ישראל יצאה למערכה מתוך הבנה שאיראן היא ראש התמנון, שמיזם הגרעין שלה הוא האיום הקיומי המרכזי על מדינת ישראל, ושהיא לא תהסס להפעיל אותו לא כתגובה אלא כיוזמה, ושמערך השלוחים האזורי שלה ימשיך ויגדל כדי לאפשר לה לנהל מלחמת התשה רב-זירתית נגד ישראל לאורך זמן. לכן, אמת המידה היחידה להצלחת המערכה חייבת להיות אחת: האם התרחק איום ארגוני הפרוקסי ואיום הגרעין האיראני לדורות, או שהוא צומצם לכדי שנים ספורות.
נכון לעכשיו, קשה לקבוע שהתשובה לכך חיובית.
ההסכם שעליו מדברים עדיין כלל אינו חתום, והוא מפוצל למעשה לשני שלבים: הסכם על מיצרי הורמוז, שאמור לייצב את המערכת הכלכלית האזורית ולהבטיח את חופש השיט והאנרגיה, ולאחר מכן הסכם גרעין רחב יותר שיבטיח ביטחון אזורי. אלא שבמזרח אין דבר כזה הסכם ראשוני. איראן יודעת כי הסכם רב-שלבי סופו להישחק, והעולם יסתגל בהדרגה מהירה לקיומו של איום שלא טופל.
גם פתרון המאפשר הוצאת האורניום המעושר למדינה שלישית, כדוגמת פקיסטן, הופך את הפתרון לקומביניסטן. מרגע שהמשטר בארה"ב יתחלף, דרכו של מצבור האורניום חזרה לאיראן קצרה, ומאפשרת לאיראן בתוך זמן קצר לפרוץ לנשק גרעיני ולהעשיר מספיק חומר ברמה צבאית לפצצה. הוכחה לכך היא הסכם הגרעין של אובמה, שעליו ששו האיראנים לחתום. הסכם זה לא רק שלא מנע מהאיראנים לרוץ לפצצה, אלא נתן להם כסף ומשאבים לפרוץ לגרעין ללא פיקוח.
אלא שהסיפור אינו מסתיים בגרעין. לגרעין יש ספיחים שחמורים במידה רבה, ואולי אף לא פחות. תוכנית כוח רדואן, הזרוע הקרקעית של חיזבאללה המהווה חטיבת הקומנדו האיראנית בלבנון, הייתה לפלוש לגליל ולכבוש אותו על תושביו, מתקניו האסטרטגיים ובסיסיו הצה"ליים. תרחיש בר-קיימא שלא היה רחוק מלהתממש בתחילת המלחמה. הבנה זו גוזרת על ישראל מאמץ מדיני ולחץ משמעותי, שלא יאפשר חתימה על הסכם שבו מטפלים בראש הנחש אך מותירים את השרצים שלו סביב גבולות ישראל.
ישראל חייבת להבהיר עיקרון פשוט: לא יהיה הסכם עם איראן בלי התייחסות ישירה לחיזבאללה, למיליציות השיעיות, לחמאס וליתר זרועות הטרור שהיא מפעילה באזור. אי אפשר לדבר על יציבות אזורית בזמן שאיראן ממשיכה להחזיק אקדח טעון בגבולות ישראל דרך שלוחיה.
בסופו של יום, השאלה הגדולה של ההסכם היא האם אנחנו שואפים להכרעה לדורות, או רק לעוד הסכם עם גרורות. ההבדל בין שתי האפשרויות הללו הוא ההבדל בין ביטחון אמיתי לבין סבב מלחמה קשה יותר בעתיד הלא רחוק.
