ישראל צריכה להיות המדינה הראשונה בעולם שמבקשת מרצונה להשתחרר מן הסיוע הביטחוני האמריקני. לא משום שהברית עם ארצות הברית נחלשה, אלא דווקא משום שהיא חזקה דיה כדי להתבסס מעתה על שותפות בין שווים.


מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה לא שינתה רק את פני המזרח התיכון. היא האיצה תהליכי עומק פוליטיים, חברתיים, כלכליים ודמוגרפיים בארצות הברית, אשר צפויים להשפיע בשנים הקרובות גם על מערכת היחסים האסטרטגית בין ירושלים לוושינגטון. אומנם שיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות הגיע לשיאו במלחמת איראן השנייה (2026), כאשר צבאות ישראל וארצות הברית לחמו יחד במערכה משולבת ומתואמת נגד איראן, אולם דווקא מלחמה זו עשויה להירשם כראשיתו של עידן חדש ביחסים בין המדינות. חתימת מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן המחישה כי גם בעלות ברית קרובות עשויות לבחור במסלולים אסטרטגיים שונים כאשר האינטרסים שלהן משתנים.


במקביל, מתחוללת בארצות הברית שחיקה הדרגתית בקונצנזוס הרחב שאפיין במשך עשרות שנים את התמיכה בישראל. בחירתו של זוהראן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק, התחזקות הזרמים הפרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית, לצד התגברות המגמות הבדלניות במחנה השמרני, אינם התופעה עצמה אלא סימפטומים לתהליכי עומק רחבים יותר. לכך מתווספים הגידול בחוב הלאומי האמריקני, שינוי דורי בהרכב ציבור הבוחרים, שחיקת מעמדו של הממסד המסורתי והתרחקות הדרגתית של חלקים מהחברה האמריקנית מן התפיסות שעיצבו את מדיניות החוץ של ארצות הברית בעשורים האחרונים.
על רקע מגמות אלו, שנת 2028 – מועד פקיעת מזכר ההבנות המסדיר את הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל – עלולה להפוך לצומת אסטרטגי משמעותי. אין ודאות שהסיוע יופסק, אך גם אין עוד מקום להניח כי יתחדש באופן אוטומטי במתכונתו הנוכחית. מדינת ישראל אינה יכולה לבסס את תפיסת הביטחון הלאומית שלה על הנחת עבודה שלפיה הסיוע הביטחוני האמריקני יישאר קבוע לנצח. אולם כאן טמונה גם ההזדמנות האסטרטגית.

במשך יותר מחמישים שנה שימש הסיוע האמריקני מנוע מרכזי בבניין עוצמתה של ישראל. הוא אפשר לצה"ל לשמור על יתרונו האיכותי, סייע לבניית התעשיות הביטחוניות והעמיק את הברית בין המדינות. הצלחתו של מודל זה אינה מוטלת בספק. דווקא משום כך, הגיעה העת לעבור לשלב הבא.

במקום להיאבק על שימורו של מודל הסיוע הנוכחי – זה המאבד בהדרגה את הלגיטימיות הציבורית בארצות הברית ומקבע את ישראל בתפיסות ביטחוניות מיושנות, על ישראל להיות זו שיוזמת את השינוי. עליה להציע לארצות הברית מעבר ממערכת יחסים המבוססת על סיוע כספי למערכת יחסים המבוססת על שותפות אסטרטגית בין שתי מעצמות טכנולוגיות וביטחוניות. זהו אינו ויתור על הברית, אלא שדרוג שלה.


ישראל של שנת 2028 איננה ישראל של 1973 ואף לא של 1998. היא מעצמה אזורית, מובילה עולמית בתחומי החדשנות, הסייבר, ההגנה מפני טילים, הבינה המלאכותית, הלוחמה הרב-ממדית והתעשיות הביטחוניות. דווקא משום שהסיוע האמריקני השיג את מטרתו, ישראל יכולה היום לתרום לברית לא פחות משהיא נהנית ממנה.

יתרה מכך, יוזמה ישראלית תשרת גם את האינטרס האמריקני. היא תוציא את שאלת הסיוע מן המחלוקת הפוליטית הפנימית בארצות הברית ותעביר את מרכז הכובד אל תחומים שבהם קיימת הסכמה רחבה הרבה יותר: מתלות צבאית לשותפות אסטרטגית, חדשנות ועליונות טכנולוגית, ייצור ביטחוני, מחקר ופיתוח, הרתעה מול יריבים משותפים ושמירת יתרונו של המחנה המערבי. במילים אחרות, ישראל צריכה לשאוף להיות בעלת הברית הראשונה של ארצות הברית שמבקשת מרצונה להשתחרר ממודל הסיוע ולעבור למודל של שותפות בין שווים. כיצד ניתן לממש תפיסה זו?


