תא״ל (מיל׳) ארז וינר ואל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני
מבוא
הגבול נתפס לאורך שנים כקו שניתן לסגור באמצעות גדר, דרך מערכת, מוצבים, תצפיות, מארבים וכוחות תגובה. תפיסה זו התאימה לעידן שבו עיקר האיום היה חדירה רגלית, מעבר רכב או הברחה יבשתית. ארועי ה-7 באוקטובר המחישו את הסכנה שבהנחה שניתן להגן על גבולות המדינה רק באמצעות מערכות על הקרקע ומתחת לה. השינוי הטכנולוגי מחייב כיום תפיסה אחרת. הגבול איננו עוד קו בלבד, אלא מרחב תלת ממדי שבו פועלים אנשים, כלי רכב, רחפנים, כלי טיס בלתי מאוישים, אמצעי איסוף, רשתות תקשורת, תשתיות אזרחיות וצבאיות, וכן גורמי פשיעה וטרור שמחליפים ביניהם ידע ושיטות פעולה.
האתגר המרכזי נובע מהפער שבין הצלחתה היחסית של ישראל לצמצם מעבר לא מורשה ביבשה לבין פתיחתו המעשית של נתיב אווירי נמוך, זול, זמין וקשה לגילוי. רחפן מסחרי קטן יכול להעביר חבילה, לצלם מתקן ולבדוק את זמן התגובה. רחפן כבד יכול לשאת עשרות ואף מאות קילוגרמים. פלטפורמות כבדות מסוגלות עקרונית לשאת גם אנשים. אין פירוש הדבר שכל יכולת טכנולוגית הופכת מיד לאיום מבצעי, אך די שהיכולת קיימת, זמינה ומתפתחת במהירות כדי לחייב היערכות. אם בעבר נסגר מעבר יבשתי, כיום ניתן לעקוף את המכשול מלמעלה, בלי להשאיר עקבות.
האיום אינו מסתיים ברגע לאחר שהרחפן נוחת. אמצעי לחימה שהוברחו יכולים לעבור לארגוני פשיעה וגורמי טרור. מידע שנאסף מעל בסיס צה״ל יכול לשמש לאיסוף מודיעיני. גורם עוין יכול להתמקם בקרבת בסיס, מסלול טיסה, תחנת כוח, מאגר דלק או צומת תקשורת, להיטמע בסביבה אזרחית ולפעול לאורך זמן מתחת לסף שגורר תגובה. מכאן שהאיום הוא משולש: איום על הגבולות עצמם, איום שמגיע מהגבולות לעומק המדינה, ואיום שמתפתח בתוך המדינה.
מאמר זה מציע לראות בשני הממדים מערכת אחת. המענה הנדרש איננו עוד מכשול נקודתי או מערכת יירוט בודדת, אלא תפיסת הגנה לאומית רב שכבתית. תפיסה זו נדרשת לשלב מודיעין, שליטה במרחב האווירי הנמוך, אכיפה, הגנת בסיסים ותשתיות לאומיות, אחיזת שטח, התיישבות וחקלאות, תגובה מבצעית מהירה, רגולציה ושיתוף פעולה בין צה״ל, משטרת ישראל, שב״כ, רשות התעופה האזרחית, רשויות מקומיות, חברות תשתית וישובים.
האיום
ניתן לחלק את האיום לשני מרכיבים הקשורים זה בזה. הראשון הוא האיום ממרחב הגבול עצמו, הכולל נסיונות חדירה, ירי לעבר ישובים ומוצבי צה"ל, הפעלת רחפנים למגוון מטרות לעומק המרחב והברחת אמצעי לחימה מעל הגבול לתוך המדינה. האיום השני הנו האיום המתפתח בתוך המדינה, כאשר גורמי פשיעה וטרור מנצלים נוכחות אזרחית וקרבה לבסיסים ולמתקנים רגישים לצורך איסוף, התארגנות ופגיעה. שני המרחבים יוצרים רצף מבצעי אחד, ולכן נדרש לנתח אותם כמערכת משולבת ולא כאיומים נפרדים.
