ארה"ב בתנועת מלקחיים קטלנית – לחץ כלכלי וצבאי לצד "דלת פתוחה"
המדיניות האמריקאית הנוכחית מול טהרן מבוססת על אסטרטגיית מלקחיים משולבת, המחברת בין מרכיב צבאי התקפי לבין חנק כלכלי היקפי. מאז מבצע "שאגת הארי", הגבירה ארה"ב באופן משמעותי את הלחץ הכלכלי באמצעות הפעלת היכולת המעצמתית שלה: מצור ימי אפקטיבי על נמלי איראן הראשיים ובקרת שיט הדוקה במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז, המשתקת את נתיבי יצוא הנפט. במקביל, הוטלו סנקציות כלכליות חדשות שהוחרפו בימים האחרונים, המכוונות נגד חברות קש, נתיבי הלבנת הון, וצי המכליות החשאי ("צי הרפאים"). לצד הפעלת הכוח, וושינגטון מותירה באופן עקבי "דלת פתוחה" לכניעה מדינית – אופציה המעמידה את המנהיגות האיראנית בפני ברירה נחרצת: פירוק תשתיות האיום והפסקת חתירה לנשק גרעיני, או קריסה פנימית.
הנזק לכלכלת איראן – פגיעה ישירה במעוזי המשטר וזרז לבקיעים פנימיים
השילוב בין הלחץ הצבאי הימי לחנק הפיננסי גורם לנזק חסר תקדים למשק האיראני, המתורגם לפי דיווחים וניתוחים עדכניים להפסדים בסדר גודל של 400–500 מיליון דולר ביום.
נזק עצום זה בא לידי ביטוי במספר מוקדים קריטיים:
• אובדן הכנסות אנרגיה וסחר: שיתוק נתיבי השיט והנמלים פגע אנושות ביכולת יצוא הנפט והגז האיראני, וחסם את סחר החוץ הלא-נפטי שתלוי כמעט כולו בים;
• פגיעה ישירה במעוזי המשטר: הפסדים אלו אינם רק נתון סטטיסטי, הם פוגעים בראש ובראשונה בצינורות החמצן הפיננסיים של משמרות המהפכה המנהלים חלקים נרחבים מכלכלת המדינה ומתקשים כעת לממן את מנגנוני הדיכוי ואת ארגוני הפרוקסי האזוריים.
• התרסקות הכלכלה האזרחית: עבור הציבור האיראני, הלחץ הכלכלי מתורגם לשחיקה חסרת תקדים: אינפלציה גואה, פיחות חריף בערך הריאל, מחסור במוצרים בסיסיים ודלקים, וקריסה טוטאלית של מעמד הביניים.
מול הפגיעה האנושה במשק, ניסתה איראן בחודשים האחרונים להגביר את הלחץ הצבאי על מדינות המפרץ – הן באמצעות ירי ישיר משטחה והן באמצעות הפעלת שלוחותיה מתימן ומעיראק. אולם, ניסיון זה כשל מליצור את האימפקט המיוחל מבחינת המשטר. הלכידות האזורית סביב ארה"ב נשמרת, תוך ניהול המערכה באופן שקול ומדוד: הפעלת לחץ אפקטיבי על איראן מחד, ומניעת מחירים כלכליים כבדים לכלכלת האזור, לכלכלה העולמית ולמשק האמריקאי, מאידך.
במצבה הנוכחי, איראן מורתעת מישראל ונזהרת שבעתיים ממהלכי כוח נמהרים, שיכניסו את ישראל שוב למערכה. בטהרן מבינים היטב כי מעורבות ישראלית תגרור הפעלת כוח אגרסיבית הרבה יותר מזו האמריקאית, שתתמקד ביעדים רגישים במיוחד – יעדי אישים, מוקדי שלטון ותשתיות אנרגיה קריטיות, שאולי יהוו מכת מחץ קטלנית להמשך שרידות המשטר.
לעת עתה, איראן ממשיכה בבחירתה האסטרטגית להמר על מדיניות אגרסיבית ולא מתפשרת מול ארה"ב, וממקדת את עיקר המאמץ המערכתי לאזור המפרץ. המשטר מקווה שמרוץ השעונים יפעל לטובתו ומייחל לכך שהבוחר האמריקאי, בעיקר עקב השפעות כלכליות, יחשוף את הבטן הרכה של ממשל טראמפ בבחירות האמצע הקרובות, ויוביל לשינוי במאזן הכוחות בקונגרס, שעלול אולי לבלום ולרסן את המדיניות הבלתי מתפשרת של הנשיא .בדיוק מאותה סיבה, סביר שהממשל האמריקאי יבחר להמשיך בלחץ כלכלי משמעותי ובלחץ צבאי מתון, תוך ניסיון להימנע מהסלמה עד לבחירות האמצע.
עם זאת, גם ללא מערכה צבאית עצימה ומיידית, הלחץ הכלכלי והצבאי המתמשך ממשיך לחנוק את המשטר. הוא מייצר סדקים בתוך מוקדי הכוח הפנימיים בטהרן ועשוי לעורר מחדש גילויי מחאה עממית בעלי פוטנציאל להתפרצות בעוצמה שלא נראתה כמותה בעבר.
הווקטור האמריקאי הנכון מול הימור איראני על כל הקופה
לקריסת משטר האיאתולות אין מועד מדויק או תרחיש ידוע מראש, אך ניתן לקבוע כי המדיניות האמריקאית הנוכחית – שנבנתה בעקבות שתי המערכות הצבאיות העצימות ("כלביא" ו"שאגת הארי") – היא הווקטור הנכון להכרעה.
להצלחת האסטרטגיה יש לשמר מספר עקרונות משלימים:
• שילוב לחץ כלכלי וצבאי: הגברת הלחץ הכלכלי, כולל מצור ימי וחנק מוחלי על יצוא הנפט, לצד אכיפת סנקציות נוקשת.
• הפרדת זירות ובידוד: ניתוק הזיקה בין הזירות, בדגש על לבנון, והמשך שחיקת חזבאללה כדי לבודד את ראש התמנון בטהראן מזרועותיו האזוריות.
• יציבות המשק העולמי: המשך מציאת פתרונות לשווקים הבינלאומיים, בדגש על זרימה חופשית של אנרגיה – בין אם דרך נתיבים בטוחים עוקפי הורמוז ומפרץ, ובין אם בהרחבת ההפקה ממקורות חלופיים.
השאלה הנותרת היא האם ההימור האיראני על הזמן ועל הפוליטיקה האמריקאית יצלח גם הפעם, בדומה לקו התקיף ול"נחישות השיעית" בה נקטה איראן בשלהי כהונתו הראשונה של טראמפ ולאחר פרישתו מהסכם הגרעין (8 במאי 2018). איראן כבר הוכיחה לעצמה כי השמרנות, הנחישות והמדיניות הלעומתית – הם המתכון לשרידות ואף לניצחון ולשגשוג. אלא שבטהרן אולי לא השכילו להבין, מה שמבינים היטב בלאס-וגאס ובאטלנטיק-סיטי, שבהימורים ניתן אמנם לגזור רווחים קטנים, אך לטווח ארוך – "הבית" בסופו של דבר תמיד לוקח את הקופה ומנצח.
