציה יכולה לתקוף את הסיפור המשותף ולהפוך ביטחון בזהות למגננה עיוורת או לבושה גורפת. עם שמכיר עלילות ורדיפות לאורך דורות צריך לזהות סילופים, אך גם לשמור על ההבחנה בין ביקורת לגיטימית, טענה המחייבת בדיקה והכפשה מכוונת.
המחלוקת סביב הסרט ״נז״א״ מציבה את המבחן הזה בלי להידרש לייחס לסרט שימוש בבינה מלאכותית: האם נברר את הטענות ונשיב להן במדויק, או נאפשר לדיון להפוך לעוד זירה שבה כל מחנה מאשר מראש את חשדותיו. כאשר האחד מאמץ כל האשמה והאחר פוסל כל שאלה, המניפולציה אינה צריכה לנצח בוויכוח, משום שכבר הצליחה לפרק את האפשרות לנהל אותו.
ביום השנה השלישי, ההתחסנות הישראלית דורשת אפוא יותר מעוצמה ומנכונות להקרבה: היא דורשת עצמאות בשיקול הדעת, אחריות למילים ויכולת לשמור על שותפות גם תחת לחץ. ״לא עוד צאן לטבח״ צריך להיות גם סירוב להיות צאן למניפולציה, משום שחברה שאינה שולטת בדרך שבה היא מבינה את המציאות עלולה לאבד את השליטה בדרך שבה היא מעצבת את עתידה.
