ההסכם בין ישראל ללבנון שנחתם ב-26 ביוני 2026, בתיווכה של ארצות הברית, נועד לסיים את הלחימה בזירת לבנון. אין זו הפעם הראשונה בה נחתמים הסכמי הפסקת אש בין המדינות, וספק אם תהיה זו הפעם האחרונה.
התקווה הישראלית לשלום עם שכנינו מארץ הארזים ולחתימת הסכם בן קיימא בין המדינות, נמצאת על שולחנות הדיונים מאז הקמת מדינת ישראל. הדיו הרב שניגר על חתימת ההסכמים, היה כאין וכאפס למחיר הדמים הכבד ששילמו אזרחי ישראל, אזרחים וחיילים כאחד, בעבור הזכות לחיים בטוחים, שלווים ומשגשגים בישוביי הצפון בפרט ובמדינת ישראל ככלל. האם ההסכם האחרון יחתום את טרילוגיית מלחמות לבנון, או שמא יהיה זה עוד הסכם שישמש מצע להסכם הבא אחריו, שיחתם לאחר סבב המהלומות הבא חלילה?
בחינת הסכמי העבר שנחתמו בין ישראל ללבנון, מוכיחה עד כמה צדק קהלת באומרו כי "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".
סקירה קצרה של ההסכמים העיקריים תאפשר לקורא הסקת מסקנות מבוססת והתפכחות מואצת, ככל ששגה באשליות:
ההסכם הראשון בין מדינת ישראל ללבנון – 1949
הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון נחתם לראשונה ב-23 במרץ 1949 בראש הנקרה, כחלק מהסכמי רודוס. ההסכם סיים את העימות הצבאי הרשמי בין המדינות הצעירות, שהתחולל במסגרת מלחמת העצמאות, וייחל לשלום של קבע בארץ ישראל. ההסכם בן שמונת הסעיפים והנספח קבעו מספר עקרונות ובהם:
קביעת קו הגבול הבינלאומי (הקו המנדטורי שהיווה את הגבול הבינלאומי הישן) כקו הפסקת האש, בהתאם לסעיף 5 להסכם.
פירוז כוחות: בסעיף 5 נקבע כי האזורים סמוכי הגבול משני צידיו, ידוללו וישמרו בהם כוחות הגנה בלבד (שעוצמתם פורטה במדוייק בניספח להסכם), כדי להבטיח שקט בגזרת הצפון. ראוי לציין כי בסעיף 1א (2) נכתב מפורשות כי: "שום כוחות מזויינים אחרים פרט לאלה הנזכרים בפסקה (1) לעיל, לא יועסקו מדרום לקו הכללי אל-קסמיה- נבטיה- חצביה". משמע – קו הליטני.
ועדת שביתת נשק מעורבת: בהתאם לסעיף 7 להסכם הוקמה ועדה משותפת (ישראלית-לבנונית) בפיקוח משקיפי האו"ם, שנועדה לפקח על קיום ההסכם ולפתור תקריות גבול .
סטטוס פוליטי: סעיף 8 מדגיש כי הקו שנקבע אינו מהווה גבול מדיני קבוע וסופי, אלא קו שביתת נשק, שנועד בשלב זה "להרחיק את הסכנה הנשקפת לשלום בארץ ישראל ולהקל על המעבר מן ההפוגה הקיימת לשלום של קבע בארץ ישראל".
קריסת ההסכם – הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון שנחתם בשנת 1949 לא נכשל במובן הצבאי המיידי, אלא קרס לאורך השנים בעיקר בשל תהליכים מדיניים שהביאו לאובדן הריבונות והמשילות של ממשלת לבנון, עם עליית כוחם של ארגוני טרור חמושים בשטחה. בין הגורמים המרכזיים לתהליך הקריסה ראוי לציין את הארועים הבאים:
"הסכם קהיר" – ב-3 בנובמבר 1969 חתמה לבנון בחשאי, בלחץ מדינות ערב, על "הסכם קהיר" שהעניק לארגוני המחבלים הערבים בראשות אש"ף, אישור רשמי לנהל אוטונומיה חמושה בדרום המדינה ולבצע משם פיגועים נגד ישראל. היתה זו הפרה לבנונית בוטה לאיסור על כניסת כוחות חמושים לא-סדירים לשטח שבקרבת הגבול.
