בעידן פוסט־מודרני, שבו עצם מושג האמת נתון לערעור מתמיד, אחד המאבקים המרכזיים ואולי הקריטיים ביותר כאשר מדובר באתוס לאומי, הוא המאבק על הסיפור. לא רק מה קרה, אלא כיצד הוא מסופר, מי מספר אותו, ואיזו משמעות ניתנת לו. בעולם שבו המציאות מתווכת דרך נרטיבים, האמת אינה רק תוצר של עובדות, אלא של פרשנותן. וכאשר פרשנות זו מוכתבת בידי מעצבי תודעה שלעיתים קרובות פועלים מתוך אינטרסים פוליטיים, כלכליים או אידאולוגיים – התוצאה היא מאבק מתמשך על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי.
בתוך מציאות זו, מתברר עד כמה קל לקחת עובדות מוצקות ולצבוע אותן בגוונים שונים, לעיתים עד כדי עיוותן. קל עוד יותר לבחור אילו עובדות להדגיש ואילו להצניע, אילו סיפורים לספר ואילו להשכיח. כך, אתוסים של גבורה וניצחון עלולים להיות מוצגים כטרגדיות בלבד, שבהן מוקד הסיפור אינו התגברות או הצלחה, אלא דווקא שבר, פחד ואובדן שליטה. זהו שינוי עמוק בתודעה: מעבר מתרבות המוקירה עמידה והתמודדות, לתרבות הממקדת את המבט בפגיעות ובכישלון.
על רקע זה, החובה לספר את הסיפור ההיסטורי המדויק אינה רק עניין אקדמי או חינוכי – אלא משימה לאומית מהמעלה הראשונה. בעשורים האחרונים, ובמיוחד בשנים האחרונות, עברה מדינת ישראל תהליכים דרמטיים בזירות הביטחוניות, המדיניות והחברתיות. תהליכים אלו אינם חפים ממורכבות או ממחירים, אך הם כוללים גם הישגים דרמטיים שיש להם חשיבות אסטרטגית והיסטורית.
כאשר בוחנים את תמונת המצב לאחר שלוש שנות מלחמה, ניתן לזהות שינוי עומק: היפוך מגמות בזירות שונות, חיזוק תחושת היוזמה, ויצירת תנאים ביטחוניים חדשים. לצד זאת, ישנה תפיסה רווחת בשיח הציבורי ולעיתים בתקשורת, המנסה למסגר את אותה מציאות עצמה במונחים של היעדר הכרעה, כישלון או שחיקה. הפער הזה אינו רק פרשני; הוא מעיד על מאבק רחב יותר על האופן שבו החברה הישראלית תתפוס את עצמה ואת דרכה.
גם בזירה החברתית מתקיים מתח דומה. מצד אחד, ניתן לראות ביטויים רבים של חוסן אזרחי: התגייסות רחבה, נכונות להקרבה, סולידריות וגאווה בהישגים. מצד שני, קיים נרטיב המדגיש עייפות, קיטוב ושחיקה. אין ספק כי גם תופעות אלו קיימות, אך השאלה היא איזו תמונה הופכת לדומיננטית, ואיזה סיפור נצרב בזיכרון הקולקטיבי.
חשוב להדגיש: הצגת הסיפור "הנכון" אינה מחייבת התעלמות מביקורת או מטשטוש כשלים. להפך דיוק היסטורי מחייב מורכבות. אך מורכבות אינה שקולה לראייה של יחסיות (רלטיביזם) מוחלטת, ואינה מצדיקה מחיקה של הישגים או עיוותם. חברה שאינה יודעת לזהות את נקודות החוזק שלה, ואינה מסוגלת לספר את סיפור הצלחותיה, מתקשה לבנות עתיד יציב ובטוח.
בהקשר הישראלי, יש גם מימד היסטורי עמוק יותר. במשך שנים ארוכות התנהלה מדיניות שהתאפיינה לעיתים בהכלה, בנסיגות ובהימנעות מהכרעה. מציאות זו יצרה תחושת שחיקה מצטברת. על רקע זה, השינוי בגישה, גם אם אינו מושלם – נתפס בעיני רבים כמעבר לדפוס פעולה אחר, בו השבנו לעצמנו יוזמה ואחריות. השאלה כיצד ייזכר מעבר זה תלויה במידה רבה באופן שבו נספר אותו היום.
בסופו של דבר, הסיפור שאומה מספרת לעצמה אינו רק תיעוד של העבר, אלא כלי לעיצוב העתיד. הוא משפיע על תפיסת הזהות, על רמת האמון העצמי, ועל הנכונות להתמודד עם אתגרים. לכן, האחריות לספר את הסיפור ההיסטורי באופן מדויק, מאוזן ואחראי אינה מוטלת רק על מוסדות המדינה, אלא גם על מערכת החינוך, על עולם התרבות ועל החברה האזרחית כולה.
ייתכן שלא הכל מושלם, אבל הסיפור הנכון הוא שמדינת ישראל הפכה את הקערה ב3 השנים האחרונות, קמה מאסון, ושינתה את המצב מקצה לקצה. האזור בו אנו חיים עתיר בסכנות, אבל אנחנו כבר לא איפה שהיינו, התקדמנו באופן דרמטי, יצרנו מציאות אחרת, ומי שנרדף ונסוג כעת הוא כבר לא אנחנו, אלא האויב. זה הסיפור הנכון, ואותו צריך להשריש.
