נכתב על ידי סא"ל (מיל') אבי שלו מחבר הספר יומן אלקאסמי
מתקפת 7 באוקטובר 2023 הפתיעה את ישראל בעוצמתה והובילה לאחד מכישלונות המודיעין החמורים בתולדות המדינה. אולם ייתכן שעבור חלק מתומכי חמאס ברצועת עזה הייתה זו הפתעה מסוג אחר: לא ביחס לעצם האפשרות שחמאס תפתח במערכה רחבת היקף נגד ישראל, אלא ביחס לעיתויה, להיקפה ולהצלחתה הראשונית. מאמר זה מצביע על הסדרה "אגרופי החירות" כמפתח להבנת האופן שבו ביקשה חמאס להסביר לציבור תומכיה ופעיליה כי מדיניות הרגיעה שניהלה מול ישראל אינה שינוי אידיאולוגי, אלא שלב זמני בדרך לעימות צבאי רחב.
רבים עדיין מנסים להבין כיצד הצליחה חמאס להפתיע את ישראל בבוקר 7 באוקטובר. מטחי הרקטות והחדירה ההמונית ליישובי עוטף עזה מוטטו באחת את הקונספציה שאימצה מערכת הביטחון הישראלית, שלפיה חמאס אינה מעוניינת במלחמה כוללת. ערב המתקפה העריכה ישראל כי הנהגת חמאס מבקשת להמשיך לבסס את שלטונה ברצועת עזה, לשפר את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה ולנצל את היציבות הביטחונית כדי להחליש את הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון.
תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בדבריהם של בכירים במערכת הביטחון. בהקלטות שפורסמו באוגוסט 2025 סיפר האלוף אהרון חליווה, ראש אגף המודיעין לשעבר, כי גם אילו היה נאמר לו בליל 7 באוקטובר שחמאס עומדת לפלוש לישראל, ספק אם היה מאמין לדיווח או משנה את הנחיותיו. לדבריו, ההערכה הייתה שחמאס מעוניינת בראש ובראשונה בשימור הרגיעה ובהמשך השיפור הכלכלי ברצועה. דברים דומים השמיע כבר בדצמבר 2022 תא"ל עמית סער ז"ל, שתיאר כיצד חמאס מבינה את "מחיר ההפסד" הכרוך בעימות עם ישראל לנוכח מדיניות ההקלות האזרחיות וההרתעה הצבאית.
ייתכן שכאן נעוץ אחד ממקורות הכשל המודיעיני. ישראל פירשה את התנהלותה של חמאס כביטוי לשינוי סדרי העדיפויות שלה, בעוד שחמאס עצמה ייתכן שראתה במדיניות זו מרכיב בתוכנית הונאה רחבה שנועדה ליצור את התנאים האופטימליים למתקפת פתע. אם אכן כך היה, נדרשה חמאס לטפח במשך שנים דימוי של ארגון רציונלי ומעשי, המעוניין ביציבות ביטחונית ובהרחבת ההקלות האזרחיות. במסגרת זו התבססו מנגנוני תיאום עקיפים עם ישראל (בדמות קשרי יחידת תאום פעולות הממשלה בשטחים), הועברו מסרים מרגיעים דרך בני שיח עזתים (בעיקרי אנשי עסקים וסוחרים), והורחבו הסדרי העבודה, המסחר והמעברים. מבחינת ישראל, כל אלה נתפסו כהוכחה לכך שחמאס אימצה גישה פרגמטית המעדיפה שיקום אזרחי על פני עימות צבאי.
בדיעבד ניתן להציע פרשנות אחרת. ייתכן שההקלות האזרחיות, השקט היחסי בגבול והיציבות שנשמרה במשך שנים לא שיקפו שינוי אידיאולוגי, אלא היו חלק ממאמץ מכוון לטפח בישראל תחושת ביטחון מדומה. לפי פרשנות זו, ההישגים הכלכליים לא נתפסו בעיני הנהגת חמאס כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי ליצירת התנאים הנוחים ביותר למתקפת פתע.