אירועי "ספטמבר השחור" – לאחר שחוסיין מלך ירדן גירש בכוח את ארגוני הטרור מארצו בארועי ספטמבר 1970, העתיק אש"ף את מפקדותיו העיקריות ואת אלפי לוחמיו לדרום לבנון והתבסס באזור שזכה לכינוי "פתחלנד". מדינת לבנון לא הייתה מסוגלת או מעוניינת לאכוף את מרותה בשטח זה, והגבול הפך מזירה שקטה לחזית לחימה פעילה של ירי קטיושות וחדירות מחבלים בתדירות גוברת לשטח ישראל.
מלחמת האזרחים בלבנון – פריצת מלחמת האזרחים בלבנון באפריל 1975, ריסקה לחלוטין את מוסדות המדינה ואת צבא לבנון. ואקום משטרתי וצבאי זה אפשר לארגונים חמושים ומאוחר יותר לארגון חיזבאללה, שקם בשנות ה-80 בחסות איראן, להשתלט לחלוטין על רצועת הגבול.
הגדרת ההסכם כ"זמני" – בנוסח ההסכם עצמו נכתב במפורש כי קווי שביתת הנשק הם צעד זמני בלבד שנועד להקל על המעבר לשלום קבע. מכיוון שמדינות ערב, ולבנון בתוכן, סירבו להפוך את ההסכם הזמני להסכם שלום רשמי המכיר במדינת ישראל, והיות ולבנון היתה מדינה צעירה וחלשה במובנים רבים, נותר ההסכם פגיע לשינויים גיאו-פוליטיים שהשפעתם השלילית על לבנון הלכה וגברה.
הסכם ישראל -לבנון 1983
החודש צוינו 44 שנים לפרוץ "מבצע שלום הגליל", היא מלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982. במוצאי שבת, 5 ביוני, התכנסה ממשלת ישראל והחליטה להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של מחבלי אש"ף בלבנון, תוך הימנעות מתקיפת כוחות הצבא הסורי בלבנון, אלא אם יתקפו אלא את כוחותינו. הממשלה ציינה בהחלטתה כי "מדינת ישראל מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון העצמאית תוך שמירה על שלמותה הטריטוריאלית". שם המבצע נקבע – 'שלום הגליל' כדי לציין את מטרתו המרכזית: "הגנה על יישובי הצפון כנגד מתקפות המחבלים", ובמילים אחרות: להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של המחבלים בלבנון.
התכנון המקורי כלל את הרחקת מחבלי אש"ף למרחק 40 ק"מ מגבול ישראל, השמדת תשתיות טרור בדרום לבנון והשבת מרקם חיים בטוח לתושבי הצפון ללא הפגזות. במסגרת המבצע שהחל ב-6 ביוני 1982, כוחות צה"ל חצו את קו ה-40 ק"מ, נילחמו בכוחות הסורים והגיעו לבירת לבנון – ביירות. תשתיות המחבלים בדרום לבנון הושמדו, אש"ף הוכרע ואולץ לסגת מאדמת לבנון לתוניס, מקום מושבו המרוחק ביותר מגבולות ישראל, עד לחזרתו הרשמית לגבולות ארץ ישראל במסגרת הסכמי אוסלו ביולי 1994. את מקומו של אש"ף, כארגון הטרור הדומיננטי בלבנון, תפס לימים ארגון החיזבאללה בחסות איראנית. צה"ל שהה ברצועת הביטחון בלבנון כ-19 שנים עד לנסיגה המוחלטת בשנת 2000, חזר אליה במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, נסוג במסגרת הסכם 1701 ונאלץ לשוב לאותם רכסים שולטים, עיירות וכפרים בדרום לבנון, שהיו לבסיסי מחבלים ואיום על תושבי הצפון, ב"מלחמת התקומה" שפרצה בשל טבח ה-7 באוקטובר 2023.