המרכיב הראשון מתחיל במרחב הגבול, אך אינו מוגבל לקו המכשול. הוא כולל ניסיונות חדירה, ירי לעבר יישובים ומוצבי צה״ל, תצפית ובחינת דפוסי התגובה, וכן הפעלת רחפנים לצורכי איסוף, תקיפה, הסחה והברחה. הטכנולוגיה האזרחית הרחיבה את סל היכולות הזמין לגורמי פשיעה וטרור. רחפנים קטנים וזולים עם חתימה פיזית ואלקטרונית מצומצמת, טיסה בגובה נמוך, ניווט אוטונומי ומצלמות איכותיות. כלים כבדים יותר המסוגלים לשאת אמצעי לחימה, חומרי נפץ, ציוד תקשורת, מטענים גדולים ואף אנשים. כך הופך הגבול ממרחב שבו נבחנת חציית הקרקע למרחב תלת ממדי שבו ניתן לעקוף את המכשול, לפעול לעומק ולבחון את מערכי ההגנה בלי להסתכן במפגש ישיר עם הכוח המגן.
המרכיב השני מתפתח בתוך המדינה ונשען על היכולת להיטמע במרחב האזרחי. גורמי פשיעה וטרור יכולים לנצל קרבה לבסיסים, מתקני תשתית, צירי תנועה ויישובים לצורך תצפית, איסוף מודיעין, אחסון אמצעי לחימה, הכנת נקודות שיגור והתארגנות לפגיעה. נוכחות קבועה או חוזרת בקרבת היעד מאפשרת ללמוד שגרות, לזהות נקודות תורפה ולקצר את טווח המוכנות לפעולה וההתרעה שתתקבל. הפעולה המהירה והמסוכנת, הנה באמצעות הפעלת רחפנים לתוך מתקנים רגישים. במצב כזה אין הכרח להחדיר חוליה מעבר לגבול בזמן האירוע. חלק מהאנשים, האמצעים והתשתיות עשויים להימצא כבר בעומק המדינה ולהמתין להפעלה, בעוד שהגבול משמש ערוץ לאספקת אמצעים, ידע, מימון או הכוונה.
הקשר בין שני המרכיבים יוצר רצף מבצעי. רחפן המופעל סמוך לגבול יכול לבחון את מערך הגילוי, להעביר מטען לנקודת איסוף ולספק מידע לגורם מקומי. גורמי פשיעה וטרור בתוך המדינה יכולה לממן את הרכש, להכין את נקודת הנחיתה, לאסוף את המטען, לאחסן אותו ולהעבירו ליעד. מידע שנאסף בקרבת בסיס יכול לעבור לגורם מעבר לגבול ואמצעי לחימה שהוברחו, יכולים לשמש לפגיעה בעומק או לחיזוק תשתית פלילית המסוגלת בעת חירום לסייע לאויב. מכאן, שההבחנה בין איום חיצוני לפנימי איננה רלוונטית. מבחינת האויב מדובר במערכת אחת שמחברת רכש, הברחה, איסוף, הכנה והפעלה.
המשמעות היא, שנדרש לעבור מניתוח של אירועים נפרדים לניתוח של שרשרת פעולה. המבחן אינו רק אם נמנעה חציית הגדר או אם יורט רחפן, אלא אם זוהו החיבורים בין נקודת המוצא, נתיב התנועה, גורמי הסיוע, נקודת המסירה והיעד. כל חוליה מספקת הזדמנות לגילוי ולסיכול, אך הפיצול בין צה״ל, משטרת ישראל, שב״כ, רשות התעופה, רשויות מקומיות וגופי תשתית פגיעים, עלול ליצור "שטחים מתים" במענה. ניתוח משולב מחייב תמונת מצב משותפת, חיבור בין מידע ביטחוני לפלילי, מעקב אחר דפוסים חוזרים ויכולת לפעול בו בזמן בגבול, במרחב הסמוך ובעומק המדינה. רק כך ניתן להתמודד עם האיום כרצף אחד ולא כאוסף ארועים לא קשורים.
הברחות נשק ואמצעי חבלה בגבולות מצרים וירדן אינן תופעה חדשה, אך הרחפן משנה את הקצב ואת המאפיינים. הודעות של משטרת ישראל ושב״כ מתארות עשרות הברחות שבוצעו באמצעות רחפנים וכלי רכב, ובהן עשרות אקדחים, רובי סער, מקלעים ואלפי כדורי תחמושת. במרץ 2026 נחשפה הברחה בגבול סיני שבה נתפס רחפן ועליו שלושה רובי M16. החקירה קשרה את המעורבים לעשרות הברחות וליותר ממאה כלי נשק. נתונים אלה מלמדים שלא מדובר באירוע חריג, אלא בערוץ אספקה פעיל.