מאפייני מתקפת 7 באוקטובר, התנהלותה של חמאס במהלך מלחמת חרבות ברזל, והנכונות שהפגינה לשלם מחיר חסר תקדים ברצועת עזה, מחזקים את האפשרות ששיקולים אזרחיים וכלכליים מעולם לא עמדו בראש סדר העדיפויות שלה. יתרה מכך, גם במהלך המלחמה נראה כי המשבר ההומניטרי ברצועה שימש את חמאס בראש ובראשונה ככלי מדיני, תעמולתי ואידיאולוגי, ולא כגורם שהכתיב את החלטותיה המבצעיות.
אלא שהונאה מוצלחת אינה מופנית רק כלפי היריב. במקרה של חמאס התעוררה בעיה נוספת: כיצד ניתן לשכנע את ציבור התומכים של התנועה כי היא לא זנחה את דרך ההתנגדות, כאשר בפועל היא מקיימת רגיעה ממושכת, מאפשרת יציאת פועלים לישראל, מקדמת מסחר ומרסנת יוזמות צבאיות שאינן תואמות את מדיניותה? בעיה זו הייתה משמעותית במיוחד לנוכח הביקורת שספגה חמאס בשנים שקדמו למלחמה מצד פתח, הרשות הפלסטינית וארגונים ג'יהאדיסטיים ברצועת עזה. מבקריה האשימו אותה כי ויתרה על דרך ההתנגדות והפכה לתנועה שלטונית המעדיפה הישרדות פוליטית על פני המאבק בישראל. ביקורת זו איימה לפגוע במעמדה הציבורי של חמאס ולכרסם בלגיטימציה האידיאולוגית שלה.
אולם למרות המדיניות הפרגמטית שניהלה כלפי ישראל, חמאס לא שינתה את המסר האידיאולוגי שלה. היא לא הכריזה כי אימצה דרך חדשה, לא זנחה את אתוס ההתנגדות, ולא הציגה את הרגיעה כבחירה אסטרטגית קבועה. להפך. בנאומים, בדרשות, בתקשורת המזוהה עמה ובהצהרות בכיריה המשיכה חמאס להציג את העימות עם ישראל כיעדה המרכזי. באוגוסט 2023, כחודשיים בלבד לפני המתקפה, הצהיר סאלח אל־עארורי בריאיון לערוץ אל־מיאדין כי חמאס נערכת ברצינות לעימות כולל עם ישראל.
כאן נוצרה הסתירה המרכזית. ישראל בחרה להעניק משקל מכריע למדיניות שנראתה בשטח – שקט יחסי, הקלות אזרחיות ויציבות ביטחונית. לעומת זאת, המסרים הגלויים של חמאס לציבור תומכיה המשיכו לשדר תמונה הפוכה לחלוטין. השאלה אינה רק מי צדק, אלא כיצד הצליחה חמאס להחזיק לאורך זמן בשני המסרים הסותרים מבלי לערער את אמון קהל הבית שלה.
כאן נכנסת לתמונה סדרת הטלוויזיה הרמדאנית אגרופי החירות.
בחודש רמדאן 2022, כשנה וחצי לפני פרוץ המלחמה, שידר ערוץ אל־אקצא של חמאס את סדרת הדרמה אגרופי החירות . הסדרה, בת שלושים פרקים, שודרה מדי ערב במהלך חודש הרמדאן – תקופה שבה הצפייה המשפחתית בטלוויזיה היא מן הגבוהות בעולם הערבי. משום כך, סדרות רמדאן אינן משמשות רק כאמצעי בידור; הן גם כלי מרכזי להעברת מסרים פוליטיים, חברתיים ודתיים ולעיצוב דעת הקהל.
הסדרה, שצולמה והופקה ברצועת עזה, נפתחת בשחזור ניסיון פעולת סיירת מטכ"ל בחאן יונס בנובמבר 2018 ומשלבת קטעי תיעוד אותנטיים לצד עלילה בדיונית. במרכזה עומדת מלחמת מוחות בין מערכת הביטחון הישראלית לבין הנהגת הזרוע הצבאית של חמאס. לכל אורך הסדרה רומזים גיבוריה לקיומה של תוכנית סודית, המכונה "אגרופי החירות", אשר מטרתה לשנות מן היסוד את מאזן הכוחות מול ישראל.
