הכפר חוסאן כמשל לחוסר משילות ולטרור המושתק

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הכפר הערבי חוסאן, הגובל בעיר ביתר עילית ונמצא בשטח B שבשליטה אזרחית פלסטינית בנפת בית לחם, נודע בשל היסטוריית מעשי עוינות ופעולות איבה נגד יהודים ונגד מדינת ישראל משחר הקמתה.

היסטוריה של עוינות

במלחמת העצמאות, ב־22 באוקטובר 1948, נכבש הכפר על ידי חטיבת הראל במבצע "אל ההר", ששמו מרמז כביכול על "סגירת החשבון" עם הערבים שהשתתפו בקרב שבו נפלו ל"ה הלוחמים ממחלקת ההר, על גבעה המרוחקת כשבעה ק"מ מהכפר. לאחר כיבושו, פונה הכפר מהלוחמים בהוראת דוד בן-גוריון משום שנכבש לאחר מועד ההפוגה. החלטה זו, שיש מי שיגדיר כבכייה לדורות, אפשרה את חזרת הערבים אליו, שמעלליהם ייסקרו בקצרה בהמשך, ואת התבססותו של הלגיון הערבי הירדני במקום. לא כך היה גורלם של יתר הכפרים הערביים באזור, שתושביהם התפנו במהלך המבצע לבלי שוב, מהלך שבזכותו זוכים תושבי מטה יהודה למידת ביטחון אישי גבוהה יותר מאשר באזורים שבהם האוכלוסייה מעורבת, בדגש על הצירים העולים מהשפלה ועד גב ההר.

לאחר מלחמת העצמאות נאלץ צה"ל לחזור ולפעול בגזרה נגד האויב הערבי שהתבסס בכפר ובפאותיו. הפעולה הידועה ביותר נקראה "מבצע לולב" – פעולת תגמול בפיקודו של מח"ט הצנחנים אריק שרון, שבה פוצצה משטרת חוסאן בליל הושענא רבה תשי"ז, 25 בספטמבר 1956. לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, שוחרר המרחב ונפתח לתנועה הכביש החוצה את הכפר כחלק מהמסדרון הדרומי לירושלים. במלחמה זו, להבדיל מבמלחמת העצמאות, רק כוחות הלגיון הירדני היו אלו שנסוגו מהמרחב בעוד התושבים הערבים, שחלקם נטל חלק פעיל במעשי איבה נגד יהודים, נותרו במקום והמשיכו להטריד את העוברים ושבים לאורך השנים ב"טרור עממי", עד לסלילת כביש 375 עוקף חוסאן בשנת 1999.

סלילת הכביש העוקף בעלות של מיליונים, בעקבות ריבוי תקריות של יידויי אבנים בתוך הכפר, לא מנעה מהמחבלים לצאת אל פאותיו ומבתריו כדי ליידות סלעים ובקבוקי תבערה לעבר רכבים ישראליים העושים דרכם מיישובי המזלג והשפלה לגוש עציון, ירושלים וחזרה. גם הקמת גדר רשת גבוהה במקביל לכביש, הצבת זרקורים להארת המבתרים, סיורי צבא, תצפיות ומארבים לאורך הציר, מיקום פלוגה לוחמת בסמיכות רבה מאוד לכניסה המערבית לכפר ועוד פעולות מניעה וסיכול – לא מנעו מהמחבלים לפגוע ביהודים הרבים הנוסעים על הציר המרכזי כברווזים במטווח.

פעולות טרור מעין אלו הן הטרור המושתק – טרור המלווה את חיי הישראלים משתמשי הדרך, הנוסעים בכביש עוקף חוסאן זה שנים, עם חשש קבוע המקנן בליבם מבקת״ב או מסלע שיפגעו ברכבם, בהם או בראש ילדיהם. כזאת אירע במספר אירועים שמקצתם התפרסם, בהם נפגעו גם ילדים מאבנים שפגעו בראשם, כגון זה ב-23 בינואר 2001 שבו נפגע ילד בן עשר; ב-20 בנובמבר 2012 נפגעה קשה רעייתו של הזמר איציק קלה, בדרכה לצור הדסה; ילד בן חמש שנפגע בפורים 2013 וילד נוסף שנפגע באותן הנסיבות ב-9 בדצמבר 2021.

יש לשער שגודל החשש מנסיעה בכביש זה הינו לרוב כגודל המודעות לסכנה או מידת ההדחקה, וכפועל יוצא מניסיון העבר – ככל שנפגעת בעבר או היית עד לפיגוע בכביש, כך יגבר חששך בעת הנסיעה בו.