1. מעבר ממודל של תלות בסיוע למודל של שותפות: על ישראל לפתוח כבר עתה בדיאלוג עם הממשל האמריקני באשר למתכונת היחסים לאחר 2028. במקום חידוש אוטומטי של מזכר ההבנות, יש להציע הסכם אסטרטגי חדש המבוסס על השקעות משותפות, מחקר ופיתוח, ייצור ביטחוני משולב ובניין כוח הדדי. במקום מערכת יחסים של תורם ומקבל – מערכת יחסים של שיתוף ופיתוח.
2. בניין כוח עצמאי לשדה הקרב העתידי: ישראל חייבת להפחית בהדרגה את תלותה בפלטפורמות אמריקניות יקרות ולהרחיב את הפיתוח והייצור המקומיים של מערכות הלחימה שהוכיחו את עצמם בזירות לחימה מודרניות ושיאפיינו את העשורים הקרובים: רחפנים, כטב"מים, כלים קרקעיים בלתי מאוישים, כלי שיט אוטונומיים, בינה מלאכותית, חימוש מדויק, טילי קרקע־קרקע ומערכות אוטונומיות הפועלות באסטרטגיית הצפה ועוד. במקום להשקיע בפלטפורמות יקרות (בדמות כמטוסי F35) על ישראל להוביל את מהפכת הלחימה במסה זולה, מבוזרת וקטלנית.
3. ישראל כנכס אסטרטגי אמריקני: במקום להיות לקוח של התעשיות הביטחוניות בארצות הברית, על ישראל להפוך למרכז אזורי למחקר, פיתוח, ייצור, ניסוי ואחזקה של טכנולוגיות ביטחוניות מתקדמות. זאת, על ידי הרחבת הנוכחות התעשייתית והביטחונית האמריקנית בישראל, הקמת מרכזי חדשנות, מתקני ייצור, מאגרי חירום ותשתיות אסטרטגיות משותפות (למשל באזורי סחר חופשי או באזורים אקס-טריטוריאליים שיוגדרו בשטח מדינת ישראל). אלו יהפכו את ישראל לנכס ביטחוני אמריקני חיוני במזרח התיכון, במיוחד לנוכח חוסר היציבות במפרץ.
4. חיזוק החוסן הלאומי: ישראל חייבת להשלים את מהפכת בניין הכוח שלה באמצעות הרחבת מערכי ההגנה בתת־קרקע, גיוון בסיס הייצור הביטחוני תוך שילוב תעשיות חדשנות (פחות ריכוזיות ויותר עידוד ומתן הזדמנויות לחברות הזנק), וכן בחינה מחדש של הרכב עתודות המט"ח באמצעות הגדלה של רכיב הזהב (על חשבון אג"ח אמריקני) ופיזור רחב יותר של נכסי הרזרבה.

סיכום
הברית בין ישראל לארצות הברית היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של מדינת ישראל ויש לשמר אותה. דווקא משום כך, אסור לישראל להמתין עד שהמציאות הפוליטית בוושינגטון תעצב מחדש את מערכת היחסים בין המדינות. עליה להיות זו שמובילה את השינוי.
המעבר מיחסי סיוע ליחסי שותפות אינו ביטוי להיחלשות הברית אלא להעמקתה. הוא משקף את התבגרותה של ישראל ואת ההכרה כי בעלות ברית אמיתיות אינן נמדדות בגובה ההמחאות שהן מעבירות זו לזו, אלא ביכולתן לבנות יחד עוצמה אסטרטגית משותפת.
הסיוע הביטחוני האמריקני היה אחד ממנועי העוצמה החשובים ביותר של ישראל. הצלחתו הגדולה ביותר תהיה היום שבו יאפשר לישראל להשתחרר מן התלות בו – לא כדי להתרחק מארצות הברית, אלא כדי להפוך לבעלת הברית החזקה, העצמאית והחיונית ביותר שלה במזרח התיכון.
בסופו של דבר, השאלה איננה האם הברית בין ישראל לארצות הברית תימשך. היא תימשך. השאלה היא באיזו מתכונת. ככל שישראל תקדים לעצב את הפרק הבא ביחסים מתוך יוזמה ולא מתוך אילוץ, כך תבטיח שהברית החשובה ביותר שלה תישאר גם החזקה ביותר בעשורים הבאים.