ב-17 במאי 1983, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה ולאחר מו"מ בתיווך אמריקני שהוביל השליח פיליפ חביב ובהמשך מוריס דרייפר, נחתם הסכם בין ישראל ללבנון. מטרת ההסכם הייתה להסדיר את נסיגת צה"ל מלבנון, לקבוע סידורי ביטחון וערבויות שימנעו את חזרת ארגוני הטרור לדרום לבנון ולהביא לסיום מצב הלחימה בין המדינות. ההסכם כלל 12 סעיפים, נספח ביטחוני ומפה. בין סעיפיו המרכזיים נכתב:
סיום מצב המלחמה בסעיף 1(2): "הצדדים מאשרים כי מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים ואינו קיים עוד". אין מדובר על הסכם שלום הכולל כינון יחסים דיפלומטיים מלאים, אלא על הסכם אי לוחמה במהותו.
נסיגה הדרגתית של צה"ל משטח לבנון בסעיף 1(3): "ישראל מתחייבת להסיג את כל כוחותיה המזוינים מלבנון בהתאם לנספח להסכם".
הקמת אזורי ביטחון והסדרי ביטחון לאורך הגבול, כולל מנגנוני תיאום בסעיף 3 הקובע כי "כדי לספק ביטחון מרבי לישראל וללבנון, מסכימים הצדדים לכונן ולבצע הסדרי ביטחון, לרבות יצירתו של אזור ביטחון, כנקבע בנספח להסכם זה".
מניעת פעילות טרור משטח לבנון נגד ישראל ככתוב בסעיף 4, הקובע כי "שטח ארצו של כל צד לא ישמש כבסיס לפעילות עוינת או לפעילות טרור נגד הצד האחר, שטח ארצו או בני עמו. כל צד ימנע קיומם או ארגונם של כוחות בלתי סדירים. כנופיות מזוינות, ארגונים, בסיסים, משרדים או מעשה טרור כלשהו בשטח ארצו של הצד האחר, או פעילות אחרת שמטרתה איום על ביטחונו של הצד האחר והבטחת בני עמו, או העמדתם בסכנה". עוד נכתב בתתי הסעיפים הנוגעים לנושא כי: "…כל צד יימנע מלארגן ומליזום איומים למעשי לוחמה או מעשי לוחמה, מלסייע להם, או מלהשתתף בהם, מחדירה, מהסתה או מכל תוקפנות המכוונים נגד הצד האחר, אוכלוסייתו או רכושו, הן בתחום שטח ארצו והנובעים משם והן בשטח ארצו של הצד האחר". כל צד התחייב להבטיח כי "פעולה מונעת והליכים הולמים יינקטו נגד בני-אדם או ארגונים המבצעים מעשים המפרים סעיף זה".
פריסת צבא לבנון בדרום המדינה לאחר נסיגת הכוחות הזרים מפורטת בסעיף 2 לניספח הביטחוני להסכם, בו נכתב כי: "צבא לבנון, משטרת לבנון, כוחות ביטחון הפנים של לבנון וכוחות העזר הלבנוניים הם הכוחות המזוינים המאורגנים היחידים המורשים להימצא באזור הביטחון".
הקמת ועדת קישור משותפת לטיפול באירועים ביטחוניים ככתוב בסעיף 11, שיעודה ליישב מחלוקות ולפקח על יישום ההסכם. בנוסף, בנספח הביטחוני נקבעו ועדות משותפות נוספות ליישום הסדרי הביטחון.
כישלון ההסכם – למרות שנחתם כדין, ההסכם מעולם לא יושם בפועל ובוטל ב-5 במרץ 1984 עת הודיעה ממשלת לבנון על ביטולו, בטרם מלאה שנה לחתימתו. הסיבות המרכזיות נעוצות היו במעורבות העמוקה של סוריה בלבנון, חוסר יציבות פנימי והתנגדות של ארגונים שיעים שהיו הגרעין להקמת חיזבאללה, היחלשות השפעת המערב בלבנון לאחר שרשרת פיגועים בשנת 1983 נגד הכוחות האמריקנים והצרפתים בביירות.
