ויקטור פרנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", לימד אותנו כי גם בתוך הסבל הקשה ביותר האדם זקוק למשמעות. בהקשר הישראלי, משמעות זו אינה יכולה להישאר ברמה הסמלית בלבד. כל משפחה ששילמה את המחיר הכבד ביותר ואיבדה את היקר לה מכל שואלת, גם אם בליבה בלבד: לשם מה?! התשובה לשאלה הזאת אינה יכולה להיות ריקה, ולא יכולה להישאר רק במילים. היא חייבת לבוא לידי ביטוי במציאות משתנה, במציאות שבה דמם של הנופלים אינו רק זיכרון אלא גם מנוף לתיקון והתקדמות. המשמעות האמיתית לנפילתם היא בכך שהמצב הביטחוני משתנה לטובה, בכך שאיננו חוזרים אחור לאותן קונספציות שגבו מאיתנו מחיר כבד כל כך. רק הישג ביטחוני ברור, כזה שמבטיח חיים בטוחים יותר לילדינו, יכול לתת תשובה מוסרית אמיתית לשאלה – לשם מה?!
חשוב שנזכור שהנופלים הגיבורים אינם עומדים בפני עצמם. הם חוליה בשרשרת ארוכה של לוחמים, מהדורות הקודמים ועד ימינו. זוהי שרשרת של אחריות ושל שליחות. המלחמות שלנו מעולם לא היו מלחמות שאנו בחרנו בהן מרצון, אלא מלחמות שאנו נקראים אליהן מכורח קדושת החיים. ההבנה הזו מחייבת אותנו להביט על הנופלים לא רק דרך כאב האובדן, אלא גם דרך מקומם בתוך סיפור רחב יותר – סיפור של עם שמגן על עצם קיומו.
במהלך המלחמה, בזמן ששהיתי בבית בצפון רצועת עזה, חזרתי במחשבותיי אל הפואמה "בעיר ההריגה" של חיים נחמן ביאליק, שנכתבה בשנת 1903 בעקבות פרעות קישינב. הפואמה מתארת בלשון לא קלה את הטבח ביהודים. פתחתי במכשיר הסלולרי שלי את השיר; הדמיון בין מילות הפואמה לבין מראות השבעה באוקטובר היה מצמרר. מאה ועשרים שנה בדיוק חלפו מאז, חשבתי לעצמי – אז מה בעצם השתנה? כיצד ייתכן ששוב נטבחים יהודים בצורה כה דומה?
בתוך השאלה הזו ובתוך מילות הפואמה מצאתי גם את התשובה. יש שורה אחת בפואמה שמתארת את הגברים היהודים המתחבאים מאחורי חביות, בעוד בני משפחתם נטבחים. הגברים חסרי האונים מתפללים מאחורי החביות וכל שיש בידם לעשות מול המראות המזוויעים הוא להתפלל בליבם "ריבונו של עולם עשה ואלי הרעה לא תבוא".
"אנו איננו היהודים הללו עוד. אנו יהודים שקמים, נלחמים, יוצאים מהבתים ומגינים על עצמנו כפי שקרה במהלך השבעה באוקטובר ומאז ועד רגע זה. יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו גם צרות – אולם אלה צרות של עם בארצו. צרות של עם שיש לו את היכולת והחובה להבטיח את ביטחונו."
הפרספקטיבה הזו אינה מבטלת את הכאב, היא מחדדת אותו והיא בעיקר מטילה עלינו את האחריות שלא להסתפק בהכלה, לא להישען על תקוות שווא, אלא לפעול באופן שמבטיח כי המציאות הביטחונית שלנו תהיה בטוחה יותר, המאפשרת צמיחה ועצמאות.
יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו את המחיר, המשמעות והחובה להבטיח שהקורבן לא היה לשווא, שהמדינה שאנו חוגגים את עצמאותה תהיה מדינה חזקה, בטוחה ונחושה. מדינה שמבינה כי חירות אינה מובנת מאליה, אלא תוצאה של בחירה מתמדת לעמוד, להילחם ולנצח.