האיום הזולג מהכפר החוצה אינו האיום היחידי, כפי שגילו אזרחים יהודים בשנים האחרונות. שלטי האזהרה הגדולים והאדומים, המוצבים בכניסות לכפר, אומנם מזהירים ישראלים מכניסה לכפר מחשש אמיתי לחייהם, אך כפי הנראה אינם מרתיעים את מי שעבור חיסכון של כמה שקלים שם את נפשו בכפו.

כמה וכמה ניסיונות פיגוע ולינץ' ביהודים אירעו בשנים האחרונות ככלל ובתקופה האחרונה בפרט בסמוך לכפר ובתוכו. יהודים שיצאו מניסיונות הרצח הללו בנס או בשן ועין ועם פגיעה נפשית שקופה, שעליה לא מדווחים בדרך כלל, עדיין אינם מהווים זרז למדינת ישראל ולרשויותיה לנקוט פעולות משמעותיות ונחושות יותר כלפי הערבים מחד גיסא, וכלפי אלו הבוחרים לאתגר את מזלם ואת כוחות הצבא שיבואו לחלצם מאידך גיסא.
בצוהרי 26 באוגוסט 2014 בוצע לינץ' ביהודי תושב ביתר עילית שהגיע עם רכבו לכניסה לכפר. המחבלים רגמו את רכבו באבנים, הוציאו אותו מרכבו, גררו אותו אל תוך הכפר והכו אותו קשות בכל גופו, עד שחולץ על ידי כוחות צבא.

הלקח מאירוע זה ככל הנראה לא נלמד והוטמע ועל כן חזר הוא על עצמו במקרים נוספים כגון זה שאירע ב-13 באפריל 2022, עת נכנס יהודי תושב ביתר עילית לכפר כדי לקנות סיגריות בקיוסק מקומי, הותקף על ידי עשרות מחבלים באבנים והצליח להימלט ללא רכבו שהוצת. גם ב-2 באוקטובר השנה הותקף יהודי שנפצע בראשו מאבן לאחר שנכנס עם בנו לכפר לאיסוף רכבם מהמוסך. דבר מאלו לא מנע מיהודי נוסף להיכנס לכפר עם רכבו שהוצת ב-12 באוקטובר, וליהודי נוסף ב-21 בנובמבר שספג מטח אבנים בחזית רכבו מטווח קצר.

פתרונות שנוסו לאחרונה ולא בהצלחה יתרה

בשנת 2015, בעקבות ריבוי מקרים שבהם הותקפו יהודים מביתר עלית שנכנסו לקניות, לתיקון מכוניות ואף לטיפולי שיניים בכפר, הגיב גורם ביטחוני בזו הלשון: "זה מסוכן".

ב- 19 במרץ 2017 פרסם הכתב הצבאי של ערוץ 12 ניר דבורי כתבה שבה כינה את כביש עוקף חוסאן "אחד מכאבי הראש הגדולים של אוגדת איו"ש, ומקום לאובדן אמון בין צה"ל לתושבים הישראלים שנוסעים בו". באותה שנה אכן נפגעו מדי יום כלי רכב ישראלים ורבים נפצעו כתוצאה מרסיסי השמשות שנופצו מיידויי האבנים של המחבלים שארבו לצד הכביש. תושבי צור הדסה וביתר עילית יצאו להפגין והצבא החל לפעול באופן ממוקד – מבצע חטיבתי יצא אל הפועל בשיתוף השב"כ והמשטרה כדי להחזיר את השקט לתושבים. בין הפעולות שננקטו בזמנו אפשר להזכיר את עצירת מתן אישורי העבודה בישראל, מעצר עשרות מעורבים בהפרות הסדר, הפצת כרוזים בכפר ופגישות של מח"ט עציון עם מנהיגים מקומיים כדי להשפיע על תודעת התושבים ולהסביר להם על המחיר שאותו ישלמו; סגירת היציאות מהכפר וחיוב הערבים לנסוע בכבישים המשותפים ולא בצירים הפנימיים שלהם בלבד כדי "לבלבל" את זורקי האבנים כביכול – דבר שגרם לעומסים ולסיכון מיותר על הכביש הדו מסלולי העמוס בלאו הכי; גדוד שלם שהופנה לעיסוק קבוע בכביש העוקף באמצעות תצפיות, סיורים ומארבי צלפים.

