רמטכ"ל חיזבאללה שחוסל, עלי טבטבאי, או בכינויו "אבו עלי", שבמעשיו ובפעילותו הוכיח כי ארגון החיזבאללה לא ירד מזירת הטרור אלא חזר חבול אך נחוש לזירה. הוא הוביל תהליך שיקום וחיבור מחודש למנוע הכלכלי, האידאולוגי והצבאי האיראני, שהפך אותו ליעד ראוי לחיסול ולבר מוות מרגע מינויו לתפקיד.
אלא שחיסולו וחשיפת פעילותו הצבאית הנחושה מלמדים אותנו כי בעוד בישראל ממשיכות להתקיים התנגחויות סביב המינויים בצה"ל לאחר פרסום מסקנות ועדת תורג'מן, שבדקה את התחקירים שלאחר השבעה באוקטובר, באיראן לא מחכים. בממשל בטהרן לא עסוקים בעימותים פוליטיים ולא מתעכבים על הפרשנות הציבורית שתינתן להחלטות האישיות ביחס לאחראים לכישלון המערכה מול ישראל. הם מחיים את האקדח המעשן, דוחקים לצד את העיסוק הפוליטי ונערכים ביתר שאת למערכה הבאה.
להערכתי, הסיכול של "אבו עלי" לא יוצר דילמה אמיתית בצמרת המשטר האיראני בשאלה אם ואיך להגיב לחיסולו. למשטר האיראני ולארגון חיזבאללה ברור שתגובה לעורף הישראלי תגרור תקיפה ישראלית כבדה יותר ותיתן לישראל הזדמנות להיכנס למערכה עצימה שתפגע במהלכי ההשתקמות.
חיזבאללה ואיראן נחלשו והוכו קשות על ידי ישראל. מבחינתם, מה שחשוב הוא לא המכה המקומית, אלא ההיצמדות לרעיון המרכזי ולתוכנית הגדולה: הפקת לקחים מבצעית והקמת סל יכולות כבד וקטלני יותר לקראת המערכה הסופית הבאה.
טבטבאי, שמונה על ידי האיראנים וקיבל את ברכת הדרך, היה אחד האנשים המרכזיים שאמון על בנייתו מחדש של חיזבאללה, על החיבור עם האיראנים ועל שיקום רוח הלחימה של הארגון שנפגעה קשות לאחר מבצע "הביפרים" המוצלח של המוסד. מבצע זה הוציא את מפקדי ארגון הטרור "בבוהן ועין", תוך שהם נושאים עמם מראה מטיל מורא על כל מי ששואף ללכת בדרכם.
חיסולו של "אבו עלי" חשוב ומשמעותי ומעביר מסר ברור לממשלת לבנון המנסה כנגד כל הסיכויים לשקם את ענפיו הבודדים של עץ הארז שנשארו על דגל המדינה. אך אין בחיסול זה כדי לפתור את בעיית הטרור המתחדשת בלבנון.
בפעולת חיסול זו ישראל ממשיכה למעשה לנהל מול לבנון וחיזבאללה הסלמה סימטרית מבוקרת שמעבירה מסר לצד השני, חיזבאללה, אך בעיקר לצד השלישי, איראן. כוונת ישראל אינה להסלמה כוללת, אלא להמשך מדיניות של מהלכים כירורגיים מן האוויר, שלא יוציאו את לבנון מאיזון ובטח לא את איראן – האוחזת בקצה המקל הלבנוני ההולך ומשתקם.
וכך, בעוד שבבור הפיקוד בישראל עדיין תלוי שלט גדול המזכיר: מצב מבצעי מלחמה, בטהרן נהנים האיראנים זמנית מתחושת חסינות ומשאירים את השלט: מצב מבצעי, בט"ש מוגבר.
ישראל שלאחר 7 באוקטובר אמנם אינה נוהגת עוד בהכלה כפי שנהגה קודם לכן, אך גם לא שוברת את הכלים לנוכח בניין הכוח המתחדש של חיזבאללה, המאחד כוחות עם חמאס בלבנון.
בישראל מאמינים כי לחץ אמריקני על לבנון יביא לשינוי, אך שוכחים שהאמריקאים הם בעלות הברית של ישראל ולא חלק מהזרועות הצבאיות שלה. ככאלה, הם נטו מאז ומתמיד להצטרף למאמצים מצליחים ולא ליזום אותם.
המציאות בלבנון אמורה להדאיג את כולם – מראש הממשלה ועד התושבים שזה עתה חזרו לבתיהם בגבול הצפון.
חיזבאללה אולי אינו אותו ארגון טרור שהיה לפני המלחמה, אך הוא הרבה יותר נחוש להשתקם ולפעול מאשר קודם.
לכל מפקד שחוסל יש מחליף, ולכל "אבו עלי" יש "איבן עלי". אך לאג'נדה דתית אין תחליף, והיא מפעמת בלב המשטר האיראני ביתר שאת, וממשיכה להזרים דם בעורקים המשתקמים בלבנון.
לחיזבאללה ולאיראן עדיין יש טילים, רקטות וכטב"מים שמסוגלים לפגוע בעורף הישראלי, אך בעיקר יש להם סבלנות אין קץ, יכולות תחקור ולמידה מהירות, תהליכי השתקמות, ייצור ובניין כוח והפקת לקחים מהירה אף משל ישראל.
עצם הדיון בשאלה כיצד יגיב חיזבאללה הוא סימן מובהק לכך שאנו חוזרים לקונספציות הקודמות ולמשוואות הישנות שאפיינו את המדיניות הישראלית לפני השבעה באוקטובר – ומעצבות מחדש את המדיניות שאחריה.
