בימי הקמת המדינה, היה הגבול בין ישראל לעזה תלם חרוש בקרקע. לאורך כל מרחב התפר ביהודה ושומרון לא הייתה גדר כלל. כשהחלו פשיטות הפדאיון והפיגועים בישובים סמוכי התפר, נקט צה"ל בפעילות התקפית להרתעה וגביית מחיר, מה שזכה לשם 'פעולות התגמול'. לאחר מלחמת ששת הימים, החלנו להקים גדרות וקווי מוצבים. ראשית לאורך הגבול עם ירדן, כחלק מהמענה לחדירות המחבלים בתקופת 'ארץ המרדפים' בסוף שנות ה-60. בהמשך, לאחר החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1994 והיציאה ממרכזי הערים בעזה, הוקמה גדר מערכת סביב רצועת עזה כולה. בגבול מצרים הוקמה גדר סמלית, רק לאחר נסיגת ישראל מחצי האי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים בשנת 1982. בגבול הלבנון הייתה גדר שהקימו הבריטים עוד בשנת 1938, במטרה להלחם בפורעים ובמסתננים מלבנון, גדר שפורקה במהלך מלחמת העולם השנייה לצורך שימוש בחומרי הבנייה ובברזל לצרכי המלחמה במדבר המצרי. בשנות השבעים נבנתה גדר לאורך הגבול, גדר תיל שנועדה לבלום חדירות מחבלים. הגדרות בגבולות השונים, היו גדרות תיל שבהמשך הדרך הפכו לאינדקטיביות. גדרות דקות שעיקר מטרתן לאפשר פטרול לאורך קווים ברורים, לצד שבילי טשטוש שאפשרו לראות עקבות ונועדו למנוע חדירת מחבלים. שנים ארוכות ניהלנו שגרת בטחון שוטף לאורך גבולות המדינה, שגרה של פתיחות צירים, סיורים אינסופיים ומארבים. האיום העיקרי וניתן לומר היחיד באותם ימים, היה חדירות מחבלים לשטחה של מדינת ישראל.
במהלך מה שכונה ה'אינתיפאדה השנייה', בתחילת שנות ה-2000, כאשר התרבו פיגועי ההתאבדות ברחבי המדינה, הוחלט על הקמת מכשול התפר. המכשול, נבנה סביב יהודה ושומרון על בסיס דומה לגדרות שהכרנו לאורך הגבולות, רק רחב וחזק יותר. יותר גדרות, דרכי טשטוש וסיור משני צידיו, מצלמות ואמצעי תצפית לאורכו וחומות בטון במקומות הסמוכים לישובים וצירים. בנייתו של המכשול החלה בשנת 2002 וניתן לומר למעשה שלא הסתיימה עד היום. העלות המשוערת של המכשול היא כעשרה מיליארד שקלים, כעשרה מיליון שקלים לקילומטר להקמה ותקציב תחזוקה שנתי של כ-140 מיליון ₪. הקמת המכשול התעכבה והתארכה, בעיקר בשל מחלוקות משפטיות רבות ועתירות אינסופיות לבג"ץ כנגד התוואי בטענה שהוא פוגע באוכלוסייה האזרחית. עם השנים התרבו הפרצות במכשול ותנועת השב"חים (שוהים בלתי חוקיים) דרכו מתקיימת באופן שוטף וכמעט בלתי מופרע.
בתחילת שנות ה-2000, החלה תופעת הסתננות רחבה של מהגרי עבודה מאפריקה, דרך מצרים וסיני לשטחי ישראל. במקבילף החל להתרחב איום הטרור מסיני, בעיקר בשל פעילות השלוחה הדרומית של דאעש בסיני (אנצאר בית אל מקדס). ממשלת ישראל מחליטה להקים גדר מסיבית, כזו שתעצור את המסתננים שעד אז עברו ללא הפרעה ותסייע גם בהתמודדות עם איום הטרור. הגדר שכונתה 'שעון חול', נבנתה בין השנים 2010-2013 ועלותה נאמדת בכ-1.6 מיליארד ₪.