בהמשך הכתבה הוסיף דבורי ש"לאחר חודש של פעילות – ניתן כבר לראות את השינוי בשטח: ממצב של עשרות יידויי אבנים בחודש, צומצמה כמות האירועים לאפס". אם מישהו חשב לתומו שמדובר ב"זבנג וגמרנו" – הרי שטעה הוא טעות מרה. מאז 2017 שכחו כל התושבים, הערבים והיהודים כאחד, כי היה מבצע כזה וכי היו "אפס פיגועים", לכאורה. על כך נאמר כעת – "היה כלא היה".

אתר חרדי ציין בכתבה שפרסם כי "יש זעם בכפר חוסאן על צעדי הענישה של הצבא, שכביכול אינם יכולים לשלוט על ה'שבאב' שזורקים אבנים, והצבא מתנכל לתושבים חפים מפשע". כמו כן, עלתה הטענה שכביכול קבלנים יהודים מביתר נפגעים כלכלית מצעדי הענישה והם תובעים להפסקתם, מה שעורר כצפוי תגובות תמוהות מצד תושבי ביתר, שסובלים במשך שנים מטרור בלתי פוסק שלא זכה לסיקור ראוי בכלי התקשורת, ואילו כאן הצטיירה תמונה הפוכה, כיצד שתי תלוליות עפר בכפר חוסאן מביאות "זעם מבכיר בכפר חוסאן".

בעקבות תקיפתו של היהודי בחודש אפריל השנה, פרסמה המשטרה הבהרה בזו הלשון: "משטרת ישראל שבה ומדגישה כי לאור הסכנה הטמונה בכניסת ישראלים לשטחי A, ולמרות שלפני כל כניסה לשטח המוגדר כשטח A קיימים שלטים המזהירים כי כניסה לשטח מהווה עברה ביטחונית מסוכנת, ישנם כאלו הנכנסים לשטחי הרשות, חלקם בתום לב וחלקם בידיעה, ומסכנים את שלומם ושלום כוחותינו שנכנסים לחלצם. חל איסור על ישראלים להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית, וגם כניסה לשטח B מהווה סכנה. ישראלים רבים שנכנסים לשטחים אלו לערוך קניות, למסחר, תיקון רכבם, לסעוד במסעדות ובתי קפה ועוד נקלעים לאירועי תקיפה, שוד, גניבה, איומים ובדרך נס מחולצים מהמקום על ידי כוחות הביטחון בשלום. שמרו על ביטחונכם והימנעו מכניסה לשטחים אלה. בכל עצירה יש לכבות את הרכב ולהוציא מפתח מהסוויץ'. אין להשאיר ילדים לבד. גם בתחנת דלק יש לכבות את הרכב ולקחת מפתח. במקרה של תאונה קלה, יש להמשיך בנסיעה עד למקום בטוח ככל הניתן כדוגמת כניסה ליישובים ליד שומר".

בעקבות ניסיון הלינץ' בתושב ביתר עלית ב-2 באוקטובר קרא ראש העיר מאיר רובינשטיין לתושבים: "הפסיקו להיכנס לשם! שמרו על החיים שלכם! " ונוסף על כך החליט כי למוחרת לא תותר כניסת פועלים מחוסאן אל העיר.

לאחר שאמרו כולם מה שאמרו וניסו מה שניסו – הישראלים חסרי האחריות נכנסים לכפרים והערבים נותרו בשלהם. יש בהם המנסים לפגוע ביהודים כמיטב יכולתם, בין אם בתחומי הכפר ובין אם בכביש העוקף, כל זאת במקביל לרצונם להתפרנס על גבם של הישראלים התמימים, אלו המחפשים לקנות בזול ולשלם ביוקר – בחייהם.

מסקנות עד כאן

מצב הביטחון האישי במדינה נמצא בשפל מדאיג ומטריד זה תקופה ארוכה. מדי יום מותקפים ישראלים העושים את דרכם בכבישים המוליכים מביתם למקום חפצם בכל רחבי יהודה ושומרון, אך רק מיעוטם של האירועים הללו מדווח בכלי התקשורת המרכזיים ומובא לידיעת הציבור הרחב. לא כך הדבר כאשר נזרקת אבן מגשר ג'יסר א-זרקא על כביש החוף או לחלופין אם מותקף רכב בכבישי הנגב כפי שאירע אך לאחרונה, ב-7 בנובמבר, עת נרגם אוטובוס תלמידות בדרכו לאילת, גם זאת בתדירות שלצערנו עולה.

מעת לעת, כשגודשת הסאה בקרב התושבים, יוצא הצבא למבצע מתוקשר, כפי שהיה ב-2017, למיגור התופעה במקטע הבעייתי ביותר של אחד הצירים המאוימים. בחלוף הימים חוזר הצבא לשגרה וכך גם המחבלים הערבים בכפרים הסמוכים לצירים. רק התושבים ממאנים לקבל את המציאות העגומה שלפיה הפכו הם שוב למטרות בתנועה.