רק בפרק האחרון נחשפת משמעותה של אותה תוכנית. לוחמי חמאס פותחים במתקפת פתע רחבת היקף על הנגב המערבי, משביתים את מערכות הפיקוד והשליטה של צה"ל, חודרים לשטח ישראל, משתלטים על בסיסים צבאיים, הורגים וחוטפים חיילים ומצליחים לכבוש את מפקדת אוגדת עזה ברעים.
בדיעבד קשה להתעלם מן הדמיון בין תרחיש הסיום של הסדרה לבין אירועי 7 באוקטובר. הסדרה מציגה מטחי רקטות מסיביים, מתקפת סייבר נגד מערכות ישראליות, חדירה המונית לשטח ישראל באמצעות כלי רכב ורגלים, חטיפת חיילים, השתלטות על בסיסי צה"ל והקמת מחסומים בתוך שטח ישראל. אין בכך כדי להוכיח שהסדרה חשפה את תוכנית המתקפה או שימשה תסריט מבצעי, אך יש בכך כדי להמחיש כיצד ביקשה חמאס להציג לקהל תומכיה את דמותה של מלחמת ההכרעה שאליה היא שואפת.
חשיבותה של הסדרה התחזקה עוד יותר כאשר, במאי 2022, העניק יחיא סינוואר ליוצריה את פרס סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע הפלסטיני בעזה. בטקס שיבח סינוואר את הסדרה וקבע כי היא משקפת את חזונה של חמאס ואת תוכניותיה לעתיד. גם אם הדברים נאמרו במסגרת אירוע תעמולתי, הם מעידים על החשיבות שהעניקה הנהגת חמאס לסדרה ועל תפקידה בעיצוב התודעה הציבורית ברצועת עזה.
מנקודת מבט זו, אגרופי החירות אינה רק סדרת פעולה או יצירת תעמולה. היא מספקת הצצה נדירה לאופן שבו ביקשה חמאס להתמודד עם אחת הבעיות המורכבות שעמדו בפניה ערב המלחמה: כיצד להסביר לציבור תומכיה את הפער שבין הרטוריקה הלוחמנית לבין מדיניות הרגיעה שניהלה בפועל מול ישראל.
לכל אורך הסדרה מודגשת הטענה כי הרגיעה אינה מבטאת שינוי אידיאולוגי. להפך. היא מוצגת כמהלך מחושב, זמני ואינסטרומנטלי, שנועד לאפשר לחמאס לבנות את כוחה הצבאי ולהתכונן למערכה שתשנה את המציאות האזורית. במילים אחרות, הסדרה מעניקה לצופה הסבר שאינו ניתן בזירה הציבורית: ההימנעות מעימות אינה נסיגה מן ההתנגדות אלא חלק בלתי נפרד ממנה.
מסר זה חוזר שוב ושוב לאורך העלילה. גיבורי הסדרה מדברים על סבלנות, על משמעת, על שמירת סוד ועל הצורך להמתין ל"שעת הכושר". המלחמה אינה מוצגת כהתפרצות ספונטנית אלא כתוצאה של תכנון ארוך, בניין כוח והטעיית האויב.
גם דמותה של ישראל בסדרה משרתת את אותו מסר. ישראל מתוארת כמדינה המסתמכת יתר על המידה על עליונותה הטכנולוגית, על אמצעי האיסוף המודיעיניים ועל יכולותיה הצבאיות, אך מתקשה להבין את יריבה. מפקדי מערכת הביטחון הישראלית מוצגים כמי שמשוכנעים כי ניתן להרתיע את חמאס באמצעות לחץ כלכלי, הקלות אזרחיות ועליונות מודיעינית, בעוד שבפועל הם נופלים קורבן להונאה מתוחכמת.
מנגד, לוחמי חמאס מוצגים כבעלי נחישות אידיאולוגית, אמונה דתית עמוקה ויכולת לחשוב לטווח ארוך. המסר לצופה ברור: היתרון הישראלי אינו מכריע, משום שהוא נשען על הבנת מציאות שגויה ועל ביטחון עצמי מופרז.