לרחפן יתרונות מובהקים עבור המבריח. הוא מקצר את זמן החשיפה, מאפשר הפרדה בין המפעיל למטען, אינו מחייב מפגש פיזי על הגדר ומאפשר פעולה בשעות ובאזורים שבהם תנאי השטח מקשים על תצפית. הפעלה חוזרת מאפשרת גם פיצול משלוח, כך שניתן לבצע סדרה של גיחות קטנות. מבחינת כוחות צה"ל לאורך הגבול, מדובר בארועים מבודלים, אולם מבחינת הצרכנים, מדובר בצבירה רציפה ומתמשכת ליצירת מלאי גדול ליום פקודה.
הדור הבא של האיום הוא כלי נשיאה כבדים. בשוק האזרחי והלוגיסטי כבר קיימות פלטפורמות שמיועדות להובלת מאות קילוגרמים. רחפן הנושא כארבע מאות קילוגרמים יכול לשנות את מאזן האיום. הוא יכול להעביר כמות גדולה של אמצעי לחימה, ציוד הנדסי, חומרי חבלה או אספקה. במבנה מתאים הוא עשוי לשמש גם להעברת אדם אחד או יותר. שימוש כזה אינו מחייב טיסה ארוכה. די בחצייה קצרה של מכשול, ואדי, שטח ממוקש או קטע גבול שבו קשה להגיע ברכב. תרחיש של העברת אנשים מחייב להתייחס לרחפן כאל אמצעי חדירה ולא רק כאל כלי הברחה.
הסיכון מתעצם כשגורם עוין משלב בין אמצעים. רחפן קטן יכול לבצע תצפית מקדימה ולזהות את מיקום הסיורים. רחפן אחר יכול לשבש, להסיח דעת או להפעיל התרעה. כלי כבד יכול לבצע את ההעברה, ורכב מקומי יכול לאסוף את המטען. במקביל, תקשורת מוצפנת ויכולות מיקום לווייני מאפשרים תיאום בזמן אמת. כך נוצרת מערכת מבוזרת שאינה תלויה באדם יחיד או בנקודת מעבר אחת.
רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים מאפשרים להעביר את האיום מהגבול לעומק המדינה בלי לכבוש שטח ובלי להפעיל כוח גדול. הכלי יכול לשמש כנשק מדויק, כפלטפורמת איסוף, כממסר תקשורת או כאמצעי להטעיה. רחפנים מונחי סיב אופטי מהירים ומתמרנים מאפשרים למפעיל לראות את מסלול הטיסה ולכוון למטרה נייחת או ניידת. אלה מצמצמים את יעילות השיבוש האלקטרוני ומקשים על איתור נקודת השיגור. רחפנים אוטונומיים יכולים לפעול גם כאשר הקישור למפעיל נותק.
בסיסי צה״ל וחיל האוויר עלולים להיות יעד מועדף. רחפן יכול לאסוף מודיעין בהדרגה, תחת כיסוי של פעילות אזרחית לכאורה. בשלב הבא ניתן לשגר רחפן נושא מטען לעבר נקודת תורפה. גם מטען קטן עלול לגרום נזק ניכר אם יופעל נגד מכל דלק, שנאי, מרכז תקשורת, מערכת מכ״ם, מטוס חונה או ריכוז אנשים.
תשתיות אזרחיות חשופות לאותה לוגיקה. תחנות כוח, מתקני מים, נמלים, בתי זיקוק, מתקני גז, מסילות, מרכזי תקשורת ומחסני חירום הם יעדים בעלי שטח גדול וקושי בהגנה היקפית מלאה. חלקם נמצאים בסמוך ליישובים ולצירי תנועה, ולכן יירוט עלול לסכן את הציבור. תוקף יכול לנצל את המגבלה הזאת ולבחור מסלול העובר מעל אזור בנוי.
משרד מבקר המדינה התריע כבר בדוחותיו על פערים בהיערכות הלאומית לאיום הרחפנים ועל מחסור באמצעי סיכול במחנות צה״ל. אף שהושקעו משאבים והתקבלו החלטות ממשלה, ההתפתחות הטכנולוגית מהירה מקצב הרכש והרגולציה. ההשלכה המרכזית היא שהגנת הגבול חייבת להתייחס גם למרחב האווירי נוסף לזה הקרקעי.
