ססמא פוליטית זו, אותה טבע יועצו הפוליטי של ביל קלינטון, ג'יימס קארוויל במהלך בחירות 1992 בארה"ב – נכונה גם למתרחש במזרח התיכון כיום. כמובן שהדברים אינם כה פשטניים ויש אינטרסים חזקים יותר מכסף, כגון אמונות ומסורות דתיות, יחד עם זאת, לטעמי לנושא הכלכלי יש משקל מכריע והדברים משולבים זה בזה.
גם במאבק מול איראן וגם במאבקה של תורכיה מול ישראל, משולבים היבטים כלכליים משמעותיים, לצד הדת וההסטוריה. המלחמה בין איראן לארה"ב וישראל, מלחמה בה עירבו האיראנים את כלל מדינות המפרץ, ראשיתה כמובן בנסיונותיה של איראן השיעית להרחיב ולהגדיל את השפעתה בכוח הנשק וביצירת אותה 'טבעת אש' מפורסמת סביב ישראל שתביא להשמדתה של זו. נסיונותיה של איראן להשיג נשק גרעיני, נמשכים מספר עשורים. לאורך שנים, הלחץ הנגדי של ארה"ב ומדינות המערב, התמקד בעיקר בעולמות הסנקציות הכלכליות ולא בלחימה קינטית כנגד איראן ויכולותיה. ישראל אמנם הובילה מערכה חשאית ומוצלחת, לעיתים בסיועה של ארה"ב, לפגיעה בתוכנית הגרעין, אבל עיקר המאמץ העולמי היה במישור הכלכלי. מיד עם פתיחת מבצע 'שאגת הארי', ניסו האיראנים באמצעות סגירת מוצרי הורמוז ובהמשך באמצעות תקיפת מתקני האנרגיה של שכניהם במפרץ, להפעיל לחץ כלכלי נגדי. למול התקיפות הקינטיות של ישראל וארה"ב באיראן, הפעילו האיראנים את הנשק הכלכלי. המחשבה הייתה שהעלאת מחירי האנרגיה בעולם, יכריחו את האמריקאים להפסיק את המלחמה לפני שיצליחו להקריס את המשטר הקיים ולהשיג את מטרותיהם הצבאיות המוגדרות בתחום הגרעין והטילים הבליסטיים. מחשבה שלא הייתה מנותקת ממציאות, מאחר והלחץ של מדינות המפרץ שכלכלתם נפגעה, לצד הלחץ בעולם ובארה"ב גופא, שם עלו מחירי הנפט והגז, הביא בסופו של דבר את הנשיא טראמפ לקבל את ההחלטה על הפסקת האש. במסגרת הפסקת האש, הפעיל הנשיא נשק כלכלי נגדי לחסימת מיצרי הורמוז על ידי האיראנים והטיל על איראן מצור ימי. נשק זה הסתבר כאפקטיבי להפליא, כשאיראן מדממת מאות מיליוני דולרים ביום בהפסד ממכירות נפט וכלכלתה המבוססת על יבוא מספר מוצרי מפתח, נפגעת קשות. המחשבה הייתה נכונה, אולם הנכונות של המשטר להלחם עד טיפת דמו האחרונה של האזרח האיראני, למול הלחץ הפנימי בארה"ב מהמציאות הכלכלית ועליית מחירי האנרגיה, הובילה את הנשיא לקבל את עצת חלק מיועציו ולחתום על מזכר ההבנות (MOU) עם איראן.
היו מי שביכו את התהפכותו של הנשיא ואת שינוי ערכיו ויעדיו, אני סברתי בזמן אמת וסבור כך גם היום, שהכל הוא ברוח אמירתו של קארוויל – it's the economy, stupid.
אם נקפוץ מאיראן לשכנתה הסונית – תורכיה, שכנה שהופכת עוינת יותר ויותר לישראל, גם שם נוכל לבצע את הניתוח הכלכלי באופן דומה. נכון שהבסיס לאיבה הוא העניין הדתי. תורכיה היא מדינה הנשלטת על ידי שלטון מבית האחים המוסלמים. יחד עם זאת, היא מדינה בעלת מסורת מפוארת של האימפריה העות'מנית ושאיפתה לחזור ולהיות מעצמה אזורית. כל מי שקרא את ספרו של שר החוץ וראש הממשלה לשעבר אהמט דבוטואלו בנושא, ראה את האידיאולוגיה שמאחרי שאיפות ההתפשטות וההתרחבות התורכית.
מכאן, האיבה וההסלמה ביחס לישראל, שכמובן שנשען על המסורת הדתית, אבל להתחזקותה של ישראל והפיכתה למעצמה אזורית שתוקפת בכל בירות האזור ומכה שוק על ירך את אויביה, כולל תקיפות משותפות מול איראן, מנהיגת הציר השיעי – משקל רב.