הגיבורים והנבלים: כיצד מסבירה חמאס את מדיניותה לתומכיה
אחד המאפיינים הבולטים של אגרופי החירות הוא שהסדרה אינה מסתפקת בתיאור העימות עם ישראל. לא פחות מכך, היא מבקשת לעצב מחדש את אמות המידה המוסריות של החברה הפלסטינית ולהגדיר מי ראוי להערכה ומי ראוי לגינוי. באמצעות הדמויות המרכזיות, חמאס אינה רק מספרת סיפור; היא מציעה לצופיה מערכת ערכים שלמה, שבאמצעותה ניתן להבין את הרגיעה מול ישראל כחלק בלתי נפרד מן ההתנגדות.
גיבור הסדרה, אמיר, מייצג את דמות איש חמאס האידיאלי. הוא מפקד מסור בזרוע הצבאית, מקפיד על תפילה וצום, מכבד את הוריו, נאמן לארוסתו סלמה, ומקדיש את חייו למאבק בישראל. אמיר אינו מוצג כלוחם קנאי או הרפתקן, אלא כאדם מאוזן, שקול, מוסרי ובעל אחריות עמוקה כלפי פקודיו. בכך מבקשת הסדרה לקשור בין אמונה דתית, מוסר אישי ומחויבות למאבק המזוין.
מנגד, הנבל המרכזי הוא ג'אבר אבו ראמי – איש עסקים אמיד המתפרנס ממסחר עם ישראל ומשתף פעולה עם השב"כ. דמותו מגלמת כמעט כל תכונה שחמאס מבקשת להוקיע: רדיפת בצע, זלזול בדת, פגיעה במשפחה ונכונות להעדיף רווח אישי על פני טובת האומה. הוא מתייחס בזלזול להוריו, מפעיל אלימות כלפי אחותו (סלמה) ומבקש להשיאה משיקולים כלכליים, תוך התנגדות לנישואיה לאמיר, לוחם חמאס.
אין מדובר רק בדמות של משתף פעולה. ג'אבר מייצג עולם שלם – עולם ההקלות האזרחיות, המסחר, ההיתרים והקשרים הכלכליים עם ישראל. בכך מעבירה הסדרה מסר ברור: שיתוף פעולה כלכלי אינו יעד שיש לשאוף אליו, אלא סטייה מוסרית העלולה להוביל לבגידה לאומית.
מסר דומה עולה מדמותו של רשיד, אב לילדה חולת סרטן. לאחר שבתו מקבלת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה ומחלימה, הוא נענה לניסיונות השב"כ לגייסו כסוכן בתמורה להמשך הסיוע. דווקא משום שמניעיו אנושיים ומובנים, דמותו של רשיד מעניינת במיוחד. הסדרה אינה מבקשת לעורר כלפיו אמפתיה, אלא להמחיש כי גם מצוקה אישית אינה מצדיקה פגיעה במאבק הלאומי. במילים אחרות, אפילו כאשר ישראל מציעה סיוע הומניטרי, היא מוצגת כמי שפועלת מתוך אינטרס מודיעיני ולא מתוך שיקול מוסרי.
בכך מערערת הסדרה על אחת ההנחות המרכזיות של המדיניות הישראלית ערב המלחמה: שהרחבת ההקלות האזרחיות תיצור אינטרס פלסטיני מובהק בשימור היציבות הביטחונית. מבחינת הסדרה, אותן הקלות אינן עדות לפיוס, אלא ניסיון ישראלי להחליש את רוח ההתנגדות באמצעות פיתויים כלכליים.
הסתירה שחמאס נדרשה לפתור
אחת הדמויות המעניינות ביותר בסדרה היא דווקא דמות משנית: חמותו של פיכרי, ראש מערך הסייבר של הזרוע הצבאית.
פיכרי שב לביתו בשעות הלילה המאוחרות לאחר ימים ארוכים של עבודה על הפרויקט הסודי של חמאס. אולם בשל הסודיות המוחלטת, הוא אינו יכול להסביר למשפחתו במה הוא עוסק. חמותו, שאינה מאמינה להסבריו, משוכנעת כי הוא מסתיר רומן עם אישה אחרת. מבחינתה, הטענה שהוא עובד לילות כימים על תוכנית שתשנה את פני האזור נשמעת מופרכת לחלוטין.