לא היה זה הסכם שלום יומרני כפי שיש מי שהתאוו לחשוב, אלא הסכם ביטחוני – מדיני בעיקרו, שנועד להסדיר את סיום מצב הלחימה ואת נסיגת כוחות צה"ל מלבנון. הסכם זה היה התקדים עליו נשענה במידה מסוימת החלטת מועצת הביטחון 1701 בתום מלחמת לבנון השנייה, שבקיעים בה החלו זמן קצר לאחר חתימתה, עד שקרסה לחלוטין, כפי שנוכחו כל הצדדים המעורבים.
החלטה 1701 – שנת 2006
22 שנים לאחר ביטול הסכם ישראל – לבנון שנחתם בשנת 1983, במטרה להביא להפסקת מלחמת לבנון השנייה וליצור תנאים להסדר יציב יותר לאורך הגבול בין המדינות, התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 1701 ב־11 באוגוסט 2006. ההחלטה כוללת 19 סעיפים ובהם העקרונות הבאים:
הפסקה מלאה של מעשי האיבה – סעיף 1 קורא להפסקת התקפות חזבאללה והפסקת הפעולות ההתקפיות של ישראל באופן מיידי.
נסיגה הדרגתית של כוחות ישראל מדרום לבנון במקביל לפריסת צבא לבנון וכוחות יוניפי"ל (כוח האו"ם המוצב בלבנון) ככתוב בסעיף 2.
ריבונות לבנון על כל שיטחה – בסעיפים 3, 4, 5 מודגשת חשיבות הגברת השליטה של ממשלת לבנון על כל האדמה הלבנונית, כדי שתוכל לממש את מלוא ריבונותה ולמנוע הימצאות כלי נשק שלא בהסכמה ובסמכות הממשלה.
פירוז האזור שמדרום לנהר הליטני – בסעיף 8 קוראת מועצת הביטחון לישראל ולבנון לתמוך בהפסקת אש קבועה ובפתרון קבע, שיתבסס על העקרונות המהותיים הבאים: כיבוד הקו הכחול; קיום סידורי ביטחון שימנעו את חידוש העימות, בכללם פירוז השטח שמדרום לנהר הליטני מכוחות חמושים או אמצעי לחימה מלבד אלה של ממשלת לבנון ושל יוניפי"ל; פירוק כל הארגונים החמושים בלבנון בהתאם להחלטת הממשלה הלבנונית מה-27 ביולי 2006.
מניעת כניסת נשק ללבנון בדרכים שונות, ללא אישור ממשלתה, כמצויין בסעיפים 8 , 14, 15.
כישלון יישום ההחלטה – החלטה 1701 הביאה לסיומה הרשמי של מלחמת לבנון השניה ואפשרה את חזרת רוב האזרחים המפונים משני צדי הגבול. עם זאת, לאורך השנים הופרו סעיפי ההחלטה ודרישותיה ארוכות הטווח לא יושמו בשל המשך נוכחות, התחמשות והתבססות ארגון חזבאללה בדרום לבנון.
ארגון החיזבאללה לא רק שלא התפרק או פורק מנשקו, אלא התבסס והתעצם בלבנון כולה, ככוח צבאי וכשחקן פוליטי בזירה הפנים לבנונית. חזבאללה הרחיב את ארסנל הנשק ארוך הטווח והמדוייק שברשותו, הקים תשתיות צבאיות ברחבי לבנון ובפרט בדרומה, והמשיך לפעול מדרום לליטני.
