הפסקת האש האחרונה בעזה נראית כמו תחילתו של עידן חדש, ממתח יומיומי בלתי נסבל עברה ישראל לימי רוגע ותקווה. החזרת החטופים, ביקורו החם של נשיא ארה"ב בישראל והתחייבות מדינות שונות במזרח התיכון לגלות מעורבות חיובית בעזה באופן שישנה את המצב מן היסדו הפיחה תקווה של שינוי ותחושת הישג אמיתית ומשמעותית לאחר 700 ימי לחימה קשים. אולם החמאס הוכיח מיד שהוא אינו מתכוון לתת רגע של שקט ותקווה לשינוי. כמו חיית טרף שיצריה חזקים מכל ניסיון אילוף הוא חזר מיד לפעול באופן הטבעי לאג'נדה בה הוא מאמין ואותה הוא טיפח לאורך שנים וחזר לשקם את יכולותיו ולהילחם כנגד ישראל.
מבחינת חמאס אין זו התחלה חדשה בבניית הארגון אלא מעבר לשלב חדש בלוחמה ארוכת טווח שמטרתה להחזיר לעצמו שליטה, כוח ויכולת איום. ארגון החמאס הבין שאם זה לא עבד בריכוז כוח זה יעבוד בפיזור הכוח. והוא מבקש להפוך את עזה למודל דרום לבנון — אזור שבו ארגון טרור מחזיק נשק באופן המצייר אותם כמגן האמיתי של האוכלסייה , שליטה אזרחית מוגבלת והשפעה פוליטית, תחת מעטפת של "הסדרה" בינלאומית.
חמאס למד היטב את לקחי חיזבאללה. הוא ראה איך ארגון קטן יחסית הצליח, אחרי מלחמת שלום הגליל, לבנות מערך צבאי המשולב באוכלוסייה אזרחית ולא שולט בה , לשמור על חופש פעולה, ולהפוך את דרום לבנון לזירה מדממת ששלטון המדינה התקשה לגעת בה וכך בדיוק חמאס מבקש לפעול בעזה – תחת מעטה של רגיעה הוא ימשיך לשקם מנהרות, לאגור נשק ולשמר תדמית של “קורבן מוכה” ובמקביל לגייס שלושה מנגנוני הישרדות מרכזיים:
האחד – שליטה במשאבים אזרחיים. כבר עכשיו פעילי חמאס מתמקמים סביב מוקדי חלוקת הסיוע ההומניטרי, מנהלים רשימות, ומכתיבים סדרי עדיפויות. כך הם מחזירים לעצמם את כוח ההשפעה המקומי, בדיוק כפי שחיזבאללה עשה בדרום לבנון כשהקים רשת מרפאות, בתי ספר ועמותות “חברתיות” ששימשו ככיסוי להברחות נשק.
השני – יצירת תלות בינלאומית. חמאס יודע שהקהילה הבינלאומית אינה רוצה חזרה של צה"ל לשטח, ולכן הוא שואף להציג את עזה כ“בעיה הומניטרית” שדורשת סיוע חיצוני — סיוע שהוא ינהל בפועל. בכך הוא מנטרל פיקוח אמיתי, ומשיב לעצמו לגיטימציה מדינית.
והשלישי – שימוש במלחמה פסיכולוגית מול ישראל. חמאס מכיר את החברה הישראלית טוב מאוד. הוא יודע כמה היא רגישה לחיי חיילים, כמה הכאב האישי הופך מהר ללחץ ציבורי. לכן הוא ימשיך להניח מטענים, לארוב ללוחמים ולגרום לשחיקה איטית – לא כדי להכריע צבאית, אלא כדי לגרום לתקשורת ולציבור הישראלי לחזור לדרוש מהממשלה “להוציא את הילדים מעזה”. זהו נשק פסיכולוגי ממוקד, שנועד להפוך את עזה לסיוט תודעתי מתמשך עבור כל ממשלה שתנסה לייצב שם שליטה ביטחונית.
האתגר של ישראל כעת הוא למנוע את לבנוניזציה של עזה. עליה להחזיק במנגנוני פיקוח הדוקים: להמשיך ולפעול צבאית כנגד כל התבססות של החמאס, לא להפקיד את גבולות הרצועה בידי אחרים, להפוך את המדינות החתומות על הסכם הפסקת האש ממפקחות לאחראיות על ידי הצבת דרישות בלתי מתפשרות למימוש ההתחיבויות ויצירת לחץ בינלאומי למימוש ההסכם, ולהבטיח שכל סיוע יועבר רק דרך גופים בינלאומיים שקופים ולא דרך זרועות חמאס.
אך מעבר לכל אלה, ישראל צריכה לנהל גם את המלחמה התודעתית. עליה להסביר לציבור מדוע נוכחות ביטחונית מבוקרת היא לא “כיבוש”, אלא הכרח ומנגנון יציבות שמונע מהחמאס לחזור ולשקם את כוחו. בדיוק כפי שהיציאה מלבנון בשנת 2000 נראתה אז כמהלך נכון אך אופן הביצוע הפזיז וההבטחה הלא הגיונית לרגיעה היתה הבסיס להתעצמות היתר של החיזבאללה ומלחמת לבנון השנייה, כך נסיגה לא מתוכננת מעזה עלולה לייצר את סבב הדמים קשה ואכזרי יותר ברצועה.
המאבק על עזה לא יוכרע בהסכמים, אלא בעמידה אסטרטגית ארוכת טווח. חמאס מהמר על עייפות החומר הישראלית אולם ישראל חייבת להוכיח שה 7 באוקטובר אינם מתכון לעייפות נוספת אלא להתעוררת ואחריות לאומית.