האיום הפנימי קשור גם לזליגת אמצעי לחימה מצה"ל לשוק הנשק הבלתי חוקי. נשק כזה אינו רק בעיה פלילית המאפשרת גביית דמי חסות, שליטה במכרזים, הטלת אימה, פגיעה בתשתיות ויצירת מרחבים שבהם המדינה מתקשה להפעיל סמכות. הוא גם בעיה ביטחונית. ארגוני הפשיעה הם בעלי קרבה רבה לגורמי טרור. בתנאים של עימות יכולות ארגוני הפשיעה עלולות להימכר, לעבור או להיות מופעלות למטרה לאומנית או ביטחונית.
ההתמודדות מחייבת הבחנה ברורה בין הציבור הערבי והבדואי הנורמטיבי, שהוא הראשון להיפגע מפשיעה ומחוסר משילות, לבין ארגוני פשיעה, רשתות הברחה, מחזיקי נשק וגורמים לאומניים. אסור להתעלם ממרחבים שבהם נוכחות המדינה חלקית. כאשר בעל עסק משלם דמי חסות, ראש רשות מאוים וחושש להתלונן, הפגיעה אינה רק בביטחון האישי. היא מחלישה את יכולת המדינה לאסוף מידע, להגן על תשתיות ולבנות שותפות עם ההנהגה המקומית בשעת חירום.
עקרונות המענה המוצע
המענה מחייב התייחסות רב תחומית לאיום. זה צריך להיות מבוסס על חקיקה, הסדרת אחריות וסמכויות ברורה בין מערכת הביטחון, גופי ביטחון הפנים ורשויות התעופה, ושילוב מתואם של מודיעין, אכיפה וטכנולוגיות גילוי וסיכול. במקביל נדרש לחזק את הפיקוח על רכישה, יבוא, הסבה והפעלה של רחפנים, להבחין במהירות בין שימוש אזרחי לגיטימי לבין שימוש עוין, ולהתאים את המענה לאיום זול, זמין ומבוזר היכול להמריא מתוך המרחב האזרחי.
מוצע להקים מערך קבוע שיחבר בין תמונת האוויר הצבאית לבין המרחבים האזרחיים. המערך יגדיר אזורי עדיפות, תקני גילוי וסיכול, ממשקי דיווח ומדרג סמכויות. יש להתחיל בגבולות מצרים וירדן, בבסיסי חיל האוויר, במתקני אנרגיה ובנקודות שבהן קיימת חפיפה בין הברחות פליליות לאיום ביטחוני. המערך צריך לפעול ברציפות ולא רק בתקופת חירום.
חיוני יהיה לפרוס חיישנים לאורך הגבולות, במרחב הסמוך ובצירי האיסוף בעומק. הפריסה צריכה להתבסס על גם ניתוח נתיבי ההברחה הסמוכים. יש לשלב מכ״ם למטרות איטיות ונמוכות, מצלמות יום ולילה, איכון תדרים וחיישנים ניידים. יחידות תגובה צריכות להיות מסוגלות להגיע גם לנקודת ההמראה וגם לנקודת הנחיתה, משום שתפיסת המטען לבדה אינה מפרקת את רשת ההברחה. כך גם בבסיסי צה"ל רגישים. כל בסיס רגיש צריך לעבור סקר איום תלת ממדי. הסקר יבחן נקודות תצפית מחוץ לגדר, שטחי המראה אפשריים, מטרות רגישות ונתיבי חדירה בגובה נמוך. זה צריך להיות חלק מתיק הגנת הבסיס הקיים. גישה דומה יש לחייב גם בתשתיות אזרחיות קריטיות. בהקשר זה יש גם להגדיר מרחקי ביטחון לפי סוג הבסיס / התשתית והטופוגרפיה. כך שגורמי איום לא יוכלו להתמקם בחסות אזרחית תמיתה סמוך לגדרות.
כבר כתבנו בעבר על החוות כמרכיב חיוני באחיזת השטח. לחוות החקלאיות במרחבי הגבול כמו גם בשטח הפתוח בנגב ובגליל, יש ערך ביטחוני נוסף על תרומתן החקלאית וההתיישבותית. נוכחות קבועה בשטח מצמצמת מרחבים נטושים, משפרת הכרת שטח ומאפשרת דיווח מוקדם על תנועות חריגות, המראות, נחיתות, סימוני קרקע ורכבים שאינם מוכרים. יש לשלב חוות מתאימות בתוכנית ביטחון סדורה, סביב מחנות ותשתיות לאומיות, לספק להן אמצעי קשר, מצלמות, תאורה מותאמת, הכשרת דיווח ונוהל קשר ישיר עם מרכז שליטה אזורי.