אם ישראל היא המעצמה האזורית, המקיימת הסדרים עם שכנותיה וחשוב מכך, מצליחה לנקז דרכה את הצירים הכלכליים המרכזיים – הדבר בא על חשבון הכוונות להתפשטות והתרחבות של התורכים. מי יפתח וישלוט בנתיבי הגז, הנפט והסחורות מהודו, דרך מדינות המפרץ הפרסי לארופה – האם זו תהיה ישראל כחלק מפרויקט ה- IMAC, או תורכיה שתצליח לייצר ציר מהמפרץ, דרך סוריה אליה וממנה לארופה? זהו מאבק מקרו-כלכלי, לא פחות ממאבק דתי וכפי שטענתי לעיל, השניים משולבים זה בזה.
אז למרות שדבריו של קארוויל נאמרו לפני 35 שנה, הם נכונים ואף ביתר שאת גם כיום. מה שחשוב שיצא מתובנה זו, הוא לא רק דיון אקדמי/פילוסופי, אלא פרקטיקה של פעולה. הבנת האינטרס האמריקאי מול איראן במיצרי הורמוז, צריכה להרגיע את כל מספידי היחסים עם ארה"ב באשר הם. לא בכדי, לא תקף ראש הממשלה נתניהו את מזכר ההבנות ואת החלטות הנשיא טראמפ, אלא עסק בבידול הזירות מול לבנון וקידום המשא ומתן עם ממשלת לבנון. ההבנה שלארה"ב יש אינטרסים חשובים נוספים, כמו העניין הכלכלי שפורט לעיל, לצד ההכרה שבבסיס לא השתנו האינטרסים הנוספים החשובים לישראל ובראשם פרוק והשמדת היכולת הגרעינית האיראנית.
מאותה סיבה, יש חשיבות לקידום ההסכם מול ממשלת לבנון, הסכם שחלקו מתבסס על סיוע כלכלי של מדינות המפרץ ללבנון ובאמצעותו הידוק הקשרים שלהן עם ישראל ופוטנציאל להרחבת 'הסכמי אברהם'.
גם בנושא התורכי ובעיקר בכל הנוגע למאבק על הנתיב מהמזרח לארופה – צריך להכנס לפעולה נמרצת. התורכים אינם שוקטים על השמרים והם פועלים לקדם את הנתיב שיעבור דרך סוריה אליהם. ישראל חייבת להמשיך לקדם וללחוץ על פיתוח הנתיב שיעבור דרכה, יסמן את מיקומנו כמעצמה אזורית ויהווה קטר כלכלי ודיפלומטי משמעותי עבורנו. האגוז הקשה לפיצוח בציר זה, היא סעודיה שבשלב זה מתנה כל התקדמות מול ישראל בקידום הסוגייה הפלסטינית. הפתרון, הוא לפעול משני הקצוות ולהפעיל לחץ עקיף על סעודיה. קצה אחד הוא הקצה ההודי, הודו שבהנהגתה הנוכחית היא בעלת ברית וידידה של ישראל, צריכה להבהיר ולדרוש שהנתיב יעבור דרך ישראל ולא דרך תורכיה. ניתן להשתמש לשם כך באיבה בין הודו לפקיסטן שהיא ידידה קרובה של תורכיה ולקחה חלק לצידה בנסיון לתווך ולסייע לאיראן בהשגת הפסקת האש. בקצה השני, ישראל מקדמת הסכם מול יוון וקפריסין שיהוו את השער ממנה לארופה וגם כאן, האיבה בין יוון לתורכיה בהחלט מסייעת ועומדת לטובתנו. הלחץ העקיף מול סעודיה מתקשר הן לחיבורה של זו להסכם עם לבנון והן ללחימה המתחדשת של סעודיה מול אויב משותף אחר – החות'ים בתימן. גם כאן, ניתן לייצר תועלות הדדיות שיסייעו בקידום הקשר בין המדינות. נקדיש דברים אלו לזכרו של הסנאטור לינדזי גרהם שמת השבוע באופן מפתיע. גרהם למרות שלא היה יהודי, ניתן לומר עליו זכרו לברכה, כחבר וידיד אמת של ישראל ושל העם היהודי, היה ממקדמי החיבור בין ישראל לסעודיה וראה בהרחבת 'הסכמי אברהם' חשיבות גדולה לארה"ב ולישראל.
לסיכום, לא הכל זה כלכלה, אבל קארוויל צדק – זו הכלכלה המניעה את גלגלי הדיפלומטיה, הפוליטיקה הגלובלית ואת המעשה הצבאי התומך והמשלים. אם נשכיל להבין זאת ולפעול ברוח הדברים שפורטו לעיל, נוכל לשפר את מצבנו האסטרטגי, הבטחוני והכלכלי כאחד.
וכפי שאמר רבי טרפון במסכת אבות: "…לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה…(אבות, ב', כא').
