במשך שנים, מדי יום שישי, הגיעו בני משפחת גולדין אל אנדרטת חץ שחור וקיימו את "מסדר הדר", בו קראו לממשלת ישראל ולצה"ל לפעול צבאית ומדינית כנגד החמאס באופן שיביא להחזרת גופת בנם. שנה אחר שנה פעלה המשפחה בממלכתיות, בעוד הממלכה לא פעלה במשפחתיות.
משפחת גולדין לא קראה לשביתות במשק או למרי אזרחי. הם פשוט תבעו מהממשלה לעשות את הפעולה המוסרית, הערכית והפשוטה: לפעול נגד החמאס ולא להשאיר חללים – ובטח שלא חיילים – מאחור.
"אל תיכנעו לשקט", ביקשה לאה גולדין ממטה משפחות החטופים שהוקם לאחר ה-7 באוקטובר, עצה שקיבלה ממשפחתו של הנווט רון ארד.
לאה גולדין למדה על בשרה שההחלטות בממשלות ישראל אינן מתקבלות באופן מושכל על פי מה שנכון לעשות, אלא על פי מה שנותר לעשות. וללא לחץ ציבורי מתמיד – הסיכוי להשיב את החטופים קטן ביותר.
בני משפחת גולדין הבינו עוד לפני ה-7 באוקטובר שבניגוד להיגיון ולמוסר המתבקש, לא מופעל – וכנראה שלא יופעל – לחץ אמיתי על החמאס, וכי האינטרס לשמור על השקט בעורף גדול מהאינטרס לשמור על הערכים ועל המחויבות למשפחה ששלחה את בנה לחזית. לאה ושמחה גולדין, שראו כיצד הממשלה לא עושה את המינימום הנדרש כדי למנוע חטיפת חיילים ואזרחים, הבינו שגם לא תעשה את המקסימום הנדרש כדי להשיבם. לכן הם לא היססו לצאת בביקורת כנגד ראש הממשלה וחברי הממשלה, ועוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר אמרו באופן ברור כי ללא לחץ צבאי משמעותי החטופים כולם לא יחזרו, וכל מחשבה שניתן לשחרר אותם בשיח בלבד היא מוטעית ושייכת לקונספציה השגויה ביחס לחמאס.
ואכן, אלמלא הלחץ הצבאי, התקיפות המשמעותיות ואומץ הלב של חיילינו – לא היו זוכים בני משפחת גולדין להביא את בנם למנוחה אחרונה, שתהיה עבורם, אחרי שנים של מאבק, גם המנוחה הראשונה.
עתה, כשרוב החטופים בידי ישראל ושוב חזרנו לנקודה בה מוחזקים ארבעה חטופים ברצועה – הגיע העת לחשבון נפש אישי, צבאי ולאומי. החברה הישראלית וממשלת ישראל בראש ובראשונה צריכות לחשב מסלול מחדש ביחס לאופן המאבק שלנו בארגוני הטרור, כחלק מתהליך התיקון החברתי המתחייב לאחר ה-7 באוקטובר.
עלינו לשאול את עצמנו כחברה: כיצד ייתכן שההכרזה "עד החטוף האחרון", שהפכה למנטרה ציבורית לאחר ה-7 באוקטובר, לא נאמרה עוד קודם – כאשר גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, ויחד איתם שני אזרחים חיים, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, היו מוחזקים ברצועת עזה במשך שנים כה רבות?
כיצד ייתכן שבמשך כל השנים שבהן פעלה משפחת גולדין לבדה – כיכרות תל אביב לא התמלאו באנשים, אזרחים לא תלו שלטים לאורך הכבישים, וסיכות צהובות לא נתלו על הדש?
האם שחרור החטופים הוא באמת המניע לעצרות הרחבות, או שמא היה זה מהלך פוליטי כחלק ממאבק ארוך ומתמשך בממשלות הימין בכלל ובעומד בראשה בפרט?
כיצד אפשרנו לחמאס להחזיק באזרחים שלנו ובגופות חיילינו – ולא פעלנו צבאית כנגד החמאס בתביעה חד משמעית להחזיר אותם לחיק משפחותיהם?
"אני לא חושבת רק על הדר, אלא על החטוף הבא", אמרה לאה גולדין באחת מוועדות הכנסת.
בדברים אלה ניסתה לומר כי אינה מבקשת רק להשיב את בנה, אלא להשיב את המחויבות של הממשלה ושל צה"ל לכל אחד מאזרחי ישראל: להחזיר את המחויבות לערכים היהודיים הבסיסיים, ואת המחויבות לפעול כנגד החמאס באופן שבו חטיפת חיילים ואזרחים תהפוך מיד לנטל – ולעולם לא לנכס.
דווקא עכשיו ניתן לומר, ולהעריך באופן די ברור, כי אם ישראל הייתה פועלת באופן צבאי, יזום, אקטיבי ונחוש כנגד החמאס עד להשבתם של הדר גולדין ויתר החטופים – ספק אם החמאס היה מעז לשים למטרה לחטוף אזרחים ב-7 באוקטובר.
הפסקת האש הנוכחית וסיום השלב הנוכחי של המלחמה הם הזדמנות משמעותית לכיול הערכים הישראלים-יהודיים של החברה הישראלית בכלל ושל צה"ל בפרט – ערכים לפיהם הקריאה "עד החטוף האחרון" מתחילה בביצוע כל הפעולות הנדרשות כדי שלעולם לא יהיה בידו של אף אחד מאויבינו חטוף ראשון.