ממשלת לבנון לא אכפה את ההחלטה וצבאה לא הפגין שום רצון ויכולת להתעמת עם חיזבאללה ולפרקו מנשקו. לא זו בלבד, אלא שגם משלוחי נשק בהיקפים גדולים עברו לידי חיזבאללה, כמעט ללא הפרעה מצד ממשלת לבנון וצבאה, ככל הנראה בשל שיקולים פוליטיים מחד, וחדירת גורמי חיזבאללה אל בין שורותיהם מאידך. כוח יוניפי"ל לא הוסמך לפרק את חיזבאללה מנשקו וספק אם היה מצליח לעשות כן, גם אם היתה המשימה מוטלת עליו. משכך, הפך כוח זה לכוח משקיפים אינרטי וחסר משמעות מעשית בשטח.
הסכם ישראל – לבנון 2024
20 שנים לאחר סיום מלחמת לבנון השניה, עם החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, נחתם הסכם הפסקת האש והסדר ביטחוני עם לבנון ב-26 בנובמבר 2024 שהופר כמעט מיידית. מטרתו המוגדרת היתה הפסקת הלחימה בחזית הצפונית במלחמת התקומה ("חרבות ברזל") וחזרה ליישום החלטה 1710. הסכם הפסקת האש כלל 13 סעיפים, ובהם כאלו המוכרים היטב מההסכמים הקודמים שהופרו:
בסעיף 1 נקבע כי הפסקת פעולות האיבה תחל מ-27 בנובמבר 2024 בשעה 04:00, בהתאם להתחייבויות המפורטות בהסכם.
בסעיף 2 הוסכם כי ממשלת לבנון תמנע מחזבאללה ומכל ארגון חמוש אחר לבצע פעולות נגד ישראל; ישראל לא תבצע פעולות צבאיות התקפיות נגד מטרות בלבנון ביבשה, באוויר או בים.
בסעיף 3 מתחייבים שני הצדדים לפעול ליישום מלא של החלטת מועצת הביטחון 1701, מתוך הכרה בחשיבותה להשגת שלום וביטחון ארוכי טווח.
סעיף 5 קובע כי רק הכוחות הרשמיים של מדינת לבנון יהיו רשאים לשאת נשק או להפעיל כוח בדרום לבנון. משמע- צבא לבנון יהיה הכוח החמוש היחיד מדרום לנהר הליטני.
סעיף 6 קובע כי ממשלת לבנון תפקח על ייצור, יבוא ואספקת נשק, כדי למנוע התחמשות של ארגונים שאינם כוחות הביטחון הרשמיים.
סעיף 7 קובע שממשלת לבנון תפעל לאיתור ולהחרמת נשק בלתי חוקי ותפרק תשתיות צבאיות שאינן שייכות למדינה.
סעיף 9 עוסק בהקמת מנגנון בינלאומי לפיקוח, בהובלת ארצות הברית ובהשתתפות צרפת. בסעיף 10 מוסכם שכל צד ידווח על הפרות למנגנון וליוניפי"ל.
בסעיף 11 מוסכם שהמנגנון יתאם את פריסת צבא לבנון מדרום לנהר הליטני ואת הנסיגה ההדרגתית של צה"ל מדרום לקו הכחול. נסיגה הדרגתית בתוך כ-60 יום, בתיאום עם פריסת צבא לבנון, כמוסכם בסעיף 12.
כשלון ההסכם – הסכם הפסקת האש של נובמבר 2024 לא "קרס" באופן רשמי אלא נשחק במהירות עקב הפרות ומחלוקות על אופן יישומו. הגורמים המרכזיים לשחיקת ההסכם היו נעוצים בראש ובראשונה במחלוקת על פירוק החיזבאללה מנשקו. היה זה לב ליבו של ההסכם אליו התחייבה לבנון, אך לא עמדה בהתחייבותה. בתקופה האמורה המשיך חיזבאללה לפעול מהשטח וצבא לבנון לא הפגין יכולת לשלוט בו בפועל, ולהתעמת עם פעילי החיזבאללה. מלבד האמור, ראוי לציין כי המנגנון הבינלאומי היה "חסר שיניים" ונעדר סמכות ויכולת לכפות את פירוק נשקו של חיזבאללה הלכה למעשה, או להטיל סנקציות בשל הפרת סעיפי ההסכם.