לכאורה מדובר בעלילת משנה משפחתית, אך למעשה זהו אחד הרגעים החשובים ביותר בסדרה. באמצעות המתח המשפחתי מבקשת חמאס להמחיש את הדילמה שבה הייתה נתונה ערב המלחמה. הנהגת התנועה ידעה שלא תוכל לחשוף את תוכניתה המבצעית, אך באותה מידה התקשתה להסביר לציבור מדוע היא ממשיכה במדיניות של רגיעה, מסחר והקלות אזרחיות.
פיכרי אינו מסוגל לומר את האמת, אך גם אינו יכול להפריך את החשדות כלפיו. באופן דומה, גם הנהגת חמאס אינה יכולה לחשוף את מטרתה האמיתית, ולכן היא נזקקת לאמצעי אחר – סדרת הטלוויזיה עצמה.
מנקודת מבט זו, אגרופי החירות ממלאת תפקיד כפול. כלפי חוץ היא מהווה תעמולה נגד ישראל; כלפי פנים היא מספקת הסבר אידיאולוגי לציבור התומכים. היא מבקשת לשכנע כי הרגיעה אינה ביטוי לחולשה, אלא שלב הכרחי בדרך לעימות הגדול. במובן זה, חשיבותה של הסדרה אינה בכך שניבאה את אירועי 7 באוקטובר. חשיבותה נעוצה בכך שהיא העניקה לציבור הבית של חמאס מסגרת פרשנית שאפשרה ליישב את הסתירה שבין ההתנהלות היומיומית לבין האידיאולוגיה המוצהרת של התנועה.
סיכום
מתקפת 7 באוקטובר אינה יכולה להיות מוסברת רק באמצעות כשלי איסוף, הערכה או התרעה. היא מחייבת בחינה מחודשת של האופן שבו מעריכים את כוונותיו של ארגון אידיאולוגי כדוגמת חמאס. מאמר זה אינו טוען כי סדרת הטלוויזיה אגרופי החירות חשפה את תוכנית המתקפה או סיפקה התרעה מודיעינית חד־משמעית. תרומתה שונה: היא מאפשרת להבין כיצד הצליחה חמאס לנהל במקביל שני מהלכים משלימים – להקרין כלפי ישראל דימוי של ארגון פרגמטי המעוניין ביציבות ובהטבות כלכליות, ובו בזמן לשכנע את ציבור תומכיה כי הרגיעה אינה אלא שלב זמני בדרך לעימות מכריע. בכך מילאה הסדרה תפקיד כפול: כלי תעמולה נגד ישראל וכלי הסברה פנימי שנועד ליישב את הסתירה בין ההתנהלות היומיומית לבין האידיאולוגיה המוצהרת של התנועה.
מן הבחינה המודיעינית, הלקח רחב יותר מן המקרה של חמאס. הערכת כוונותיו של יריב אינה יכולה להישען רק על ניתוח אינטרסים כלכליים, התנהגות בשטח או מסרים המועברים בערוצים דיסקרטיים. כאשר מדובר בארגונים אידיאולוגיים הפועלים בתוך חברה מסורתית, יש להעניק משקל שיטתי גם לניתוח התרבותי: לנאומים, לדרשות, לספרות, לשירה, ליצירות טלוויזיה ולמסרים המופנים לציבור הבית. מסרים אלה אינם בהכרח מתארים תוכניות מבצעיות, אך לעיתים הם משקפים באופן נאמן יותר את תפיסת העולם, את מערכת הערכים ואת הכיוון האסטרטגי של הארגון. ייתכן שאילו הייתה הסתירה בין המסרים הגלויים של חמאס לבין ההערכה המודיעינית הישראלית זוכה לבחינה ביקורתית ומעמיקה יותר, הייתה הקונספציה שלפיה חמאס בחרה בפרגמטיות אזרחית נסדקת מוקדם יותר. במובן זה, אגרופי החירות אינה רק סדרת טלוויזיה; היא מקרה מבחן לחשיבותו של הממד התרבותי בהבנת כוונותיהם של אויבים אידיאולוגיים ובהערכת מודיעין אסטרטגית.