בנוסף לאמור לעיל, יש לקבוע משטר רישוי מחמיר לכלים בעלי כושר נשיאה רב ולרכיבים שמאפשרים הסבה לכלי כבד. הרישוי צריך לכלול חובת זיהוי מרחוק, רישום בעלים, תיעוד תחזוקה והגבלת אזורי טיסה. יש לפקח גם על יבוא מנועים, סוללות, בקרי טיסה ומערכות תקשורת שמאפשרים בניית פלטפורמה כבדה.
מערכות ההגנה צריכות להיות רב שכבתיות. שכבת הגילוי צריכה לשלב מכ״ם מותאם למטרות קטנות, חיישנים אלקטרו אופטיים, חיישנים אקוסטיים, איכון תדרים ודיווח אנושי. אין חיישן יחיד שמספק מענה לכל תרחיש. שכבת הזיהוי נדרשת להבחין בין כלי מורשה לכלי חשוד ולחבר את נתיב הטיסה למפעיל, למטען וליעד האפשרי. שכבת הסיכול צריכה לכלול שיבוש, השתלטות, חסימה, יירוט והגנה פסיבית. הבחירה באמצעי תיעשה לפי הסביבה, הסיכון לציבור וסוג הכלי. מערכות נגד רחפנים מתיישנות במהירות. יש להשקיע לכן במחקר ופיתוח גם לתחום זה באמצעות מפא"ת.
תפיסת רחפן או כלי נשק מוברח היא הישג טקטי, אך פירוק רשת ההברחה והכוח הכלכלי שמאחוריה הוא הישג מערכתי. יש לפעול נגד יבוא לא חוקי, ספקים, מעבדות הסבה, מפעילים, מממנים, נהגי איסוף, חברות קש ולקוחות. יש לחבר חקירות אמל״ח לחילוט נכסים, מעקב פיננסי, סגירת ערוצי הלבנת הון ובדיקת ספקים במכרזים רגישים. ארגון שמשפיע על שמירה, הובלה, פסולת, בנייה או תשתיות קונה גם נוכחות ומידע בצמתים רגישים. לכן המערכה צריכה לצמצם לא רק את מלאי הנשק שלו, אלא גם את יכולתו לגבות דמי חסות, לחדור לכסף ציבורי, לגייס צעירים ולהרתיע עדים. פרשת יבוא הרחפנים מסין שנחשפה לפי החשד בדרום, ממחישה את הצורך בשילוב מכס, מסים, מודיעין פיננסי ואכיפה פלילית.
סיכום
המאמר מצביע על שינוי יסודי באיום על גבולות ישראל. האתגר אינו עוד ניסיון לחצות מכשול קרקעי בלבד, אלא מערכת תלת ממדית המחברת רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים, רשתות הברחה, ארגוני פשיעה, גורמי טרור ותשתיות סיוע בעומק המדינה.
כלים מסחריים זולים וזמינים מאפשרים איסוף מודיעין, העברת אמצעי לחימה, תקיפת בסיסים ותשתיות ובחינת דפוסי התגובה של כוחות הביטחון. התפתחותם של רחפנים אוטונומיים, כלים מונחי סיב אופטי ופלטפורמות בעלות כושר נשיאה גבוה, מצמצמת את יעילותם של אמצעי ההגנה הקיימים ומרחיבה את האיום להעברת מטענים כבדים ואף אנשים.
לנוכח זאת, נדרשת תפיסת הגנה לאומית רב שכבתית המחברת בין הגבול, המרחב הסמוך ועומק המדינה, ומשלבת תמונת מצב משותפת, חיישני גילוי מגוונים, מערכי זיהוי וסיכול, יחידות תגובה מהירות, הגנת בסיסים ותשתיות, רגולציה על רכישה ויבוא ופעולה כלכלית ומשפטית נגד רשתות ההברחה.
המענה צריך להתמקד לא רק ביירוט הרחפן או בתפיסת המטען, אלא באיתור המפעילים, המממנים, נקודות ההמראה והנחיתה וגורמי הסיוע. לצד המאמץ הטכנולוגי והמבצעי, המאמר מדגיש את חשיבות הנוכחות האזרחית והחקלאית במרחבי הגבול ככלי בביטחון הלאומי. המסקנה היא שגדר חזקה לבדה אינה מספיקה. ישראל נדרשת למערכת רציפה, מתואמת ולומדת שתגן על המרחב האווירי הנמוך, תצמצם שטחים שאינם מכוסים ותפרק את התשתית המאפשרת לאיום להתפתח לפני הפיכתו למשבר.