הסכם ישראל–לבנון 2026
הסכם ישראל–לבנון 2026 הוא הסכם הפסקת אש שנחתם בבית הלבן ב-20 ביוני 2026 בתיווכה של ארצות הברית. ההסכם מוגדר כהסכם מסגרת שנועד להתוות מסלול מדורג לסיום העימות הצבאי בין ישראל ללבנון ולקדמן לעבר הסדר קבע. בין סעיפיו של ההסכם בן 14 הסעיפים ראוי להדגיש את העקרונות הבאים:
ייקבע תהליך מדורג: בסעיף 2 נקבע כי צבא לבנון ישיב את שליטתו בכל המדינה, ארגונים חמושים יפורקו מנשקם, ובמקביל ישראל תסיג את כוחותיה מלבנון בהתאם לנספח הביטחוני.
מבחן הוכחת היכולת: על פי סעיף 3, היישום יתבצע באמצעות אזורי פיילוט: צבא לבנון יקבל אחריות ביטחונית לאחר אימות פירוק הנשק, ובהמשך יתאפשרו נסיגת צה"ל, שיקום האזור וחזרת התושבים.
מונופול על הכוח: על פי סעיף 4, לבנון מתחייבת להחזיר לעצמה את המונופול על השימוש בכוח, לפרק את כל הארגונים החמושים ולמנוע מהם כל תפקיד צבאי או ביטחוני.
ריבונות ומשילות: בסעיף 6 מצהירה לבנון שרק מוסדות המדינה מוסמכים להחליט על מלחמה ושלום, ודוחה כל טענה של מדינה או ארגון אחר להשתמש בכוח בשמה.
מנגנוני פיקוח ובקרה: שתי המדינות שומרות על זכותן להגנה עצמית ומקימות, בהתאם לסעיף 7, קבוצת תיאום צבאית משותפת בהשתתפות ארצות הברית לצורך יישום ההסכם.
יעדים משותפים: סעיפים 8 ו- 9 מדגישים את היעד המשותף: לבנון ריבונית, בטוחה וללא ארגונים חמושים המאיימים על ישראל או על לבנון, תוך החזרת הביטחון לתושבי דרום לבנון וצפון ישראל. לבנון נדרשת ליישם תוכנית מדורגת לחיזוק צבאה, לפירוק הארגונים החמושים ולהשבת שליטה מלאה בכל המדינה, בסיוע אמריקני המותנה בעמידתה ביעדים.
מסקנות, לקחים וסיכום
במבט על כל ההסכמים – הסכם שביתת הנשק (1949), הסכם ישראל–לבנון (1983), החלטה 1701 (2006), הסכם הפסקת האש (2024) והסכם המסגרת (2026) – ניתן לזהות כמה דפוסים שחוזרים על עצמם, המספקים הסבר לכך שההסדרים הקודמים לא יושמו או הושלמו במלואם:
הבעיה אינה בניסוח – אלא ביישום.
במשך כ-77 שנים אין מחלוקת עקרונית על היעד – אלא על היכולת לממש אותו. הרי כל ההסכמים כוללים בבסיסם את אותם העקרונות: הפסקת אש ורצון לשמור על גבול שקט ומרקם חיים תקין; מניעת שימוש בשטח לבנון לתקיפת ישראל; פריסת צבא לבנון ומימוש ריבונות לבנונית בדרום המדינה; פירוק ארגונים חמושים לא חוקיים על תשתיותיהם; נסיגת ישראל בכפוף להסדרי ביטחון; מנגנון בינלאומי לפיקוח.
חולשת המדינה הלבנונית היא הגורם המרכזי לכשלון וקריסת ההסכמים.
