כמות האמל"ח הקיים במרחב האזרחי בישראל עלולה לרסק בדיוק את רגל ה״מניעה״, שאמורה הייתה להפוך מאז 7 באוקטובר לעמוד תווך מחודש בתפיסת הביטחון. במקום למנוע את האיום בשלב ההיערכות, ישראל מאפשרת היווצרות כוח חמוש פנימי שעלול להפוך את עקרון המניעה עצמו לאשליה מסוכנת.
הצטברות הנשק הבלתי חוקי בישראל הפכה בעשור האחרון מאתגר פלילי לכדי איום אסטרטגי על ביטחון הפנים והחוסן הלאומי. הערכות שונות מדברות על עשרות עד מאות אלפי כלי נשק בלתי מורשים הנמצאים במחזור אזרחי. התמונה מסתבכת עוד יותר לנוכח העובדה שהמרחב הישראלי רווי גם בנשק חוקי: מאות אלפי כלי נשק פרטיים ומוסדיים שנמצאים בידי אזרחים וגופים אזרחיים, ושחלקם זולג לשוק האפור והשחור. הצטברות זו יוצרת מעין שכבת נשק סמיכה בשטח, שבמצבי קיצון עלולה להפוך מכוח פאסיבי לפוטנציאל הפעלה המוני.
כדי להבין את עומק הבעיה, יש לבחון תחילה את מקורות הנשק הבלתי חוקי. חלק ניכר ממנו מוזרם לישראל דרך גבולותיה הרגישים: גבול ירדן, גבול מצרים והגבול הצפוני, שבהם פועלות רשתות הברחה המנצלות מרחבים פתוחים, טופוגרפיה מורכבת וביקוש פנימי יציב. לצד ההברחות החוצות גבול, חלק מן הנשק מגיע ממקורות פנימיים: גניבות ממחסני צה״ל ובסיסי צבא, גניבות ואובדן כלי נשק אזרחיים, ולעיתים גם זליגה של נשק שנרכש כדין אל השוק הבלתי חוקי. מסמכי מחקר שונים מצביעים במפורש על כך שנשק ותחמושת שנגנבו מצה״ל הם אחד המקורות המשמעותיים של נשק בלתי חוקי בישראל.
הנשק המוברח או הנגנב אינו נותר על המדף, אלא נקלט בשווקי יעד ברורים. בראשם ניצבים ארגוני פשיעה, בעיקר בחברה הערבית בישראל אך לא רק בה, המשתמשים בנשק כבסיס להפעלת כלכלת אלימות: גביית דמי חסות, חיסולים, שליטה בשווקים לא חוקיים ואכיפת הסכמים בעולם התחתון. במקביל, בחברה הערבית מתוארת בשנים האחרונות תופעה של תת־תרבות נשק, שבה האקדח או הרובה הופכים לכלי של סטטוס, הרתעה, הגנה עצמית ופתרון סכסוכים. זהו הרקע לעלייה החדה במספר הרציחות, מקרי הירי לעבר בתים ועסקים, והאיומים על נבחרי ציבור מקומיים.
השלכות ההצטברות חורגות בהרבה מהתחום הפלילי הצר. ברמה המשילותית, נשק בלתי חוקי מייצר מוקדי כוח חמושים הפועלים לעיתים במקומה של המדינה, במיוחד ברשויות מקומיות מוחלשות, וכך נשחק אמון הציבור במשטרה. כאשר שיעורי הפענוח נמוכים והתפיסות אינן מצמצמות בפועל את המלאי המצטבר, האזרחים לומדים שהמדינה אינה מצליחה לספק ביטחון בסיסי. ברמה הביטחונית הרחבה יותר, כמות גדולה של נשק בלתי חוקי בידי שחקנים לא מדינתיים מהווה מאגר כוח שעלול לשמש לא רק לפשיעה, אלא גם לטרור, להתפרצויות אלימות בין־קהילתית ולערעור היכולת של המדינה לשלוט במרחב האזרחי בשעת חירום.
השאלה המרכזית איננה רק כיצד נוצרה ההצטברות, אלא מדוע ישראל נכשלת שוב ושוב במניעתה. הסיבה הראשונה היא תפיסתית: במשך שנים רבות טופלה הבעיה בעיקר דרך עדשה פלילית ומשטרתית, ולא כאיום ביטחון לאומי המחייב תעדוף עליון, משאבים מתמשכים ותיאום בין מערכתי. כך נוצר מצב שבו המדינה מייחסת חשיבות אסטרטגית עליונה לאמל״ח בידי אויבים מעבר לגבול, אך מתקשה להתייחס באותה רצינות לאמל״ח המצטבר בתוך גבולותיה הריבוניים. במובן זה, הנשק הבלתי חוקי בישראל איננו רק כשל אכיפה, הוא גם כשל בהגדרת האיום.
הסיבה השנייה היא כשל מודיעיני. דוחות של הכנסת וארגונים שונים מצביעים על היעדר בסיס נתונים סדור, מלא ושקוף בדבר היקף כלי הירייה במרחב האזרחי, זהות המחזיקים, דפוסי הזליגה והיקף הנשק הבלתי חוקי לפי אזורים וסוגי איום. כאשר למדינה אין מיפוי מלא של המלאי הקיים, של מקורות ההברחה ושל צירי התנועה, קשה מאוד לבנות מדיניות מניעה מבוססת־סיכון. במקום תפיסה יזומה של איתור, חסימה ופירוק תשתיות, מתקבלת לא אחת מדיניות תגובתית של תפיסות נקודתיות לאחר שהנשק כבר הופץ ונעשה בו שימוש.
הסיבה השלישית היא כשל משילות, ובמיוחד בחברה הערבית. שנים של אכיפה חסרה, יחסי אמון ירודים בין קהילות למשטרה והיעדר פירוק שיטתי של ארגוני פשיעה אפשרו לנשק להפוך למרכיב משולב בסדר החברתי המקומי. במקומות שבהם אזרחים חוששים לשתף פעולה עם הרשויות, או מאמינים שאין ביכולתה של המדינה להגן עליהם, נוצר מרחב פעולה רחב לארגונים חמושים. כך מתפתח מעגל שמזין את עצמו: חולשת המדינה מעצימה את ארגוני הפשיעה, ועוצמתם של הארגונים מעמיקה עוד יותר את חולשת המדינה.
מאז 7 באוקטובר התחדדה בישראל ההכרה כי מניעה היא אבן יסוד בתפיסת הביטחון, ולא רק מושג משלים להרתעה ולתגובה. הלקח המרכזי של אותו כשל אינו מתמצה בגבול עזה, אלא נוגע גם לאופן שבו המדינה מתייחסת להצטברות הדרגתית של איום בתוך המרחב שבשליטתה. כאשר מצטברות יכולות התקפיות בידי שחקנים לא מדינתיים, וכאשר סימני האזהרה ידועים אך אינם מתורגמים לפעולה שיטתית, הכשל הוא בראש ובראשונה כשל מניעתי. במובן זה, הנשק הבלתי חוקי בישראל הוא מבחן ישיר לשאלה האם מערכת הביטחון הישראלית אכן הפנימה את עקרון המניעה, או שמא היא מוסיפה לפעול רק לאחר שהאיום כבר התבסס.