ניסיונות נאורים לחנך, להסביר, להשפיע ולהפעיל לחץ על מנהיגים ואף להעניש באופן מידתי את תושבי הכפרים – כושלים במבחן טווח הזמן. אלו מחזיקים זמן קצר יחסית, כפי שמוכיחים סטטיסטיקת הפיגועים ודוחות השב"כ, ימים עד חודשים ספורים לאחר שכוחות הצבא, העיתונאים והיחצ"נים מתקפלים.

בשיטת ה"מקל והגזר" נראה כי מוצו רוב הגזרים והמקלות ביחס לאוכלוסייה הערבית בכפרים החולשים על הצירים שבהם נוסעים יהודים וערבים כאחד. ערבים ממשיכים לצאת ולעבוד ביישובים שאת תושביהם תוקפים שכניהם, קרוביהם ואולי אף הם בעצמם. במידת הצורך, אין מניעה מתושבי חוסאן והסביבה לעבור לשטח הישראלי דרך ה"אין גדר ומכשול", שאינם מגובים באמצעים נוספים בהכרח ושאינם חוצצים בין כפריהם ליישובים הישראליים.

ניכר כי אין דבר המרתיע את הערבים מחד גיסא, ומונע מישראלים חסרי אחריות וקלי דעת מלסכן עצמם בכניסה לכפר מאידך גיסא, זאת כדי לחסוך כמה שקלים במחיר בריאותם וחייהם ומתוך היעדר מחשבה על משפחותיהם ועל שלום הכוחות שייאלצו לחלצם תוך סיכון עצמי מיותר, על כל המשתמע מהדבר בהיבט הביטחוני/ מדיני/ תקשורתי/ בינלאומי/ משפטי ועוד.

ערביי חוסאן, כערבים במקומות נוספים ברחבי יהודה ושומרון ואף בגליל ובנגב, יש לשער, לא מצליחים או לא רוצים בהכרח להתעמת עם המחבלים היוצאים מקרבם ולרסנם, כדי לפגוע בישראלים ולרצחם בכבישים העוקפים ובכבישים הפנימיים.

בתפיסתנו כישראלים, הכפרים הערבים ברובם עויני יהודים ומסוכנים עבור מי מהם הנוטלים את הסיכון ושמים את נפשם בכפם שעה שנכנסים המה לתחומי הכפר האסור בכניסה עבורם. לא כך הוא הדבר משום מה עבור בני המיעוטים בישראל, שאינם חוששים להיכנס לאותם ערים וכפרים למטרת קניות, לימודים וטיפולים. הפוך הדבר לחלוטין כשמדובר בתחושת הביטחון האישי של הערבים היוצאים מאותם כפרים לעבודה ביישובים היהודיים ובערי ישראל. נסו להיזכר מתי נרגם נהג ערבי תמים מהכפר חוסאן שעה שנסע עם רכבו בכביש המשותף לתושבי ביתר עלית ויישובי המזלג?

ההיסטוריה הישראלית הקצרה יחסית מוכיחה שכפרים ערביים שפונו או התפנו מיושביהם לאחר שאיימו על הצירים המרכזיים ועל שכניהם היהודים – חדלו מלהוות איום על כלל העוברים ושבים. כך למשל ננטשו ונחרבו כפרים שמהם יצאו פורעים לפגוע בשיירות העולות לירושלים, כדיר איוב, סאריס ובית מחסיר. כך ננטשו ונחרבו כפרים בנפת רמלה שמהם יצאו פורעים ורצחו יהודים, כדוגמת דיר מוחסין שממנו יצאו התקפות ירי על אוטובוסים יהודיים, בית סוסין ובית ג'יז שממנו יצאו פורעים לרצוח יהודים ולהחריב את כפר אוריה במאורעות תרפ"ט, והכפר אבו שושה שממנו יצאו מרצחים ובוצעו פעולות איבה נגד קיבוץ גזר בשפלה. להבדיל מאלו ראוי לציין את הכפר הערבי אבו גוש, שתושביו בחרו ביחסי שכנות טובה ואף סייעו ליהודים.

אם נשמע למי מהקוראים שכיבוש או טיהור כפר ערבי ופינוי תושביו הינו מהלך קיצוני ובלתי ראוי ואפשרי, אזי ראוי לזכור מחד גיסא את ההישג שמאפשר למיליוני ישראלים לגור, לעבוד ולנהוג בבטחה בדרך לירושלים ובחלק משכונותיה ופרבריה, כבאזור בית שמש, קריית גת, השפלה ועוד. מאידך גיסא יש לזכור כי פינויָם של יישובים יהודיים שנעשה שלא מרצון ובאופן חד צדדי לא הוביל במחוזותינו לשלום ולביטחון, אלא להפך – להגברת מעשי הטרור ולהתבססותם בשטח של גורמי טרור חמושים באופן המסכן את כל מדינת ישראל.