ממשלות לבנון התקשו להפעיל מונופול על השימוש בכוח בדרום לבנון בפרט. ברוב ההסכמים מופיעה אותה דרישה: שרק המדינה הלבנונית תהיה בעלת הכוח הצבאי. אולם בפועל, בשנות ה-70 וה-80 היה זה אש"ף ומשנות ה-90 ואילך היה זה בעיקר החיזבאללה. בכל ההסכמים האתגר המרכזי היה הפער בין ההתחייבויות לבין יכולתה או נכונותה של ממשלת לבנון לאכוף אותן בכוחות עצמה, מול ארגוני מחבלים חמושים שאינם פועלים מטעם המדינה הלבנונית.
הסדרים הושפעו מהשחקנים האזוריים.
גם כאשר ישראל ולבנון הגיעו להבנות, שחקנים זרים השפיעו על יישומן: בשנות ה-70 היתה זו מצרים, בשנות ה-80 היתה זו סוריה ובעשורים האחרונים היתה זו איראן באמצעות חיזבאללה. גורמי כוח אלו התערבו בענייניה הפנימיים של לבנון, והכתיבו הלכה למעשה מהלכים שסיכלו כל סיכוי להצלחת ההסכמים. על כן, הסדר בין ישראל ללבנון, כשחיזבאללה עדיין מהווה שחקן משמעותי המונשם על ידי איראן, נועד לכישלון.
גורמי סיוע ובקרה "חסרי שיניים" – בכל ההסכמים היה מעורב צד שלישי שלא הוכיח יעילות ואפקטיביות באכיפת ההסכמים וההחלטות. מעורבותם של גורמים חיצוניים נירפים, חסרי יכולת או רצון לאכוף את המוסכם, ובכלל זאת להתעמת בשטח עם ארגוני המחבלים בכדי למנוע הפרות חמורות ונזק מצדם, לא סייעה לעמידה בתנאי ההסכמים לאורך השנים. גורמים נעדרי אחריות וסמכות, חסרי נחישות ויכולת ממשית לאכוף את המוסכם ולהטיל סנקציות, היו לרועץ.
לבנון הינה מדינה מלאכותית, חלשה ומשוסעת. מדינה תלותית וחסרת עמוד שידרה, הנתונה למאבקי כוח ושליטה מורכבים ואלימים. מצב זה, לצד השפעות זרות, מכתיב את מדיניותה והתנהלותה בזירת הפנים והחוץ כאחד. אינו מאפשר לממשלה לפעול בנחישות ובעקביות ליישום הסכמים אסטרטגיים בכוחות עצמה, מבלי לסכן את מנהיגיה ולפורר את המעט שנותר משילטונה ומשילותה.
ההסכם האחרון שנחתם עם לבנון הינו בגדר משאלת לב וכמיהה ישראלית מתמשכת לשלום וביטחון בני קיימא. על ישראל לפעול כמיטב יכולתה ליישום חלקה בהסכם, מבלי לסכן את ביטחונם של תושבי הצפון, ומבלי להצר את צעדיהם של לוחמיה הפועלים לסיכול איומים בעומק השטח, במטרה להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל ואזרחיה.
במבחן השנים הוכח כי על ישראל לדאוג לביטחונה בכוחות עצמה. אין לצפות מצבא לבנון או מכוחות או"ם ואחרים ליישם את סעיפי ההסכם ככתבם וכלשונם, ולהבטיח בכך את ביטחונם של אזרחי ישראל. ראוי להבהיר כי כל עוד איראן מהווה שחקן משמעותי בזירה, גם אם מוחלש כמעה לעת עתה, ימשיך ארגון החיזבאללה להוות שלוחה מדינית וצבאית פעילה ומטרידה, המשולבת בהנהגה המקומית, בפרלמנט הלבנוני ואף בצבא.
לסיום, ראוי לזכור את אמירתו של הסופר הרומאי וגטיוס, שכתב לפני כ-1600 שנה חיבור בענייני צבא ובו המסר הבא: "הרוצה בשלום, ייכון למלחמה. השואף לניצחון, לא יחסוך כאב מאימון חייליו. והמקווה להצליח, יילחם לפי עקרונות סדורים, לא לפי יד המקרה. איש אינו מעז לאיים או לפגוע בכוח שעליונותו במלחמה ידועה".