ברצועת עזה, בהמשך למכשול שנבנה במקביל להסכמי אוסלו עוד בשנות ה-90, חוזק המכשול ותוגבר במהלך הנסיגה מהרצועה במסגרת ההתנתקות בשנת 2005. לאורך השנים הבאות, הלך והתפתח האיום התת קרקעי מהרצועה, החל מחטיפת גלעד שליט בשנת 2006 ועד למבצע 'צוק איתן' בשנת 2014 שנסב כולו למול איום המנהרות החודרת, למעלה משלושים. אחרי המבצע, החליט הקבינט בשנת 2016 על הקמת מכשול עילי קשיח ומכשול תת קרקעי אינדקטיבי, שיאפשרו למנוע חדירות מעל ומתחת לקרקע. הקמת המכשול החלה בשנת 2017 והסתיימה בסוף שנת 2021, בהשקעה של כשלושה וחצי מיליארד ₪, כאשר רוב הסכום מושקע במכשול התת-קרקעי.
החל משנות ה-90, במהלך מלחמת המפרץ ובשנים שאחריה, למדנו להכיר איום חדש על העורף הישראלי, איום שלא מתרגש מגדרות מפני שהוא עובר מעליהן – איום הטילים והרקטות. כאן בחרנו גם במענה הגנתי בעיקרו, עם מערכות ההגנה האקטיבית ובראשן 'כיפת ברזל'.
השבעה באוקטובר לימד אותנו שגדר איננה מכשול, גם כנגד איום קרקעי והשקעה של מיליארדי שקלים ניתן להרוס ולעבור בדקות ספורות באמצעות כלים פרימטיביים. בהמשך התחוור לנו איום משמעותי נוסף שהולך וצומח בשנים האחרונות והוא איום הרחפנים. רחפנים שמשנעים אמצעי לחימה מעל המכשול, רחפנים שיכולים לתקוף חיילים ואזרחים מצידו השני ואפילו רחפנים כבדים שיכולים להעביר אנשים על ציודם מעל המכשול בדרך לפיגוע.
הבנת השינוי באיום והבנת הקושי שבאחזקת מכשול ארוך באופן שלם לאורך זמן, מחייבת חשיבה אחרת. ראוי כזו שתיתן את אותותיה לפני שאנו נכנסים בשנית להשקעות עצומות במכשול, בברזל ובבטון. הלכה למעשה, החלטות מתקבלות וההשקעות כבר יוצאות לפועל.
ממשלת ישראל קבלה החלטה בדצמבר 2025 להקים מכשול בגבול היבשתי הארוך ביותר שלנו- הגבול עם ירדן. המכשול שעלותו מוערכת בכ-5.5 מיליארד ₪, החל להבנות במקטע הראשון (80 ק"מ מתוך כ-500), במרחב העמקים ובקעת הירדן. זאת כאשר מרבית החדירות כבר כיום בגבול המזרחי, הינן חדירות המבוססות על רחפנים ולא על תנועה קרקעית.
גם ברצועת עזה, לאורך הקו אותו מחזיק צה"ל כיום ('הקו הצהוב'), נבנה בחודשים האחרונים מכשול משמעותי. מכשול המבוסס על סוללות עפר, תעלות, מוצבים וצירי אבטחה. זאת לצד פעילות קידוח משמעותית לאיתור תוואים תת-קרקעיים החוצים את הקו. גם כאן, ההתבצרות לאורך הקו, היא שגיאה בעיני, מאחר והצורך והמשימה שעדיין לא הושלמה – היא להכריע את חמאס צבאית ושלטונית ולא להתבצר בקו הנוכחי. תהליך דומה, אם כי פחות מאסיבי בגלל היקף השטח עובר על צה"ל בדרום לבנון. שם כבר היה לצה"ל נסיון רע עם הקמת המוצבים ברצועת הבטחון וההצמדות אליהם, מה שהפך את הצבא לסטטי והשאיר את היוזמה בידי החיזבאללה.
כמו שלמדנו החל מקורס מכ"ים וכמו שהתורה הצבאית האוניברסלית מלמדת אותנו – 'קו המגע לעולם יפרץ' ולכן את המשאבים צריך למקד בפגיעה באויב ולא בהתבצרות והתמגנות. ההגנה הטובה ביותר, הייתה ותשאר – ההתקפה.
מאמר זה הינו בבחינת 'קול קורא' לחשוב ולתכנן לפני הביצוע ולפני השקעת המשאבים האדירה בהתבצרות בקרקע במודל שהיה נכון בשנות השבעים של המאה הקודמת ואולי גם אז לא.