לאחר שקראתם זאת, דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו הכפרים הערביים שחלשו בזמנו על כביש מספר 1 היו נותרים על תילם ומתפתחים. האם יש ישראלי תמים שחושב שערביי הכפר סאריס (אזור היישוב שורש של היום) היו מתנהגים אחרת מערביי חוסאן? האם תושבי הכפרים הערבים דיר איבן וערטוף (אזור הר טוב), שחלשו על כביש 38 המוביל משער הגיא לבית שמש, ושמהם יצאו פורעים לרצוח יהודים במושבה הר טוב, כפר אוריה ועוד, היו מתנהגים באופן שונה אילו היו נשארים בכפריהם עד היום?

סיכום והמלצות

השבת הביטחון האישי לאזרחי ישראל הינה חובתה הראשונה במעלה של המדינה. הואיל והערבים אינם משנים מאורחותיהם כלפי יהודים בשטחי יהודה ושומרון בפרט, וממשיכים לפגע בישראלים הנוסעים בסמיכות לכפריהם או הנכנסים אליהם בכוונה תמימה, מוטב שמדינת ישראל תשנה את התנהלותה ותחל בנקיטת יד קשה כלפי תושבי הכפרים המייצאים פיגועים ומהווים חממה ומקום מקלט למחבלים.

התגובה הראויה אומנם יכולה להיות מדודה ומדורגת אך מאחר שהדבר מוכח כלא אפקטיבי, לא יעיל ולא רלוונטי לאורך זמן, נדרשת החרפה בתגובות ללא התנצלות ורתיעה. חייו של ילד יהודי ואזרח ישראלי חשובים יותר מחשש לתביעה בבג"ץ, מהימנעות מעקירת מטע או מהריסת מבנה המשמשים מחסה למחבלים לאורך הצירים ובוודאי מזכויותיהם של ערבים לעבוד ביישובים יהודיים, כפי שאמר בעדינות יעקי הרשקופ, נציג חב"ד בעיריית ביתר עלית: "בלילה זורקים אבנים, וביום באים לעבוד – זה לא מקובל".

יש לשקול הטלת סגרים ממושכים על כל כפר ברחבי יהודה ושומרון שממנו הושלכו אבן או בקת״ב לעבר רכב ישראלי חולף, עד לתפיסת המחבל או להסגרתו. כפר שממנו יוצאים מחבלים המבצעים פיגועים בתדירות גבוהה צריך להיות מגודר, מנוטר ומבודד. לזליגות יש להגיב בחומרה ובנחישות חסרות פשרות, למעט עידוד זליגה מזרחה לנהר הירדן.

ריכוזי מאמץ מבצעיים בכפרים עוינים, סמוכי יישובים ישראליים וצירים מרכזיים, צריכים להיות חלק משגרת חייהם של התושבים הערבים ביום ובלילה, עד להתשתם ולהקאת המחבלים והפורעים מקרבם. חיפושים, מחסומים, מארבים בשטח הכפר ועוד אין לבצע בכפפות משי וכן בתדירות גבוהה שתותיר מורא לתקופה ארוכה.

ראוי שרשויות האכיפה ומערכת המשפט ינקטו יד קשה כלפי מחבלים שנתפסו חיים, אך גם כלפי ישראלים שנכנסו בניגוד לחוק ולהנחיות לכפרים הערביים שאינם בשליטה ביטחונית ישראלית מלאה. אלו המסתכנים בנחת זרועם של המחבלים עבור חיסכון של כמה שקלים, יצולמו ביציאתם מהכפר, בין אם בשלום ובין אם לאו, ויוזמנו לחקירה ולמשפט שבהם יהיו צפויים למעצר, לתשלום קנסות כבדים ואף להחרמת רכבם.

"שם הקוד" ברמת הפרט והחברה לנעשה בשטח הוא אחריות. על האזרח הישראלי והתושב הערבי לנהוג כחוק ולא כעבריינים או כמחבלים פראי אדם וצמאי דם. ברמה הלאומית "שם הקוד" הוא משילות וריבונות – השבת הביטחון האישי לאזרחי ישראל בכל רחבי הארץ תוך פגיעה קשה בגורמים המסכנים את ביטחון המדינה ותושביה.